אומרת המשנה (פסחים פרק י'): "חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם", ולכן: "חַיָּבִים אָנוּ לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ". כותב הרב וולבה: "עִקַּר הַחִיּוּב שֶׁל סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם הוּא הוֹדָיָה עַל הַגְּאֻלָּה" - אם יספר את הסיפור ולא יוסיף את ההודיה, ייתכן שלא יצא ידי חובה.
א. לספר, לא רק לומר. "וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח" - הסיפור מעורר את הלב הרבה יותר מהצהרה קצרה. סיפור הודיה אמיתי לא מסתפק ב"היה לי קשה, הקדוש ברוך הוא עזר, תודה" - צריך לפרט, לתאר, להחיות את החוויה.
"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" - "לְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" - כשאדם מספר לאחרים, הוא בעצמו חי את הרגש הרבה יותר.
"מַה נִּשְׁתַּנָּה" - שאלה מעוררת את האדם יותר מהצהרה. גם דוד המלך פתח "מָה אָשִׁיב לַה'" בלשון שאלה.
סיפר יהודי בסעודת הודיה: "הייתי במינוס 12,000 ותוך שבוע בורא עולם הציל אותי ויצאתי מהמינוס" - וזהו, זה כל הסיפור. הסביר לו הרב: כך לא יוצאים ידי חובת הודיה - יש לפרט, לתאר, להרבות בסיפור, כמו שמקיימים "וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח".
ד. מתחילין בגנות ומסיימין בשבח. כדי לחוות באמת את השבח וההודיה, צריך לחוות תחילה את הצרה, את הגנות - "עֲבָדִים הָיִינוּ". אדם שלא חי את הצער, קשה לו לחיות את רגש ההודיה על הישועה.
ה. לספר בשפה שלך, במילים שלך. יש דין לספר את הסיפור בלשונו של המספר, לא לערער (לגמגם) בקריאה יבשה. אם רוצים להודות לקדוש ברוך הוא, לא מספיק לומר "מודים" או "מזמור לתודה" בלבד - צריך לומר במילים שלך: "תודה רבה לך בורא עולם על כך וכך", ולתאר את זה.