ערב שמחת תורה הוא פסגת כל החגים. לפני שנבאר מהי שמחת תורה, נזכיר ארבע שאלות שעומדות לפני היום הזה.
א. התורה אומרת "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". מה בא הפסוק הזה להוסיף? הרי כבר נאמר "ושמחת בחגך".
ב. חז"ל אמרו שהקדוש ברוך הוא אומר לישראל "קשה עלי פרידתכם", ולכן נתן להם עוד יום אחד, שמיני עצרת. אבל מה הרווחנו ביום נוסף? אדרבה, אחרי עוד יום יחד, קשה עוד יותר להיפרד!
ג. למה רוקדים עם ספר התורה כבר בלילה, לפני שסיימנו את התורה?
ד. איך אפשר לחבר את שמחת התורה עם שמחת שמיני עצרת? הרי אין מערבין שמחה בשמחה.
כל המצוות נועדו להביא את האדם לאהבת ה' ולהידבק בו. כך אנו אומרים בקריאת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" – בשביל מה? "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם". המצוות צריכות להחדיר ביהודי אהבה ושמחה אל בורא עולם.
וחגי תשרי במיוחד נועדו לקרבה ואהבה גדולה לבורא עולם. בחודש אלול היה לנו "אני לדודי ודודי לי". בראש השנה הכתרנו את המלך. בסוכות – סוכה ולולב, "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". וכשמגיע שמיני עצרת, אנחנו מגיעים לפסגה של הכל. כבר לא צריך אמצעים כדי לשמוח בה'. לא צריך שופר, לא סוכה, לא לולב. אנחנו כבר שמחים בה' עצמו: "נגילה ונשמחה בך".
כך אמרו חז"ל במדרש: כיוון שיצאו שבעת ימי החג, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: עכשיו אני ואתם נשמח יחד, ואיני מטריח עליכם הרבה – פר אחד ואיל אחד. כששמעו ישראל כך, התחילו מקלסים לקדוש ברוך הוא ואומרים:
ואמרו במדרש: איני יודע במה נשמח – ביום, או בקדוש ברוך הוא? בא שלמה ופירש: "נגילה ונשמחה בך" – בך, בקדוש ברוך הוא. בך – בתורתך. בך – בישועתך. בך – בעשרים ושתיים אותיות שכתבת בתורתך.
מה כתוב כאן במדרש? כדי לשמוח בקדוש ברוך הוא צריך בדרך כלל אמצעי: מצוות. המצוות הן האמצעי שמביא את האדם אל הקדוש ברוך הוא. ובשמיני עצרת, לאחר כל סדרת החגים, מגיע יהודי למצב של "נגילה ונשמחה בך": לשמוח בקדוש ברוך הוא עצמו, בלי שום אמצעי.
כך כתב בעל "מסילת ישרים" (פרק יט) על הפסוק בשיר השירים: "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ".
כי כל מה שזוכה האדם להיכנס יותר לפנים בחדרי ידיעתו יתברך, יותר תגדל בו השמחה, וליבו ישמח בקרבו... ואומר: "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם". ודוד שכבר הגיע למעלה זו... אמר: "יערב עליו שיחי, אנוכי אשמח בה'".
על פי מסילת ישרים, פרק יטומובא בספרים שהפסוק כולו, "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ", רומז לארבעת הזמנים: חלקיו הראשונים כנגד פסח, שבועות וסוכות, וחלקו האחרון, "נגילה ונשמחה בך", כנגד שמחת תורה. אחרי שהמלך הכניס אותנו אל חדריו, אל הפנים, באה השמחה בו עצמו.
אם כך הם פני הדברים, כל השאלות מתיישבות באופן נפלא.
"והיית אך שמח" – אין זה סתם חיזוק, אלא מעלת היום. עד עכשיו היה צריך כל מיני אמצעים; היום – רק שמחה בבורא עולם, בלי שום אמצעי. "אך שמח": רק שמחה, וכלום מלבדה.
"קשה עלי פרידתכם" – מה הרווחנו ביום נוסף? התשובה נפלאה. את הסוכה מפרקים ומעלים לבוידם, את הסכך מכניסים למחסן, את הערבות זורקים. מה יישאר לנו לכל ימות החורף? הקדוש ברוך הוא עצמו. הוא לא בורח לשום מקום, הוא לא הולך למחסן ולא לבוידם. השמחה של "נגילה ונשמחה בך" נשארת לנצח, לכל לילות החורף. זה מה שהרווחנו ביום הזה: שמחה שאין בה פרידה.
למה רוקדים לפני הסיום? כי בשמחת תורה שמחים בקדוש ברוך הוא עצמו, ולא רק בסיום התורה.
ולמה התורה דווקא? "נגילה ונשמחה בך" – בך, בקדוש ברוך הוא; ולמה פירשו "בתורתך"? משום שהדבקות בתורה היא דבקות בקדוש ברוך הוא עצמו. כשאתה עוסק בדבר ה', אתה עוסק בקדוש ברוך הוא. התורה היא חכמתו של הקדוש ברוך הוא, כביכול מהותו. לכן אין כאן שתי שמחות שמתערבות: השמחה בתורה היא השמחה בה'. "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ" – לא כתוב "מה אהבתי תורה", אלא "תורתך", משום שהיא שלך. "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ" – התורה שהיא מפיך, ממך. זו השמחה: תורה מבורא עולם. והתורה היא האמצעי הגדול ביותר שנתן לנו ה' כדי לשמוח בו.
סיפור נפלא היה מספר בהתרגשות אחד מגדולי ישראל. יהודים עמדו באושוויץ, ביום שמחת תורה, לפני שהכניסו אותם לתאי הגזים. קם יהודי אחד ואמר: "יהודים יקרים, היום צריך לרקוד. היום שמחת תורה!"
שאלו אותו: "עם מה נרקוד? אין לנו ספר תורה, אין חומש, אין סידור. הכל לקחו הרשעים".
ענה להם: "את הכל לקחו לנו הרשעים. אבל את הקדוש ברוך הוא אינם יכולים לקחת לנו. השנה נרקוד עם הקדוש ברוך הוא!"
והיו שם ריקודים עד לב השמיים. וכך נכנסו לתאי הגזים.
והוסיף המספר בהתרגשות: "לא הייתי שם, אבל אני בטוח שבכל העולם הזה לא היה מעין העונג הרוחני שהיה להם אז". היהודים האלה הגיעו למצב ששני עולמות נושקים זה לזה. הם הגיעו לנקודה הפנימית של שמחת תורה: "נגילה ונשמחה בך".
וצריך לדעת יסוד נפלא. כל ההודיות שאנו מודים לקדוש ברוך הוא – פעם על שאנו בריאים, פעם על התורה, פעם על ענני הכבוד, פעם על יציאת מצרים, ובכל יום על חסדיו "ברוך ה' יום יום" – כל אלה הם אמצעי ליצור קרבת ה'.
אבל התכלית של ההודיה היא להגיע למצב של "ישמח ישראל בעושיו, בני ציון יגילו במלכם". שיפנים היהודי בלבו כמה בורא עולם אוהב אותו, עד שהוא כבר לא צריך שום חסד ושום נס כדי לשמוח. "יערב עליו שיחי, אנוכי אשמח בה'".
יהי רצון שנזכה לשמחת תורה נפלאה, לשמוח בקדוש ברוך הוא, לחבק אותו כביכול, ואת השמחה הזו ניקח איתנו לכל לילות החורף. כי את בורא עולם אי אפשר להעלות לבוידם; הוא נשאר איתנו לנצח נצחים. חג מלא שמחה והודיה.