🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
נתחיל בחידוש נפלא: שאלה פשוטה שכל אחד צריך לשאול - מה מקומה של האבלות על החורבן, בדיוק באמצע עשרת ימי תשובה? מה פתאום, באותם ימים ממש, בעין אחת דמעה מהתרגשות אל מול ה' - "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" - ובשנייה, בכייה על גלותם של ישראל, "צֹאנֵנוּ נִמְכְּרָה לְצַמִּיתוּת אֵין גּוֹאֵל", ועל חורבן ביתנו? מדוע מיד לאחר ראש השנה, ממש כשיצאנו ממנו, מגיע צום גדליה?
כדי להבין את הדברים, נתבונן היטב על מה אנו אבלים בצום גדליה. ארבעת הצומות שתיקנו לנו חז"ל - י"ז בתמוז, תשעה באב, עשרה בטבת, וצום גדליה - אינם רק ארבעה ימים שבהם אירעו פורענויות לישראל. אלמלא כן, אם חלילה היו עוד פורענויות, היו חמישה ושישה צומות. אלא ארבעה ימים אלו מסמלים את כל סוגי הצרות שיש לעם ישראל בגלות - וכל צרה נוספת שתהיה, כלולה תמיד בתוך ארבעת ימים אלו.
עשרה בטבת - התנכלות העמים, "כִּי עֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב" (כולל השואה); י"ז בתמוז - אבדן שלטון יהודי צדיק בארץ ישראל; תשעה באב - חורבן בית המקדש, ההשראה המרוחקת ביותר.
גלות מארץ ישראל. עם ישראל בארצו - זה כמו לגור בבית האב; גלה מארצו - כבן המלך הגר מחוץ לבית אביו. "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים".
המשנה ברורה (תקמ"ט, ס"ק ב') כותב שהאבלות היא בעיקר על כך שכיוון שנהרג גדליה, גלו כולם - גם ירמיהו - וארץ ישראל נהייתה ריקה ושוממה. צום גדליה מסמל את היום שרוב עם ישראל עזבו לצערנו את ארץ ישראל.
עכשיו נראה כיצד זה מתחבר נפלא למצוות התשובה. בפרשת ניצבים, פרשת השבוע, קראנו את פרשת התשובה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ". השורש "שוב" מופיע שם פעמיים. ומיד לאחר מכן, בפרשת הגאולה: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ... וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ". גם כאן, פעמיים.
האם זה מקרה שהפועל "שוב" מופיע פעמיים בתשובה, פעמיים בגאולה? ודאי שלא. הביאור: התשובה של ראש השנה היא לשוב לה', לשוב לאהבת ה', לשוב לקרבת אלוקים. כמו שאומר הרמב"ם: "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה". תשובה זה לא רק לשוב על חטאים - תשובה זה קודם כל לשוב לאהוב את אבינו שבשמים.
ובדיוק כמו שלשוב מהגלות פירושו לשוב מהריחוק והניתוק מה', מהמחיצה בין ישראל לאביהם שבשמים, ולשוב למצב של "חבוקה ודבוקה בך" - כך גם לשוב מהחטא עניינו אותו דבר: "שובה" עניינה לשוב אל ה', בדיוק כמו ש"תשובה" מחד היא "יבין לבבו כי רב אמר עוזבו את ה'" - ולשוב אליו הכוונה להיות אהוב, נחמד, קרוב וידיד, דבוק בשכינה.
לרצות לגור בארץ השם, בבית של השם, ולרצות להתקרב לבורא עולם - זה אותו דבר בדיוק. אין כאן שני דברים, אלא שני צדדים של מטבע אחד. לכן אנחנו מיד אחרי ראש השנה, כשאנו משתוקקים לבורא עולם, משתוקקים גם שכולם יגורו בבית ה' - כי זה דבר אחד.
לפי זה נוכל לומר דבר נפלא: במנהג אשכנז, בצום גדליה אין אומרים את הסליחות הרגילות של כל הצומות, אלא אומרים את סליחות עשרת ימי תשובה - הפותחות ב"אשרי", "וַאֲנַחְנוּ בְּרֹב חַסְדְּךָ נָבוֹא בֵיתֶךָ", "בָּרְכוּ אֶת ה'", "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה'". פסוקים מלאי שבח והודיה לבורא עולם.
ונסיים בהפטרת שבת שובה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ... קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב, וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ". מהם אותם "דברים טובים" שאנו אומרים לבורא עולם? רש"י מפרש: "וְקַח טוֹב - וְקַבֵּל הוֹדָיָה מֵאִתָּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר טוֹב לְהוֹדוֹת לַה'". הדבר הטוב שיש לנו לתת לבורא עולם - זו ההודיה, "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ", כמו שמובא בתהלים: "עַל שֵׁם אֱלֹקִים בְּשִׁיר, וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה, וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס".
יהי רצון שנזכה לנצל את הימים האלו, להודות לה' יתברך על כל הטוב שהיטיב לנו, ואז נזכה - "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹקֶיךָ".