ז׳ באדר הוא יום לידתו ופטירתו של משה רבנו. ביום הזה נתבונן בתיקון עמוק שלימד משה בשירת הים: לא רק להודות על היציאה מן הצרה, אלא להכיר כיצד מתוך המסע הקשה התגלו קרבת השם וכבודו.
משה נשלח אל פרעה, אך בתחילה המצב החמיר. השעבוד הוכבד, ומשה, שאהב את ישראל וכאב את כאבם, זעק: „ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה”. זו הייתה תלונה שנולדה מרחמים, אך היא גילתה שעדיין לא ראה כיצד החושך עצמו מכין את גילוי הישועה.
המדרש אומר שמשה תיקן ב„אז” את מה שחטא ב„מאז”. הבית הלוי שואל: כיצד עצם השימוש באותה מילה הוא תיקון? התשובה היא שהשירה נאמרה גם על אותו „אז” קודם — על תקופת השעבוד שהכשירה את הופעת יד השם.
„אז ישיר” פירושו: עכשיו אני מבין אחרת גם את האז. לולא עומק החושך, לא הייתה פורצת שירה כזאת ולא היה מתרבה כבוד שמים באותה עוצמה.
במדרגה הראשונה, אדם שמח שנחלץ מן הצרה. הוא מודה על הישועה, אך אילו יכול לבחור היה מעדיף שהקושי לא יגיע כלל. זוהי תודה אמיתית וחשובה, אך היא עדיין מתייחסת רק לסוף הטוב.
במדרגה השנייה, עיקר שמחתו של האדם הוא שזכה לראות את יד השם, לחוש אהבה והשגחה ולהתקרב לבוראו. הוא אינו מכחיש שהצרה כאבה, אך בדיעבד הוא מגלה שבלעדיה לא היה מכיר בעומק האור.
תודה שהחושך חלף ושוב אפשר לנשום.
תודה שדרך ההצלה הכרתי את השם, את חסדו ואת אהבתו.
הבית הלוי מבאר שההודיה היא גם על העינוי הקודם, מפני שעל ידו באה הישועה והתקדש שם השם. שני החלקים מצטרפים למהלך אחד, אף שהבנתו המלאה מתאפשרת לעיתים רק לאחר מעשה.
המהר״ל שואל מדוע דווקא קרבן תודה בא עם לחמי חמץ ולחמי מצה. בתורה נאסר להקטיר שאור על המזבח, ואילו כאן שני ההפכים נפגשים. המצה מבטאת את הישועה והחמץ את המורכבות והקושי; בעל התודה מביא את שניהם מפני שהוא מכיר בתהליך השלם.
אין פירוש הדבר שאדם חייב בזמן הצרה להסביר אותה או לשמוח בכאב. ההודיה העמוקה באה כאשר נפתח לפניו מבט רחב והוא מגלה שגם החלק הקשה הוליך אל אור, אמונה וקרבה. קרבן תודה רומז לעולם שבו הניגודים מתאחדים ומתברר שהנהגת השם כולה לטובה.
משה רבנו פתח ב„מאז באתי” מתוך כאב, ובים סוף תיקן את אותו „מאז” ב„אז ישיר”. השירה השלמה אינה מכחישה את הצרה ואינה קוראת לכאב טוב; היא מביטה לאחור ורואה כיצד השם ליווה את ישראל גם בתוך הדרך שהייתה נסתרת. לכן קרבן תודה כולל חמץ ומצה, והפסוק אומר „אודך כי עניתני”: הישועה מאירה מחדש גם את שלבי הקושי. כשהאדם מגלה שלא היה לבדו אפילו בחושך, ההודיה על התוצאה מעמיקה לאמון, לקרבה ולאהבת השם שליווה אותו לכל אורך הדרך.