🕎 הקול החמישי בחנוכה

נקודת האמצע שמאירה את החורף, הבית שנעשה מקדש, ולמה ההודיה היא "נאה" ולא רק חובה
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

ארבע מאות השגחות בחודש

ימי החנוכה הם ימים נפלאים ושמחים, ימים שכל כולם נקבעו "להודות ולהלל לשמך הגדול". ונפתח בסיפור קטן. יהודי אחד סיפר שהוא כותב בכל חודש בפנקס ההודיות שלו כארבע מאות השגחות פרטיות. ארבע מאות! איך זה אפשרי? הוא הסביר: לאט לאט אדם לומד להתבונן, ואז הוא רואה בכל יום ויום המון השגחות פרטיות, עד שהוא מגיע לכתוב מאות בכל חודש.

פלא פלאים. איזה חיים נפלאים יש לאדם שרואה כל כך הרבה את יד ה' בכל יום. וזה בדיוק מה שחנוכה בא ללמד אותנו.

ערב לביבות

שאלה יפה שאפשר לשאול את הילדים: למה אומרים "ערב לביבות", ולא "ערב סופגניות"? והתשובה: כי מטרת הערב היא לקרב את הלבבות. קודם כל, לקרב את הלבבות זה לזה, מצוות אהבת ישראל, ובראש ובראשונה בתוך המשפחה. ואחר כך, לקרב את הלבבות לבורא עולם, להודות ולהלל, ולקרב את הלב לאהבת ה'.

חידה: חצי בכסלו, חצי בטבת

והנה עוד חידה לערב לביבות: איך אפשר לומר שחנוכה הוא חצי בכסלו וחצי בטבת? הרי חנוכה מתחיל בכ"ה בכסלו, ונמצא שרובו בכסלו.

הפתרון: מחלקים לפי מספר הנרות, בלי השמש. בשנה שבה כסלו מלא, בחמשת הימים הראשונים, מכ"ה עד כ"ט בכסלו, מדליקים אחד ועוד שניים ועוד שלושה ועוד ארבעה ועוד חמישה: חמישה עשר נרות. בא' וב' בטבת מדליקים שבעה ועוד שמונה: גם כן חמישה עשר נרות. ומה עם ל' בכסלו? הוא היום הראשון של ראש חודש טבת, ושייך גם לכסלו וגם לטבת. מדליקים בו שישה נרות, שלושה לכסלו ושלושה לטבת. ונמצא שחנוכה הוא בדיוק שמונה עשר נרות בכסלו, ושמונה עשר נרות בטבת.

הנקודה החמישית

ומה מוסר ההשכל שלומדים מכאן? יש כאן דבר נפלא מאוד. ידועה השאלה: למה גלגל הקדוש ברוך הוא שחג החנוכה יחול בסוף החודש? כל החגים חלים או בתחילת החודש, באחד בו, או באמצעו, בט"ו בו. ומדוע חנוכה בסוף החודש?

אלא שחנוכה אינו בסוף. חנוכה הוא באמצע. באמצע של מה?

יש לנו בחורף ארבעה חודשים שאין בהם מועד מן התורה: חשוון, כסלו, טבת ושבט. ובאדר, כבר "משנכנס אדר מרבים בשמחה". ארבעה חודשים של חושך, בלי חג. רצה הקדוש ברוך הוא להאיר את החשכה.

🎲 הקובייה של הילדים

כמו שהילדים יודעים מן המשחק בקובייה: בצד של החמש יש חמש נקודות. ארבע בפינות, ואחת, החמישית, באמצע. כך נתן לנו הקדוש ברוך הוא נקודה חמישית באמצע ארבעת חודשי החורף. וזה חנוכה. הוא נמצא בדיוק באמצע: חשוון וכסלו מצד אחד, טבת ושבט מצד שני, וחנוכה, שחציו בכסלו וחציו בטבת, בלב.

ועל ידי נקודת האמצע, הנקודה של "להודות ולהלל לשמך הגדול", מאיר לנו כל החורף, כל החשכה. בכוח ההודיה שבאמצע מאירים כל ארבעת החלקים שמסביב, באור נפלא: באור של אהבת ה', באור של "קרבת אלוקים לי טוב", באור שמגרש את כל החושך.

