אנו עומדים בערב שבת פרשת בשלח, פרשת השירה. כשיהודי שר שירה, השבת שלו נעשית שבת אחרת, ולכן קיבלה השבת הזאת שם מיוחד: שבת שירה. וט"ו בשבט סמוך ונראה. ובאמת, מתוך פרשת השבוע אפשר לתרץ קושיה גדולה הנוגעת לט"ו בשבט.
מובא בשם אחד מגדולי הדור שבט"ו בשבט אינו אומר שום בקשות ותפילות מיוחדות, וגם לא את התפילה על האתרוג. ואף שיש לתפילה הזאת מקור בספרים, שכתבו אותה ה"בני יששכר", החיד"א ועוד רבים, הוא אמר את טעמו: הרי ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לעניין מעשר, ולא לעניין דין. הדין על פירות האילן הוא בשבועות. ואם כך, אין שום סיבה מיוחדת להתפלל בט"ו בשבט על האתרוג.
וזו קושיה שצריך ליישב: למה באמת נוהגים כולם לבקש בט"ו בשבט על האילנות ועל האתרוגים? מה עניין הבקשה הזאת ליום הזה?
כדי לענות, צריך לדעת יסוד גדול. ישנו פסוק אחד שחוזר על עצמו בתורה, בנביאים ובכתובים. בלשון חז"ל: כתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים. חזקה, שלוש פעמים. ומהו הפסוק? הפסוק מפרשת השבוע:
מה פירוש הפסוק? לפי תרגום אונקלוס: "עזי" הוא תקפי ומבטחי, ו"זמרת קה" הוא שזמרתי ושיבחתי את בורא עולם. השבח וההודיה האלה הם שגרמו: "ויהי לי לישועה".
זה המפתח לשערי השפע והברכה. היסוד הגדול הוא: המפתח לשערי הברכה הוא ההודיה.
ויש לכך עדים רבים. מאות סיפורים של יהודים שראו בחוש כיצד ההודיה מביאה שפע וברכה.
כך כתב ספר החינוך במצוות ברכת המזון. ויש רמז נאה: מצוות ברכת המזון היא מצווה ת"ל בספר החינוך, ראשי תיבות תודה לה'. וכך הוא כותב:
בורא עולם אוהב לתת, נהנה לתת, כביכול מתענג לתת. ומהו עניין הברכה? כאשר אנו מעוררים בדברי פינו שהוא המבורך, שהוא נותן לנו את הברכה, ומודים לו על כל הטוב, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו את ברכותיו. על ידי ההודיה, אומר החינוך, אנו נותנים לקדוש ברוך הוא את האפשרות להשפיע עלינו טוב.
ובשם ספר "תורת אמת" לרבי יהודה ליב איגר מלובלין, נכדו של רבי עקיבא איגר, מובא שזהו אחד הטעמים לאכילת הפירות בט"ו בשבט. ואולי נכון יותר לומר שזו התוצאה של אכילת הפירות: כשאנו אוכלים פירות בט"ו בשבט ומודים ומשבחים את בורא עולם, זה גורם שיהיה שפע עצום ונפלא של פירות בשנה הבאה.
ולפי זה מתבאר היטב מה שמובא בספרים, שט"ו בשבט הוא זמן רצון להתפלל על הפירות של השנה הבאה ועל האתרוג. וכך מבואר בחוברת "פירות הילולים":
ונוסיף ונבאר. לא רק שעל ידי ההודיה נפתחים שערי השפע והברכה. אלא כידוע, ראוי להוסיף בקשה אחרי ההודיה:
לאחר ברכת "מודים" מבקשים את בקשת "שים שלום".
באמצע ההלל, אחרי השבחים, אומרים "אנא ה' הושיעה נא".
ומדוע? כי הקדוש ברוך הוא רוצה להיטיב, ואין זמן שבו אדם ראוי לקבל הטבה כמו זמן ההודיה. ולכן, כדי לתת לקדוש ברוך הוא את האפשרות להשפיע טוב, ראוי לבקש לאחר ההודיה.
ממילא, בט"ו בשבט, שבו אנו מודים לקדוש ברוך הוא על כל הפירות הנפלאים, אין לך זמן רצוי ומובחר ממנו לבקש על הפירות, על העצים ועל האתרוגים. כי זמן ההודיה הוא הזמן הנפלא ביותר להמשיך שפע טוב ומבורך.
אמת שהדין על הפירות הוא בשבועות. אבל ביום הדין אדם עומד בחרדה ומבקש. בט"ו בשבט, לעומת זאת, הוא עומד מול שולחן מלא חסדים, לבו מלא הכרת טובה, ודווקא אז תפילתו רצויה ביותר.
נזכה כולנו לשבת שלום, שבת שירה, להלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא. יש לנו מצווה בפרשת השבוע: "זֶה קֵלִי וְאַנְוֵהוּ". מה פירוש "ואנוהו"? פירשו חז"ל ומפרשים: אספר נויו ושבחו, לשבח ולהלל את בורא עולם.
ובט"ו בשבט נוכל ללמוד דרכים רבות ונפלאות איך לשבח את בורא עולם על הפירות הנפלאים שנתן לנו. וכשנעשה זאת, נוכל לפתוח את פינו גם בבקשה: ריבונו של עולם, כשם שנתת לנו את הפירות האלה, תן לנו גם בשנה הבאה פירות טובים ומתוקים, ואתרוגים נאים למצווה. ואז יתקיים בנו "עזי וזמרת קה ויהי לי לישועה".