🐕 הכרת חסד ה' ומחיית עמלק

משל הבן שרכב על כתפי אביו ושאל "ראית את אבא?": יראת שמים היא הכרת חסד ה', וכל יהודי יכול להשיג אותה מיד כשהוא שם על לבו
מאת: הרב יהודה טאוב

📑 תוכן העניינים

הבן על כתפי אביו

במצוות זכירת עמלק, רש"י בפרשת בשלח מביא את הקשר בין מה שאמרו עם ישראל, "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן", לבין ביאת עמלק מיד אחר כך. והוא מביא משל:

🐕 "ראית את אבא?"

אדם הרכיב את בנו על כתפיו ויצא לדרך. היה הבן רואה חפץ ואומר: "אבא, טול חפץ זה ותן לי", והאב נותן לו. וכן פעם שנייה, וכן פעם שלישית. פגעו באדם אחד. אמר לו הבן: "ראית את אבא?"

אמר לו אביו: "אינך יודע היכן אני?" השליכו מעליו, ובא הכלב ונשכו.

כך עם ישראל אמרו: "היש ה' בקרבנו אם אין?" איפה הוא? והקדוש ברוך הוא עזב אותם, ובא הכלב, ובא עמלק.

"וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים"

ומה כתוב על עמלק? "וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים". לא הייתה לו יראת שמים. ומה יסוד יראת שמים? כתוב:

רוֹצֶה ה' אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ תהלים קמז, יא

"יראיו" הם "המיחלים לחסדו". יסוד יראת השמים הוא להכיר את חסד ה'.

ולכן במשל: הבן אומר לאבא שלו "תביא לי את זה", והאבא מביא לו. "תביא לי את זה", והאבא מביא לו. כל הזמן הוא מקבל חסדים מאבא שלו, ופתאום הוא שוכח את החסדים ואת האבא שנותן לו הכל. וכך מידה כנגד מידה: עם ישראל הראו חיסרון ביראת שמים, חיסרון בהכרת חסד ה'. ולכן ה' הביא את עמלק, שהוא בחינה של "ולא ירא אלוקים", שאין בו יראת שמים.

התיקון של מחיית עמלק: להשיג יראת שמים. ויראת שמים היא הכרת חסד ה'.

"וַיִּירְאוּ... וַיַּאֲמִינוּ... אָז יָשִׁיר"

והנה בים כתוב:

וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ. אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל שמות יד, לא - טו, א

וכתוב במדרש: איך זכו עם ישראל לומר שירה? כשטיהרו את לבם. הם טיהרו את לבם, ואמרו שירה. שכן כתוב "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה'", ומיד "אָז יָשִׁיר". הדרך לטהר את הלב היא על ידי יראת שמים ואמונה.

מיד תגיע אליו היראה

את הסוד הזה מביא הרמ"א בתחילת השולחן ערוך, בתחילת אורח חיים. הוא כותב דבר מופלא:

כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו... מיד יגיע אליו היראה וההכנעה, מפחד ה' יתברך ובושתו ממנו תמיד.

רמ"א, אורח חיים, סימן א, א

כלומר, יש בנשמת היהודי כוח, שברגע שהוא שם על לבו ומתחזק באמונה וביראה, הוא משיג את היראה מיד.

וזה מה שאמר משה רבנו: "מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה". ואמרו חז"ל: לגבי משה, יראה מילתא זוטרתא היא. אם אדם שם את לבו אל יראת שמים, מיד הוא משיג אותה. רק צריך להתמקד בזה, לחשוב על זה. ולכן "מה ה' שואל מעמך"? רק שתשים בלב. תקבל את זה מיד. ה' משפיע לך את יראת השמים.

כולנו בתוך מחשבתו

וגם יראת השמים הזאת היא הכרת חסד ה'. "רוצה ה' את יראיו, את המיחלים לחסדו". כמו שכתוב שה' מחיה את כל הבריאה. ה' הוא מקומו של עולם. כולנו נמצאים כביכול בתוך מחשבתו של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה עולם, ולכן יש עולם. כולנו, כל הבריאה, כל ההוויה, נמצאים כביכול בתוך מחשבתו של ה'.

כלומר, עצם החיים, עצם המציאות שלנו, הם כל הזמן חסדים של ה', שמחיה אותנו בכל רגע. זו אמונה אמיתית: אמונה שה' מחיה את העולם. וזו יראת שמים. וזו גם הכרת חסד ה': שכל הבריאה מתהווה מן הקדוש ברוך הוא בכל רגע.

אצל עמלק

"היש ה' בקרבנו אם אין?" חולשה בהכרה שהכל חסד ה'. ספקות, ושכחה שהקדוש ברוך הוא מחיה את כל הבריאה.

אצל מי שמוחה את עמלק

"וייראו העם את ה' ויאמינו בה'". חושבים שה' מחיה את הכל, שאנחנו כביכול בתוכו, ושהכל חסדים. ומיד משיגים יראת שמים.

קליפת עמלק: לא לחשוב

מחיית עמלק היא מלחמה בקליפה שמתנגדת לאמונה וליראה. הקליפה הזאת רוצה שלא נחשוב על הדברים הגדולים האלה. זה מה שכתוב: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". זה היצר הרע, הכוח שבתוך האדם שמנסה להשכיח מאיתנו את האמת. ללכת אחרי הלב, אחרי הרהור של עבודה זרה, שהוא לשכוח את המציאות שהקדוש ברוך הוא מהווה את הכל, ושהכל חסד ה' כל הזמן. זה עמלק. זו הקליפה של עמלק.

אבל הדרך למחות את עמלק היא להתחזק באמונה ולהתחזק ביראת שמים. והקדוש ברוך הוא נטע בתוך כל יהודי את הכוח הפנימי, שמיד כשהוא מתבונן בזה ומאמין בזה, הוא משיג את היראה. זה רצון ה'. זה הרצון למחות את עמלק.

לגלות את הכסא

וכתוב שכל זמן שעמלק חי, הוא כאילו מכסה את הכסא. הוא מכסה את ההנהגה של ה'. הוא מתנגד למלכות הקדוש ברוך הוא, לכסא שממנו הוא מנהיג את העולם בחסדו. ולכן, כשאנחנו זוכרים את עמלק ומנסים להכרית את הקליפה הזאת, אנחנו זוכים לגלות את מלכות הקדוש ברוך הוא. גילוי מלכותו תלוי בכמה שאנחנו מוחים את עמלק מתוכנו, בכמה שאנחנו חושבים על האמונה ועל הכרת חסד ה'.

בינתיים, לפני הגאולה, זו עבודה של כל אדם באופן פרטי. אבל כשתבוא הגאולה, "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". אז ה' ימחה את עמלק לגמרי. לא יהיה עוד היצר הרע הזה, וכולם יכירו איך ה' מהווה את הבריאה ואת החסדים שהוא עושה כל הזמן.

עד אז, זו העבודה הפרטית שלנו: לחזור על זה, להתמקד בזה, להתבונן ולאהוב את ה' על חסדיו. זו יראת שמים, זו הכרת חסדי ה', וזו האמונה בה'. זו טהרת הלב. וזה בידינו. כל מה שנדרש מאיתנו הוא להתמקד בזה. וברגע שאנחנו מתמקדים, אנחנו זוכים.

📚 מקורות ומראי מקומות

  1. שמות יז, ז-ח, ורש"י שם: משל הבן שהרכיבו אביו על כתפו, "היש ה' בקרבנו אם אין. ויבא עמלק".
  2. דברים כה, יח: "ולא ירא אלוקים".
  3. תהלים קמז, יא: "רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו".
  4. שמות יד, לא - טו, א: "וייראו העם את ה' ויאמינו בה'... אז ישיר", ודברי המדרש שם.
  5. רמ"א, שולחן ערוך אורח חיים, סימן א, א.
  6. דברים י, יב: "מה ה' אלוקיך שאל מעמך כי אם ליראה"; ברכות לג ע"ב: "לגבי משה מילתא זוטרתא היא".
  7. במדבר טו, לט: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
  8. רש"י, שמות יז, טז: אין הכסא שלם עד שימחה עמלק.
  9. זכריה יד, ט: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
▲
סיכום השיעור: הכרת חסד ה' ומחיית עמלק