🍞 ז' באדר - משה רבנו וההודיה על הרע

ביום פטירת משה רבנו: למה קרבן תודה בא בחמץ ובמצה, איך תיקן משה ב"אז ישיר" את תלונתו "ומאז באתי", ושני סוגי הודיה על ישועה
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

הקרבן היחיד שבא בחמץ ובמצה

ז' באדר הוא יום ההילולא של משה רבנו. ונדבר ביום הזה על מעלתו של משה רבנו, ונראה איך משה רבנו מלמד אותנו להודות לה' גם על הרע, ולמה ראוי להודות על הרע.

נקדים שאלה נפלאה של המהר"ל מפראג. אין קרבן בעולם שמביאים בו חמץ ומצה יחד. כל הקרבנות באים מצה, כמו שכתוב "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". חמץ אין מביאים לבית המקדש. יש קרבן אחד, שתי הלחם בשבועות, שבא חמץ, אבל שם מביאים רק חמץ.

הקרבן היחיד שמביאים בו חמץ ומצה יחד הוא קרבן תודה. ושואל המהר"ל: מה נשתנה קרבן תודה מכל הקרבנות כולם, שבו מביאים חמץ ומצה?

כדי להבין את תשובתו, נלמד דבר נפלא ממשה רבנו.

"ומאז באתי" ו"אז ישיר"

משה רבנו שר:

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' שמות טו, א

וכתוב במדרש רבה (שמות רבה כג, ג): אמר משה: באז חטאתי, שאמרתי "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה", ולכן "באז" אני אומר שירה.

מה היה החטא? משה רבנו בא אל פרעה ואמר לו לשלח את בני ישראל. ולא רק שהגאולה לא באה בתחילה, אלא הכביד השעבוד. ומשה רבנו, מרוב צערו, מפני שאהב את עם ישראל מאוד וכאב לו מאוד עליהם, בא והתלונן: איך קורה דבר כזה? "ומאז באתי אל פרעה... הרע לעם הזה". והקדוש ברוך הוא הקפיד עליו על התלונה, כי אדם צריך לדעת שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, לטובה הוא עושה.

ומתי חזר משה בתשובה על כך? אומר המדרש: "באז אני אומר שירה". ושואל ה"בית הלוי" בפרשת בשלח: מה תיקון הוא זה? וכי מפני שהשירה נאמרה באותה תיבה, "אז", שבה אמר את התלונה, זה תיקון?

שני סוגי הודיה

ומבאר ה"בית הלוי" דבר נפלא מאוד. דע לך, כשיהודי מביא קרבן תודה ומודה לקדוש ברוך הוא שהציל אותו, יש בזה שני סוגי הודיה, והם חלוקים מאוד זה מזה.

סוג א': שמח שיצא מהצרה

אדם ששמח שניצל מהצרה, ומודה לקדוש ברוך הוא שהציל אותו. אדם כזה, היה עדיף לו שלא תהיה צרה כלל. על מה הוא מודה? שסוף סוף ניצל. אבל על הצרה עצמה הוא אינו מודה. הלוואי ולא הייתה.

סוג ב': שמח שהתקרב לה'

יהודי שאין זו שמחתו העיקרית. שמחתו היא שזכה עכשיו להתקרב לבורא עולם. זכה לראות "מה יעשה ה'", זכה להכיר את חסדי בורא עולם, כמה חסדים הוא עושה עמו. אדם כזה מודה גם על הצרה.

למה מודה גם על הצרה? כי בלי הצרה הוא לא היה מכיר בטוב כלל. כך דרכו של האדם: כשטוב לו, הוא אינו מכיר בטובה. רק כשרע לו, ואחר כך הוא יוצא מן הצרה, הוא מכיר כמה טוב לו.

ולא רק זה. מתי מרגיש אדם את קרבת ה', כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותו? כשהיה בצרה, והקדוש ברוך הוא הציל אותו. אז הוא מרגיש שבורא עולם אוהב אותו ומרחם עליו. הוא מרגיש את יד ה', מרגיש שיש מנהיג לבירה, שיש מי שדואג לבריאה. בלי הצרה לא היה מרגיש דבר.

אדם צדיק מודה לא רק על הגאולה, אלא גם על הצרה. כי "אִלּוּלֵא שֶׁיָּשַׁבְתִּי בַחֹשֶׁךְ, לֹא הָיָה ה' אוֹר לִי".

כי גאה גאה

עם ישראל בשירת הים, אומר ה"בית הלוי", לא היה עיקר שמחתם שניצלו מן המצרים. עיקר שמחתם היה שנתגדל כבודו יתברך: שראו את יד ה', שראו כמה ה' אוהב אותם, ושיכלו לומר לו שירה. הרי אילולא היו בשעבוד, לא היו זוכים לומר שירה.

אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה שמות טו, א

אינני שר על ההצלה שלי. על מה אני שר? "כי גאה גאה", על כבוד שמיים שמתגלה כאן. זו השמחה שלי. ואם כן, השירה נאמרה לא רק על הגאולה, אלא גם על השעבוד, שבלי השעבוד לא היה מקום לגאולה. נמצא שעם ישראל שמחו בשעבוד כמו בגאולה, והודו לקדוש ברוך הוא על שניהם.