הקול החמישי

וזה לא רק בחנוכה. ולכן קוראים לחנוכה "הקול החמישי". הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו בדברי הנביא:

עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה... קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ ירמיהו לג, י-יא

ארבעה קולות: ששון, שמחה, חתן וכלה. והקול החמישי: "קול אומרים הודו את ה' צבאות". וצריך לדעת שהפסוק בפשטו אינו מדבר דווקא על חתונה. הוא מדבר באופן כללי על הגאולה. כמו שיש פסוק מקביל בישעיהו:

כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן... שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה ישעיהו נא, ג

ומובא בספרים שאת ארבעת הקולות, ששון ושמחה וחתן וכלה, הקדוש ברוך הוא נותן לנו. אבל עיקר הכוונה בכל זה היא שיתעורר בנו אחר כך ניצוץ של חיבת הקודש מצידנו, להעלות נחת רוח לפניו, לשבח ולהודות לה' צבאות. וזה הקול החמישי.

הקול החמישי, "קול אומרים הודו את ה' צבאות", הוא נקודת האמצע. הוא המטרה, הוא הכוח, והוא התנאי לקבל את ארבעת הקולות. כשאנחנו יודעים להודות לה', מתעוררים ומאירים כל ארבעת הקולות, הששון והשמחה וכל הטוב.

שלושים מנגינות

יהודי מארצות הברית סיפר שגם אצלם מחזקים את עניין ההודיה, ושיש להם שלוש מנגינות ל"מזמור לתודה". וכשסיפרו לו שבארץ ישראל יש עשרות מנגינות ל"מזמור לתודה", התפלא. אבל האמת היא שזה מתאים בדיוק לדברי השפת אמת בחנוכה.

השפת אמת אומר שארץ ישראל היא המקום המיוחד להודיה לקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר". נמצא שבחוץ לארץ קשה לשיר, ורק בארץ ישראל השירה פורחת באמת. ואין פלא שבארץ ישראל יש פי כמה וכמה שירים לקדוש ברוך הוא מאשר בחוץ לארץ.

הבית נעשה מקדש

וכאן מגיעים לדבר נפלא מאוד. ידועים דברי הרמב"ן בפרשת בהעלותך, שהחנוכייה שאנו מדליקים היא המשך של המנורה שבבית המקדש. הדלקת נרות חנוכה היא המשך של המנורה, והאדם המדליק הוא כמו כהן גדול.

ומכאן מבאר השפת אמת למה מצוות חנוכה תלויה דווקא בבית. מכל החגים, דווקא חנוכה הוא "נר איש וביתו". למה? כי חנוכה הוא המשך המנורה של בית המקדש, וחיפשו: איפה יש לנו היום בחינה של בית המקדש? ואמרו חז"ל: "זכו, שכינה ביניהם". הבית של יהודי נעשה מקדש, מקום שהשכינה שורה בו. ולכן מדליקים נר חנוכה דווקא בבית.

ואמר השפת אמת: לפי זה מובן גם למה חנוכה מיוחד להודות ולהלל. כי בית המקדש הוא מקום ההודיה, כמו שכתוב:

בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ ישעיהו סד, י

מהותו של בית המקדש היא בית שבו מהללים את בורא עולם. וכך נאמר בתהילים: "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלים... ששם עלו שבטים... להדות לשם ה'". בית המקדש הוא מקום ההודיה. ובחנוכה, החנוכייה היא כמו המנורה, האדם כמו כהן גדול, והבית כמו בית המקדש. ולכן אחרי הדלקת הנרות שרים שירי הודיה ושבח לבורא עולם, כמו בבית המקדש.

הסופגנייה של המקדש

ובספר שלם שנכתב על מנהגי הסופגנייה, הובאו טעמים רבים למנהג הזה, שכבר מוזכר בדברי רבי מימון, אביו של הרמב"ם. ואחד הטעמים נפלא מאוד: הסופגנייה היא כמו המנחה שהייתה בבית המקדש. הייתה "מנחת מרחשת", מנחה שנעשתה בכלי עמוק מלא שמן. נמצא שהסופגנייה, הטבולה בשמן, היא מעין המנחה של בית המקדש.

ולמה דווקא עכשיו צריך לאכול כך? כי אם האדם הוא כהן גדול, והחנוכייה היא המנורה, והבית הוא בית המקדש, והשירים הם שירי הלוויים, צריך גם לאכול מאכל של בית המקדש. והסופגנייה היא מעין המנחות שבמקדש.

