1. "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" - כפול, כי מדובר על "דם פסח ודם מילה" (רש"י, יחזקאל ט"ז, ו).
2. "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" - מי שמת ולא נימול פסול לקרבן פסח, כרש"י מבאר.
3. אלו שתי מצוות העשה היחידות שיש בהן כרת - מילה וקרבן פסח.
4. במדבר, לאורך 39 שנה, לא עשו עם ישראל לא ברית מילה ולא קרבן פסח - ורק בכניסה לארץ (פסח גלגל) שבו וקיימו את שתיהן יחד.
העולם כולו עומד על שתי בריתות: ברית חיצונית (מילה) וברית פנימית - "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" - ברית עם הלשון, שהאדם מדבר בשבח בורא עולם. קרבן פסח, שבו טעון "הלל" באכילתו, כנגד ברית הפה - "פֶּה סָח". ברית מילה - ברית הגוף.
עם ישראל גלו למצרים בגלל חטא הדיבור: אברהם אבינו אמר "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" - חטא בדיבורו, ונגזרה הגלות. יוסף אמר "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה" - וזה גרם לירידה למצרים. דתן ואבירם הלשינו על משה, ומשה חשש: "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" - חטא הלשון.
לכן, כשיוצאים ממצרים, יוצא הדיבור מהגלות - ועושים בדיוק ההיפך מ"פרעה" (פה רע): מקיימים קרבן פסח שבו "פה סח" - מהלל ומודה. וזהו זכירת מעשה מרים - שלא נברא הפה אלא להודות, ולא לדבר לשון הרע.
כשהאבא לא יכול היה להיות נוכח בברית המילה, נדונה השאלה מי יברך את ברכת "לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ". פסק רבי עקיבא איגר: הסבא יברך, כי "כְּשֵׁם שֶׁנִּכְנַס לַבְּרִית - כֵּן יִכָּנֵס לְתוֹרָה" - על ידי הברית החיצונית זוכים להגיע לברית הפנימית, ברית הלשון (עסק בתורה). מי שחייב בתורה חייב גם בברית - הסבא, שמחויב בתורה, מברך גם על ברית המילה.
יהי רצון שיזכה הילד לעלות מהברית החיצונית לברית הפנימית - שהפה יהיה מסוגל לדברי תורה, שבח והודיה.