ויתר על כן: ככל שעומק השעבוד גדול יותר, כך עומק הגאולה גדול יותר. כפי עומק השעבוד, כך זוכים אחר כך לראות את אור הגאולה, וכך השמחה בגאולה גדולה יותר. ולכן גם הנשים, שלא רק הודו אלא אף יצאו בתופים ובמחולות, עשו כן משום שהצער שלהן בשעבוד היה גדול יותר, ולפיו גדלה גם שירתן.

התיקון של משה

ועכשיו נבין כמה יפה הדבר. אמר משה: "באז" חטאתי, שהתרעמתי על כובד השעבוד. עכשיו "באז" אני אומר שירה. פירוש: אני אומר שירה גם על ה"אז", גם על השעבוד, כמו על הגאולה של עכשיו.

עכשיו אני מודה גם על ה"אז". למה? כי אילולא היה כובד השעבוד, לא הייתה פורצת שירה, ולא היה מתרבה כבוד שמיים. אם כן, אני מודה לא רק על הגאולה, אלא גם על השעבוד. גם על ה"אז" אני מודה, כי "אלולא שישבתי בחושך, לא היה ה' אור לי". זה התיקון השלם: אותה מילה עצמה, שבה התלונן, נעשית מילת השירה.

ולפי זה, אומר ה"בית הלוי", מתבאר פסוק נפלא בתהלים:

אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה תהלים קיח, כא

אני נותן לך הודיה על העינוי הקודם, שעל ידו באה לי הישועה ונתקדש שמך ברבים על ידי. על שניהם כאחד אני מודה לך, כי שניהם כאחד טובים. "אודך כי עניתני". למה? כי על ידי זה הייתה לי ישועה. בלי העינוי לא הייתי רואה את הישועה, ורק בשביל זה כבר היה כדאי העינוי.

חמץ ומצה בקרבן אחד

נחזור למהר"ל, ונראה כמה הדברים נפלאים. בכל מקום, אדם חושב שהחמץ הוא הרע, היצר הרע שבעולם. אבל כשאדם מביא קרבן תודה, והוא מודה גם על הצרה, הודיה כפי שביאר ה"בית הלוי", שבלי הצרה לא היה מרגיש את יד ה', ולא היה מתרבה כבוד שמיים על ידי הנס, ולא היה יודע להודות ולשיר לבורא עולם, עכשיו הוא מודה לא רק על ההצלה אלא גם על הצרה, גם על הרע שבעולם.

אדם כזה מביא קרבן של חמץ ומצה. כי עכשיו מתברר שגם החמץ, גם הרע, הוא טוב. שבלי הרע לא הייתה באה הישועה. ולכן בקרבן תודה, שמודים בו גם על הרע, מביאים את שני ההפכים יחד: חמץ ומצה.

ביום ההוא יהיה ה' אחד

ומבאר שם המהר"ל, שלכן אמרו חז"ל "כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מקרבן תודה". כי קרבן תודה הוא מעין הגאולה השלמה. שם יהיה איחוד של הטוב והרע. כמו שאומרת הגמרא בפסחים (נ ע"א) על הפסוק:

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד זכריה יד, ט

וכי עכשיו אינו אחד? אלא בעולם הזה, על בשורות טובות אומרים "הטוב והמטיב", ועל בשורות רעות אומרים "ברוך דיין האמת". ולעתיד לבוא, כולו "הטוב והמטיב".

יהודי שזוכה להודות לקדוש ברוך הוא גם על הרע, זוכה לאחד את הטוב ואת הרע. הוא זוכה כבר עכשיו למעין העתיד לבוא, שבו יתגלה שכולו טוב. ואי אפשר לשער ולתאר את הזכות העצומה הזאת: כשאדם מודה לקדוש ברוך הוא על הטוב ועל הרע, כבר אצלו מתגלה שם ה' המפורש, שפירושו שיהיה ניכר שהכל טוב.

יזכנו ה' תמיד להודות לקדוש ברוך הוא בקרבן תודה אמיתי: להודות על הטוב ועל הרע, לאחד את החמץ ואת המצה, שניהם לגלות את ה'. וביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. ויקרא ב, יא: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו"; ויקרא ז, יב-יג: קרבן תודה בחמץ ובמצה; ויקרא כג, יז: שתי הלחם.
  2. המהר"ל מפראג: טעם החמץ והמצה בקרבן תודה.
  3. שמות ה, כג: "ומאז באתי אל פרעה"; שמות טו, א: "אז ישיר".
  4. שמות רבה כג, ג: "באז חטאתי... באז אני אומר שירה".
  5. "בית הלוי", פרשת בשלח: שני סוגי הודיה.
  6. מאמר חז"ל: "אלולא שישבתי בחושך לא היה ה' אור לי" (על פי מיכה ז, ח).
  7. תהלים קיח, כא: "אודך כי עניתני".
  8. ויקרא רבה ט, ז: "כל הקרבנות בטלים... חוץ מקרבן תודה".
  9. גמרא, פסחים נ ע"א; זכריה יד, ט.
▲
סיכום השיעור: ז' באדר - משה רבנו וההודיה על הרע