🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
אומרת הגמרא: בזמן מתן תורה קיבלו ישראל את התורה מיראה. בזמן מרדכי ואסתר, מחביבות נס הפורים, קיבלו אותה מאהבה. שואלים: הרי במתן תורה היו ניסים גדולים בהרבה מאשר בפורים - עשר מכות, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני! לפי זה היה צריך להיות שדווקא במתן תורה יקבלו את התורה מאהבה, לא בפורים?
מבאר על פי חובות הלבבות: יש שתי מדרגות בעבודת השם. הראשונה - הערת התורה: כיוון שהאדם קשור לגשמיות, הוא זקוק לקיים מצוות התורה כדי לשחרר את כוחו מהחומר. השנייה - הערה שכלית: רק לאחר שאדם מקיים תורה זמן רב, מאיר עליו אור השכל, והוא מבין ומכיר את חסדי השם המקיפים אותו תמיד - ואז הוא עובד את השם מתוך הכרת השכל.
לא היה שייך שבזמן יציאת מצרים יקבלו את התורה מאהבה - כי אהבה שייכת רק למדרגה השנייה, שבאה אחרי שהאדם כבר מבין את חסדי השם.
רק לאחר שעם ישראל היו שקועים בתורה שנים רבות, כבר יכלו - על ידי נס פורים - להגיע להכרה שכלית, להבנה עמוקה של חסדי השם, ומתוך זה לאהוב אותו.