ואם תשאל: למה דווקא מנחה, ולא קרבן אחר? כתוב במנחה "ונפש כי תקריב קרבן מנחה". ואמרו חז"ל, והביא רש"י: למה נאמר "נפש" דווקא במנחה? מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו. והמנחה חביבה לפניו. ובחנוכה הייתה מסירות נפש גדולה לעבודת ה'. לכן אוכלים בו מעין "מנחת נפש".

"לך נאה לשבח"

ונסיים בדבר נפלא שמעורר את הלב. אנו אומרים בחנוכה: "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח". ונשאלה שאלה: למה "נאה לשבח"? היה צריך לומר "לך צריך לשבח", "לך חובה לשבח", כמו שאנו אומרים "שכן חובת כל היצורים". למה דווקא "נאה"?

ידועים דברי הרמב"ם: "מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד". ולמה נקראת חביבה עד מאד? ביאר אחד מראשי הישיבות על פי דברי הרמב"ן המפורסמים בסוף פרשת בא:

ולפיכך אמרו: הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלוקיו. וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה.

על פי הרמב"ן, סוף פרשת בא

נמצא שכל מצווה חמודה וחביבה משום שיש בה בחינה של הודיה. ואם כל מצווה חביבה בגלל ההודיה שבה, מצווה שכל כולה, כל מטרתה, היא להודות לקדוש ברוך הוא, ודאי שהיא חביבה עד מאד.

מכאן נלמד כמה חביב לפני בורא עולם שאנחנו מודים לו. ולכן ההודיה לא צריכה להיות סתם משהו. כדאי להתבונן בה: ללמוד את "מעוז צור", ללמוד את המנהגים, ללמוד את פירוש ההלל, כדי שההלל יהיה הלל אמיתי. וכן בחתונה, מקום "הקול החמישי", לא לברך את שבע הברכות סתם, אלא להתבונן בכל ברכה, שההודיה תהיה מכל הלב. כי זה חביב לפני בורא עולם.

ולכן אומרים "לך נאה לשבח". ודאי שההודיה היא חובה. אבל היא לא רק חובה. היא נעימה לפני בורא עולם. היא משהו מתוק, חביב עד מאוד לפניו.

חנוכה שמח

ולמה צריך שחנוכה יהיה שמח? כותב הלבוש טעם לכך שאסור להספיד בחנוכה: אם האדם יהיה עצוב, איך ישבח את בורא עולם? צריך להיות שמח, כדי שנוכל להודות ולשבח לאבינו שבשמיים.

אשרינו שאנו זוכים למצווה נפלאה כזאת. אבינו שבשמיים הדליק לנו נקודה של אור באמצע החורף, ועשה את ביתנו מקדש קטן. הוא אינו רק מקבל את ההודיה שלנו כחוב, אלא נהנה ממנה כמו אב ששומע את ילדיו שרים לו. נדליק את הנרות בשמחה, נשיר לו מכל הלב, נמנה בכל יום עוד ועוד השגחות שלו, וההודיה שלנו תאיר את כל החורף כולו, עד שנזכה לשמוע בקרוב את הקול החמישי בירושלים הבנויה.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. נוסח "על הניסים": "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".
  2. מסכת תענית כט ע"א: "משנכנס אדר מרבים בשמחה"; תהילים עג, כח: "ואני קרבת אלוקים לי טוב".
  3. ירמיהו לג, י-יא: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אמרים הודו את ה' צבאות"; ישעיהו נא, ג.
  4. השפת אמת, חנוכה: ארץ ישראל מקום ההודיה; תהילים קלז, ד: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר".
  5. הרמב"ן, במדבר ח, ב (פרשת בהעלותך): נרות חנוכה המשך המנורה.
  6. השפת אמת: הבית כמקדש, וטעם שחנוכה תלוי בבית ומיוחד להודיה; מסכת סוטה יז ע"א: "זכו, שכינה ביניהם".
  7. ישעיהו סד, י: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו"; תהילים קכב, ב-ד.
  8. רבי מימון, אביו של הרמב"ם: מנהג הסופגניות; ויקרא ב, ז: מנחת מרחשת.
  9. ויקרא ב, א: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה", ורש"י שם (על פי מסכת מנחות קד ע"ב).
  10. פיוט "מעוז צור": "לך נאה לשבח".
  11. רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה פרק ד, הלכה יב: "מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד".
  12. רמב"ן, שמות יג, טז (סוף פרשת בא): "שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלוקיו".
  13. הלבוש, סימן תר"ע: טעם איסור הספד בחנוכה.
▲