בימים אלה חל יום ההילולא של גדול ישראל, פוסק הדור, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זכר צדיק לברכה. נדבר עליו כמה דברים נפלאים הקשורים להודיה לה'.
אותו צדיק התייחד בדבר מיוחד מאוד: הוא היה תמיד מחייך, בכל מצב בחיים. בכל מקום שהיה, תמיד חייך.
מסופר שכאשר נפטר, חיפשו בעיתונות תמונה שלו לשים בעמוד הראשון. וכל התמונות שמצאו בארכיון היו תמונות שבהן הוא מחייך. אמרו: לא מתאים לשים תמונה מחייכת ביום כזה. חיפשו וחיפשו, עד שמצאו תמונה אחת שבה הוא נראה רציני. מה הייתה התמונה? כשהוא מחזיק ספר תורה. מחמת היראה מספר התורה, היה קצת רציני.
כל ימיו היה שמח ומשמח. ולכן גם הספר שנכתב על מעשיו נקרא "התורה המשמחת".
ומסופר ששאל אותו פעם אחד מקרוביו הדרכה לחיים. אמר לו: אתה יודע איך צומחים לאדם גדול? הקפד על כמה דברים: תאכל טוב, תישן טוב, תלמד טוב, ותחייך. כל דבר בעתו: לאכול בזמן, לישון בזמן כמה שצריך, ללמוד בזמן כמו שצריך. ועוד דבר חשוב: תחייך.
איך זוכים לחייך? איך זוכים להיות אנשים שמחים? נראה שאפשר לומר עליו, שהיה דבר אחד שהקפיד עליו מאוד: להכיר טובה לכל מי שעשה לו טובה. ובמיוחד, להכיר טובה לבורא עולם.
מסופר בספר "התורה המשמחת" מפי חתנו, הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג, הדיין המפורסם: כשנולדה לרבי זלמן נחמיה בתו הבכורה, נכדתו של רבי שלמה זלמן, רצה גם הסבא להודות לה' שזיכה אותו בנכדה. ואף שכבר היו לו נכדים, ולא נתקנה ברכה לסבא על הולדת נכדו, מצא עצה: השיג שני סוגי יין. על הסוג המשובח פחות בירך "בורא פרי הגפן", וכשהביאו את היין המשובח יותר, בירך עליו "הטוב והמטיב", כמבואר בהלכה.
צריך אדם להודות לה'. ואם לא כתוב בהלכה שצריך להודות, צריך לחפש דרכים להודות לה'.
ומניין למד זאת? אפשר לומר מאיפה. בספר "הליכות שלמה" כתוב שרבי שלמה זלמן היה הוגה רבות בספר "יסוד ושורש העבודה", וזירז גם אחרים ללמוד ולהגות בו תמיד, כסדרו. ופעם התבטא עליו: "בצעירותנו היה ספר זה הרבי שלנו".
שמעו מי היה הרבי של רבי שלמה זלמן אויערבך: "יסוד ושורש העבודה". ובח"י באדר הוא יום ההילולא של בעל "יסוד ושורש העבודה", רבי אלכסנדר זיסקינד מגרודנא.
ובספר "יסוד ושורש העבודה" מובא דבר נפלא, שנקרא "הודיה על כל שאיפת טבק". בזמנם היו נוהגים לשאוף טבק, ועדיין לא ידעו שהדבר מזיק. וכך כותב:
וההודיה השנייה:
"לכבודך בראת", מה פירושו? כדי שיכבדו אותך על זה, שיכירו שזה משלך ויודו לך. כמו שאנו אומרים "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו": להללו, לשבחו ולספר הודו.
ומסיים בעל "יסוד ושורש העבודה" בצוואה לבניו: בני אהוביי, ידעתי שגם אתם רגילים מאוד בשאיפת טבק, ובעזרת ה' לא ייחסר מכם דבר זה. היזהרו מאוד, בכל עת שתשאפו טבק, לתת לה' יתברך את שתי ההודאות הנזכרות: הודאה על הנאת הבריאה, והודאה שנתן לכם כל צורככם. ואז תהיו עובדי ה' באמת.
למדנו מדבריו דבר נפלא. גם במקום שלא כתוב בהלכה שצריך לברך ולהודות לה', מי שאהבת הבורא תקועה בלבו אינו יכול לוותר על ההודיה. ולמדנו כבר, שהדרך להגיע לאהבת ה' היא על ידי שמודים לה'. אז מי שאהבת הבורא תקועה בלבו, אינו יכול שלא להודות לה' על דבר טוב שהוא מקבל.
אם לא כתוב, מודים בלי שכתוב. פותחים את הפה ואומרים: "יוצרי ובוראי, יתברך שמך, מודה אני לך על מה שנתת לי".
וזה הסיפור שסיפרנו בהתחלה, על רבי שלמה זלמן, תלמידו בדרך של "יסוד ושורש העבודה", שנולדה לו נכדה. הוא אמר בלבו: איך לא אודה לה' על נכדה נפלאה כזו? אבל לא כתובה ברכה. אז הוא חיפש ומצא דרך לברך. ואם אין דרך אחרת, אפשר לקחת כוס מים, לברך "שהכל נהיה בדברו", ולכוון גם על זה. לחפש איך להודות לה'.
וכעת מובן גם החיוך התמידי. מי שעושה כך, מוכרח להיות מלא שמחה. כי שורש השמחה הוא ההודיה. כאשר מודים לה', נעשים בני אדם שמחים. מי שבכל שאיפת טבק, בכל כוס מים, בכל נכד ונכדה, מוצא סיבה להודות, חי בתוך עולם מלא מתנות, ואי אפשר לו שלא לחייך.
יזכנו ה' שתהיה אהבת הבורא יתברך שמו תקועה בלבנו בחוזק. נודה לו תמיד, גם במקום שכתוב וגם במקום שלא כתוב, ועל ידי זה נזכה תמיד להיות שמחים ומחייכים זה לזה.