🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
בנוסח "על הנסים" אנו אומרים "וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל". רואים בלשון חז"ל בתפילה זו את מהות הימים - מהות של הלל והודיה. ואכן תקנו חז"ל לומר הלל שלם, הלל גמור, בכל יום מימי חנוכה.
נקודה מעניינת: מלבד הדלקת נרות ואמירת הלל, לא קבעו לנו חז"ל בחנוכה שום מצווה נוספת - אין סעודה מיוחדת (הסעודות שעושים הן סעודות רשות, ואומרים בהן דברי תורה). כלומר, עצם ההודיה וההלל היא המצווה המרכזית והיסודית של הימים האלה, יותר מכל סעודה.
נהוג לומר לאחר הדלקת הנרות ואחרי שיר של יום את "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". דוד המלך אמר את המזמור הזה ברוח קודשו על חנוכת בית המקדש, אף שהוא עצמו לא בנה אותו אלא רק הכין את הדרוש לבניינו.
לכאורה היה מקום לחשוב שזה מזמור רק על חנוכת הבית עצמו, אבל דוד מודה שם על הרבה דברים אחרים שקרו לו בחייו - מודה על הכל. וכך בפרט בימים האלה, ימי הלל והודיה, כשמתכנסים ועושים איזו התכנסות, זה המקום והזמן להודות לקדוש ברוך הוא על כל הטובות שעושה איתנו, באופן כללי ובאופן פרטי.
הרב פינקוס בספרו "נפש שמשון" מדגיש את המילה הראשונה שיהודי אומר עם פקיחת עיניו: "מוֹדֶה אֲנִי". חז"ל לא תיקנו לומר "אֲנִי מוֹדֶה", שהמילה הראשונה תהיה "אני" - כדרך הטבע שאדם קודם כל בודק את עצמו.
אלא "מוֹדֶה" באה ראשונה - להיות איש הודיה, להרגיש שכולו מודה להשם יתברך. וכפי שאמר הרבי אלימלך מליזענסק, במילה "מודה" נכנס האדם ל"עולם התהילה", שם אין שום קטרוגים.
המקובלים כתבו שהשם שומר את נשמת האדם בעת השינה. לכן אומרים "שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי" - נשמתי דווקא, ולא נשמה סתם, כי בכל לילה עלולה הנשמה שלא לחזור אותה נשמה עצמה.
מובא בשם הגר"ש אוירבך זצ"ל שנשים יוצאות ידי חובת שבח ובקשה והודיה שבתפילה (שלפי הרמב"ם עיקר סדר התפילה) באמירת "מודה אני" בבוקר, ואחר כך מוסיפות פסוק בקשה. כך גם מובא מהמשגיח שאי אפשר סתם לגשת אל המלך, אלא "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל" - צורת הדברים בונה את הקשר: תחילה שבח, אחר כך בקשה, ולבסוף שוב הודיה.