בז׳ בחשוון מתחילים בארץ ישראל לומר בברכת השנים: „ותן טל ומטר לברכה”. ההלכה הזאת אינה רק פרט בלוח השנה. היא פותחת שער להבנת מעלתה של ארץ ישראל: ארץ שבה השפע אינו מובן מאליו, ולכן הלב נשאר מחובר אל מי שאמר והיה העולם.
לכאורה, גשם שייך למזג האוויר, לעונות השנה ולמהלך השמש. מדוע אפוא בארץ ישראל קובעים את זמן שאלת הגשמים לפי תאריך עברי קבוע, ואילו בחוץ לארץ הזמן נקבע על פי „שישים יום לתקופה”? מתוך השאלה ההלכתית מתגלה יסוד גדול באמונה ובאהבת השם.
פרק אבארץ ישראל מתחילים לשאול גשמים בז׳ בחשוון. חכמים קבעו זמן זה כדי שאחרון עולי הרגלים יספיק להגיע לביתו בלי שהגשם יכביד עליו בדרכו. רק לאחר שהעם שב מן העלייה לרגל, מתחילה בקשת „ותן טל ומטר לברכה”.
בחוץ לארץ מתחילים לשאול גשמים בזמן מאוחר יותר, הנקבע על פי „שישים יום לתקופה”. כלומר, שם זמן הבקשה קשור למחזור עונות החמה ולצורך המקומי בגשם. ההבדל בולט: בארץ ישראל — תאריך עברי בתוך חיי האומה; בחוץ לארץ — חשבון עונתי הקשור למהלך הטבע.
השאלה:
הרי הגשם עצמו יורד לפי עונות השנה. מדוע בארץ ישראל זמן הבקשה אינו נקבע רק לפי החשבון הטבעי?
התורה עצמה מסבירה שארץ ישראל שונה מארץ מצרים. במצרים אפשר להשקות את השדות ממי היאור. המים זמינים במסגרת קבועה יחסית, והאדם עלול להרגיש שהשפע מובטח לו מכוח המערכת הטבעית.
בארץ ישראל אין מערכת השקיה טבעית שמבטיחה מראש את כל צורכי הארץ. הגשם עשוי לרדת בשפע, והוא עלול גם להתעכב. מצב זה אינו פגם במתנת הארץ. להפך: בורא עולם נתן לנו ארץ שמזכירה לנו שוב ושוב כי אנחנו חיים תחת השגחתו.
הזכות המיוחדת של ארץ ישראל היא שאיננו נמסרים ליד הטבע בלבד. אנחנו מרימים עיניים לשמים, מבקשים גשם, ומחדשים את הקשר עם השם. „ותן טל ומטר לברכה” איננה רק בקשה למים; היא הכרזה שהברכה באה ממנו.
לכן התורה ממשיכה ואומרת: „אֶרֶץ אֲשֶׁר השם אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי השם אֱלֹקֶיךָ בָּהּ”. בארץ הזאת השפע עצמו מחנך את האדם לראות את יד השם.
היסוד של הגשם בארץ ישראל מלמד גם על חייו של היחיד. אדם פוגש לעיתים קושי ואינו מבין מדוע בורא עולם אינו נותן לו מיד את כל מבוקשו. אך לפעמים דווקא החיסרון מעורר אותו להתפלל, לדבר עם השם ולהרגיש שהוא אינו לבד.
כאשר הכול זורם מאליו, האדם עלול לשכוח את מקור הברכה. הקושי אינו תמיד עונש; לעיתים הוא הזמנה לקשר. הוא פותח בלב מקום לתפילה, לאמונה ולקרבה שלא היו מתגלות בדרך אחרת.
יהודי בארץ ישראל מבקש גשם ויודע: השמים אינם סגורים בפני תפילתו. עצם הצורך לבקש הוא מתנה. הוא מלמד אותנו לחיות עם השם, לפנות אליו ולהכיר שכל טיפה היא חסד.
מכאן אפשר להגיע למדרגה עמוקה יותר: להודות להשם לא רק כאשר הגשם יורד, אלא גם על כך שאנו זקוקים לו. להודות על ארץ שמחברת אותנו לתפילה, ועל מצבים בחיים שמזכירים לנו לחזור אל אבינו שבשמים.
ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בזמן שאלת הגשמים מגלה הבדל עמוק: בארץ הברכה תלויה ישירות בעיני השם ובתפילתם של ישראל. הצורך בגשם יוצר חיסרון, והחיסרון פותח את הפה ואת הלב לבקשה. אין פירוש הדבר שהקושי עצמו טוב, אלא שבתוכו ניתנת אפשרות לקשר שאינו נולד מתוך שובע מובן מאליו. כשאנו אומרים „ותן טל ומטר לברכה” ומכירים שמקור החיים הוא השם, התלות נעשית תפילה, התפילה נעשית קרבה, והקרבה מצמיחה אהבת השם.