🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
אנו נמצאים בפתחה של שנה חדשה. בימים אלו, עשרת ימי תשובה, מרבים בחזרה בתשובה, לא מתעסקים בשום דבר שאינו נחוץ, ואומרים הרבה וידויים, עד ליום כיפור, שבו מרבים עוד יותר. ונשאל: האם עניין הווידוי קשור לעניין התודה לקדוש ברוך הוא? זה נשמע כאילו שני עניינים שונים לגמרי. וידוי - בעצם אנו בצער, בחרטה על מה שעשינו. עניין של תודה - זה בדיוק ההיפך: שמחה, הודיה לקדוש ברוך הוא על מה שהוא נותן לנו.
ואולי דווקא בגלל זה יש קשר מאוד מאוד חזק בין שני הדברים, ואפילו מוכרח. כי עיקר הקושי שלנו עם התשובה והחרטה - זה מפני שאדם בדרך כלל לא מרגיש שהוא, חלילה, "עושה טובה" לקדוש ברוך הוא, במיוחד במצוות עשה. הוא מרגיש שהוא עושה משהו למישהו, וכביכול צריכים אפילו לשלם לו על זה. ואפילו במצוות לא תעשה - יש אותה הרגשה: אדם אומר לעצמו "בסדר, מה שאני יכול אני עושה, מה שקשה לי, יש לי יצר הרע, אני לא יכול, הקדוש ברוך הוא הביא לי ניסיון גדול, אני לא עומד בו" - כך הוא מתרץ את עצמו. וההרגשה הכללית שלו היא, שבסדר, הוא מתוודה "חטאנו, בגדנו" - כמו כולם - אבל בסופו של דבר הוא, חלילה, כביכול עושה טובה, ומגיע לו לשלם על הווידוי עצמו.
נתאר לעצמנו משל: אדם שקיבל במתנה מקרוב משפחתו מכונה מיוחדת - מכונה שמכניסים בה חול, ומהצד השני יוצאים ממנה יהלומים. כן, זה דמיוני מאוד, אבל נדמיין: אדם מקבל את המכונה הזאת, יחד עם מלא שקי חול, שגם אותם נתנו לו, שרק ייקח ויתחיל לעבוד איתה.
הבן אדם הזה לא כל כך תפס את הרעיון. הוא חשב שהביאו לו סוג של פטיש, פטיש חזק, כדי שיוכל לדפוק בו מסמרים - כי זה מה שהוא היה רגיל תמיד לעשות. אז הוא לוקח את המכונה, שהיא כבדה, ודופק איתה. אומר: "תשמע, מצד אחד היא דופקת טוב; מצד שני, אין לי כוח. מה אני עושה? והחול הזה מלכלך לי את הבית". ככה, כל מה שהוא עושה עם המכונה הנפלאה הזאת - הוא מרגיש שהוא עושה טובה, מתלונן, לוקח את החול וזורק אותו. הוא לא מרגיש שהוא עושה משהו לא טוב.
רבותיי, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הגוף, נתן לנו את כל הצרכים הגשמיים. הגוף - זו המכונה הנפלאה. כל הצרכים הגשמיים - הבית, האישה, הילדים, הפרנסה - הכל ממנו יתברך. שקי חול מדהימים שאנחנו מכניסים למכונה, והופכים אותם בעצם ליהלומים נדירים - נצח נצחים, עוד הרבה יותר מיהלומים. הקדוש ברוך הוא נותן לנו את המתנות, וגם כדי שנרוויח בהן.
מה בן אדם עושה? לוקח את הגוף, את הפרנסה, עושה איתם דברים - הולך, עובד קשה, בקושי מצליח לפתוח ספר. הוא מרגיש שזה קשה, שהוא עושה טובה, שהוא משתמש במכונה הזו - אבל מה כבר הוא מרוויח מזה, כי הוא לא יודע איך להשתמש בה. אבל כשאדם מבין את הנקודה הזאת - שעל ידי הגוף בעצם זו המכונה שהופכת את החול ליהלומים נדירים - אז כל ההסתכלות שלו מתהפכת. הוא אומר: "מה עשיתי עם המכונה הזאת? דפקתי בה מסמרים! ויותר מזה - מה לא עשיתי? למה לא ניצלתי את המכונה הזאת לקחת עוד ועוד יהלומים - עוד מצוות, עוד זכויות, דברים עצומים מאוד?"
ממילא, רבותיי היקרים, ודאי שיש קשר אמיץ וחזק בין עניין הווידוי לעניין התודה. כי כשבן אדם מתוודה - מה פירוש שהוא מתוודה? הוא בעצם אומר לעצמו: "מה עשיתי? מה עשיתי עם הדברים הנפלאים שה' נתן לי? ריבונו של עולם, תודה על מה שנתת לי - אבל מה עשיתי איתם? ריבונו של עולם, תודה על המכונה הנפלאה - אבל מה לא עשיתי איתה, כמה יכולתי להרוויח?"
אז כשבן אדם מכניס לתוך הווידוי את ההכרה העמוקה שלו בדברים הנפלאים שה' נתן לו, ושהוא בעצם לא עושה טובה אלא הכל בעיקר לו לעצמו, ושגם הוא לא בעצם מכיר טוב על מה שניתן לו - אז זהו וידוי אחר לגמרי. לכן בווידוי יש בו את לשון "תודה": "בֹּא וְשַׁלֵּם לוֹ שָׂכָר, תֵּן תּוֹדָה" - מסבירים המפרשים ש"תודה" ו"וידוי" הן שתי מילים שהולכות ביחד, לא רק בלשון המילולי, אלא באמת - שאדם שמתרגל לומר "תודה", זה גם סוג של להתוודות: "ריבונו של עולם, תודה - אבל מה עשיתי? למה לא ניצלתי את מה שנתת לי? מעכשיו אני אנצל טוב, ואני גם מודה לך על זה". אותו דבר בעצם אומר וידוי.
יהי רצון שנזכה להיכנס כך ליום כיפור ולימים האלה, כבר עם ההרגשה הזאת - שכשאנחנו אומרים וידוי, אנחנו לא עושים טובה לאף אחד, אלא בעיקר מחזקים את הרגשת התודה הנפלאה לקדוש ברוך הוא, על מה שהוא נתן לנו, ובעיקר על למה לא ניצלנו אותה. זה העוצמה והעומק של הווידוי.