🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
חז"ל תיקנו בחנוכה להלל ולהודות להקדוש ברוך הוא. יש כאן שתי בחינות: בחינה של הלל, ובחינה של הודיה. הבחינה של הלל היא גבוהה מאוד, ורק בימים מסוימים בשנה יש לנו כוח להלל - בפרט ימים שגורמים אותו, כמו חנוכה, חג הסוכות, ויום הראשון של פסח וחג השבועות, ימים שנפתחות בהם אורות גבוהות. אבל להודות להקדוש ברוך הוא זה חיוב תמידי - זה יסוד התורה כולה.
רק בחג החנוכה יש את הכוח להגיע דרך ההודיה גם להלל. הלל הוא לשון "מהולל" - להיות "משוגע" מרוב שמחה, הרגש הנתפס בבן אדם. זה לא רק דבר שכלי שהוא מבין שצריך להודות, אלא הוא מרגיש את ההודיה, טועם אותה ברגש על חסדי הקדוש ברוך הוא.
בחובות הלבבות, שער הבחינה סוף פרק ד', כותב שכאשר אדם עושה מעשה או עבודה לקדוש ברוך הוא - צדקה, תפילה, מצווה - שיעשה זאת באופן שבלבו לא תהיה שום גאווה על מעשיו. שיכניע וישפיל את עצמו לפני הקדוש ברוך הוא, ולא יחשוב שיש למעשה שהוא עושה חשיבות לעומת רוב חובותיו לאלוקים.
"הצנע לכת עם אלוקיך" - ללכת עם הקדוש ברוך הוא בצניעות הלב, שהלב מרגיש קטן, מלא ענווה מול הטוב של הקדוש ברוך הוא. מכאן רואים שחנוכה, שהוא יסוד ההודיה, מלמד אותנו שבאופן עשיית כל מצווה צריך לעשות זאת מתוך ענווה והכנעה, להודות לקדוש ברוך הוא על כל החסדים.
בנוסח "על הניסים" בחנוכה כתוב "רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם". לכאורה זה לא היה "ריבם" של היהודים - היהודים רק רצו ללכת נגד רצון היוונים ולקיים את מצוות השם במסירות נפש. אבל מבארים שעם ישראל הבינו שהתורה והמצווה הם חייהם ואורך ימיהם, איזו זכות יש להם לקיים את רצון השם.
"זה האושר שלי, זה הדבר הכי יקר שיש לי" - כך הרגישו היהודים כלפי התורה והמצוות, וזה החוזק שנפל בהם, שהבינו את הזכות הגדולה לשמש לפני הקדוש ברוך הוא.
כמו חנוכה שמוסיפים בו נר בכל יום, כתוב בספרים שעיקר החנוכה הוא להמשיך את האורות "מוסיף והולך" לכל השנה - להודות לקדוש ברוך הוא מתוך ענווה ושמחה.
וכך כשאדם עושה מצווה, צריך להגיש אותה בשמחה גדולה מתוך הכרת הזכות ששורת את מלך מלכי המלכים. על ידי שיתבונן בזה, יהיה כל כך שמח, ובזה גם יכיר טובה לקדוש ברוך הוא שנתן לו את האפשרות לשרת אותו בצורה הזו.