🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
אנו עומדים בימי חול המועד, ימים המסוגלים להודיה לה'. מהי מטרת הפה? במצרים היה הפה בגלות - "פרעה" מלשון "פה רע". עכשיו שיצאנו ממצרים, נפתח לנו פה טוב, פה שמהותו לשבח ולהודות לבורא.
מסופר, מובא בהגדת הגר"א, על הגאון מווילנה שהפליג בספינה יחד עם יהודי "פורק עול". הגר"א שתה מים חמים ובירך, ואילו אותו יהודי שתה בלא ברכה. אמר לו הגר"א בכאב לב: "ראה מה ביני לבינך - אני שתיתי והתפללתי ואני מודה לבוראי, ואתה שותה בהתעלמות מבוראך". השיב לו הפורק עול: "גם אני מאמין בבורא עולם ומודה לו על טובותיו, אבל אני סבור שצריך להודות בלב דווקא, לא בפה". השיב לו הגר"א: "אם כן, מדוע נבראת אדם ולא כלב? הרי אמרו על הכלב שכולו לב ומסור לאדוניו!" והסביר הגר"א שמעלת האדם היא בהיותו מדבר - האילול המשובח ביותר הוא זה שבפה דווקא.
שנינו: מזמור "עלות השם מן השמים" מונה מהדומם והצומח שבארץ, אחר כך החי, ולבסוף "מלכי ארץ וכל לאומים, זקנים עם נערים - יהללו את שם ה'" - האילול של הדיבור הוא האילול הנבחר ביותר, זה שהקדוש ברוך הוא הכי חפץ בו: כשאדם מוציא מפיו דברי שבח והודיה לבורא.
ביום זה (כ"א בחודש, יום שני של חול המועד) הקריבו את קרבן העומר בבית המקדש - קרבן מהתבואה החדשה, שקודם הבאתו אסור לאכול מהתבואה החדשה. מבואר בחינוך: התורה רצתה שלפני שאדם נהנה מהחדש, יודה לה' תחילה על הטובה.
מובא במשנה ברורה (בשם ספרים קדמונים) שביום זה בעצמו נתלה המן על העץ - הקרוי "יום זכר לסעודת אסתר". הגמרא במגילה מספרת שהמן, כשראה את מרדכי יושב ולומד עם תלמידיו את הלכות קרבן העומר, אמר: "יבוא קומץ העומר שלכם וידחה את עשרת אלפים הכסף שלי". מכאן שקרבן העומר היה בכוחו לתלות את המן על העץ.
מדוע דווקא קרבן העומר, קרבן ההודיה, הוא זה שהביא למפלת המן? "עומר" הוא קרבן שעורים - מאכל בהמה. כשיצאנו ממצרים היינו במ"ט שערי טומאה, ממש כבהמות. כשאדם שואף ומתקדם בקדושה, עלול לשכוח להודות על מה שכבר קיבל.
המן - "המון" - היה כל ימיו רוצה רק עוד. כולם השתחוו לו, אבל מרדכי לא השתחווה, ואמר המן: "אין כל זה שווה לי". השאיפה הבלתי-פוסקת גרמה לו לשכוח את כל הטוב שיש לו, ולא הייתה לו שום הודיה על מה שכבר בידו - זה היה שורש המן הרשע. לעומתו, כאשר מקריבים את קרבן העומר ומודים לה' אף על הטיפה הקטנה ביותר - זהו הכוח החזק ביותר לתלות את המן על העץ.
יזכנו ה' יתברך בימי הפסח שהפה יהיה מסוגל לדברי שבח והודיה לבורא עולם - לזכות לשאוף בסולם המעלות, אך לא לשכוח להודות על כל הטוב שכבר גמלנו ה'.