כשעברו ישראל בים סוף, ראו את הניסים והנפלאות שעשה להם ה'. ואז כתוב:
שואל בעל "קדושת לוי": מה פירוש המילים "ויאמרו לאמר"? זו לשון כפולה. אם אמרו, מה מוסיף "לאמר"?
והוא מבאר שיש כאן קושיה עוד יותר גדולה: למה בכלל היו צריכים ישראל לשיר שירה בפה? הרי עיקר השמחה היא בלב, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. אם הלב שמח, מה הפה מוסיף?
ומבאר: שמחה שנמצאת בלב בלבד, נפסקת אחרי זמן. אי אפשר שתימשך הרבה זמן. אבל כשאדם מדבר דיבורים בשעה שהוא שמח, השמחה מתעוררת ומתרבה יותר ויותר.
ולכן, כשעברו ישראל את הים ורצו להרבות את השמחה, לשמוח עם ה' בניסים שעשה להם, התחילו לדבר דיבורים ולשיר שירה. כי על ידי הדיבורים השמחה מתרבה.
וזה הפירוש של "ויאמרו לאמר". למה אמרו דיבורים? למה אמרו שירה? כדי שיוכלו לומר עוד. על ידי שהתחילו לדבר, השמחה גדלה, ואז אומרים עוד ועוד ועוד.
זה מעגל נפלא. אדם שמח, ומתחיל לדבר. ברגע שהוא מתחיל לדבר, הוא מרגיש שמח יותר. ומתוך השמחה הוא מתחיל לומר עוד דיבורים. "ויאמרו", ועל ידי ה"ויאמרו" באו אחר כך עוד דיבורים, "לאמר".
שמחה בלב ← דיבור בפה ← שמחה גדולה יותר ← עוד דיבורים ← עוד שמחה. וכך השמחה אינה נפסקת, אלא הולכת ומתרבה.
וזה יסוד גדול: על ידי שאדם מדבר דיבורים, השמחה מתרבה, ואז הוא יכול לומר עוד דיבורים.
אנחנו מוקפים תמיד בחסדי ה', וכל מי שיש לו מעט שכל מבין זאת. אבל השמחה הזאת, אם היא רק בלב, אינה נמשכת כל כך. מה שאין כן אם אדם מדבר דיבורים, אפילו לעצמו, ואף אחד לא שומע: הוא מספר כמה ה' מטיב לו, מדבר על כך, ומרגיש שמחה. ואז ימשיך לומר עוד דיבורים, וירגיש עוד שמחה, וכך תימשך השמחה.
הנה עצה פשוטה: שאדם ייקח דקה אחת ביום ויספר בפיו:
אם יתחיל לספר ולומר את המילים בפיו, ויחשוב על מה שהוא אומר, ירגיש שמח. ואז ימשיך לומר עוד: "וגם את זה עשה לי. וגם כשהייתי ילד ה' עזר לי בזה". ואחר כך בהמשך החיים, כל אחד במה שעבר עליו, יראה איך ה' נמצא איתו כל הזמן ועוזר לו. כל אחד יכול לראות את הניסים שה' עושה עמו כל חייו.
ומובא בשם אחד מגדולי הדור, שאמר בשם הגאון, איך אפשר להכניס אהבת ה' בילדים קטנים. ביאר: על ידי שאנחנו שואלים את הילד:
"נכון שה' אוהב אותנו?" "נכון!"
"נכון שהוא נתן לנו את הבית? נכון שהוא נתן לנו את הבגדים? נכון שהוא נתן לנו את האוכל? נכון שהוא נתן לנו את העיניים? נכון שהוא נתן לנו את הידיים?"
כך הילד שומע, וזה נכנס לתוכו בגיל צעיר, ויכול להישאר אצלו עד מאה ועשרים שנה. דיבורים כאלה של הכרת חסדי ה' חשובים מאוד בחינוך הילדים בגיל צעיר. שיבינו את העיקרון הזה. שיבינו שהקדוש ברוך הוא בעל חסד, ושלא כל מה שיש להם בא מעצמו, אלא הכל בא מה'.
אנחנו רואים בליל הסדר: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה". התורה מדגישה את עניין החינוך: כל ילד, איפה שהוא נמצא, צריך לתת לו טעם. כל אחד לפי מקומו, צריך להכניס בילדים בגיל צעיר את עקרונות התורה. והעיקרון החשוב ביותר הוא להכיר את חסדי ה'.
וזה נעשה על ידי דיבורים: מדברים עם הילד, ויחד אומרים לו: "נכון, ה' אוהב אותנו, נתן לנו את זה ונתן לנו את זה". על ידי זה הילד מרגיש שמחה שקיבל את המתנות. והשמחה הזאת תעזור לו להמשיך את השמחה, לומר עוד דיבורים, ולחשוב כל חייו על חסדי ה'.
זה מה שלמדנו משירת הים. ישראל לא הסתפקו בשמחה שבלב. הם פתחו את הפה ושרו, וכל מילה הוסיפה שמחה, וכל שמחה הוסיפה מילה. יהי רצון שנזכה גם אנחנו לפתוח את פינו בכל יום, לספר את חסדי ה' עלינו ולספר אותם לילדינו, ושתתרבה בנו השמחה והאהבה לה' יתברך, עד שנזכה לשיר לפניו שירה חדשה.