🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
הערת עריכה: שלושה תמלילים מהרב, שנמסרו בשלוש שנים שונות סמוך ליום הכיפורים, מתכנסים כולם לאותה דרשה מרכזית - ביאור הפסוק "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם... לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ", והעצה לקחת את קרבת ה' של יום הכיפורים לכל השנה על ידי שלוש קבלות: "עלינו לשבח" באמידה, תשומת לב לברכות, והתמדה בהיותנו "איש הודיה". מכיוון שהחזרה על הליבה המשותפת שלוש פעמים הייתה יוצרת כפילות, מוזג כאן החומר הייחודי שבכל דרשה לכדי שלושה פרקים, כשהדרשה המשותפת מובאת פעם אחת, בפרק האחרון, בגרסתה המלאה.
מסופר על בחור בישיבת פוניבז', בזמן הרב חצקל לוינשטיין זכר צדיק לברכה, ששמע איך הוא, בהפסקה קטנה שהייתה באמצע יום כיפור, בתוך חדרו, רוקד משמחה ממש - על כך שהגיע יום הכיפורים הגדול הזה, ועל מחילת העוונות. זו הייתה התגובה של עובד ה' הרב חצקל לוינשטיין, שהתבטא ואמר: אחרי עבודה של ארבעים יום, של אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, הגיע סוף סוף היום הגדול הזה - כמו שהחפץ חיים מגדיר אותו: "יוֹם אַדִּיר בִּימֵי שָׁנָה", יום גדול ונורא שחיכינו לו ומחכים לו.
כתוב בספר החינוך: אילולא היה יום כזה פעם בשנה, שמכפר את כל העוונות, היה העולם חרב - רק בזכות שיש יום כזה, שהקדוש ברוך הוא נתן לנו במתנה עצומה. אם כן, ודאי שיש לנו לשמוח מאוד ביום הזה, ובפרט שערב יום הכיפורים נצטווינו בתורה הקדושה, כפי שדייקו חז"ל מהפסוקים, לאכול הרבה, לאכול טוב.
כתוב בספרים, בן איש חי ועוד, שאם הוא יכול לאכול כפול ממה שהוא אוכל ביום רגיל - עד כדי כך שכל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי, כאילו צם גם היום וגם מחר, יומיים רצופים. אומרים לך: תאכל, זה מצווה, ותיחשב לך כאילו אתה מתענה. יש חתום מתוק מזה?
כותב רבנו יונה בשערי תשובה שלושה טעמים לחיוב לאכול ולשתות בערב יום הכיפורים: הטעם הראשון - להראות שהוא שמח שהגיע סוף סוף היום הגדול הזה, לכן עושים סעודה גדולה. הטעם השני - מחמת גודל היום, ומחמת המתנה העצומה שבו - יום מחילה וכפרה - היה ראוי לעשות סעודה גדולה ביום הכיפורים עצמו, אבל נצטווינו להתענות בו, להתנתק מהעולם הזה ולהתחבר רק עם הקדוש ברוך הוא; לכן מקדימים את סעודת היום הטוב לערב יום הכיפורים. הטעם השלישי, פשוט: כדי שיהיה כוח להתענות, וכוח לעשות תשובה כמו שצריך, וליישוב הדעת בתפילה.
עלינו להודות להשם יתברך שנתן לנו את ימי ראש השנה, ימי המלכתו יתברך עלינו, על ידי תשובה מאהבה. שרוצים, וגילינו בימים האלה, שכל רצוננו הוא לראות את מלכנו, שתתגלה מלכותו לנו - כמעט כל התפילה מוסבת על מלכותו יתברך, שרוצים רק את קרבתו ואת מלכותו, ועל ידי זה זוכים בדין - כפי שהביאו חז"ל: "מִמְּךָ אֵלֶיךָ אֶבְרַח". כשילד קטן רואה שאביו רוצה להכות אותו, הוא בורח אליו, רץ אליו, מחבק אותו ברגליו: "אבא, אבא, אבא!" - מקרב אותו. ומתוך שהאבא רואה שהוא כל כך מתרפס אליו ורוצה את קרבתו, ממילא הוא מתמלא רחמים עליו. כך גם ה' יתברך רואה שאנחנו רוצים רק את מלכותו יתברך - וזו הסגולה לזכות בדין.
אנו רוצים "שנה טובה מתוקה" - הפוך מ"רַב אָמַר עוזבו את ה'", טוב ומתוק, כי רוצים קרבת ה'. כפי שמובא באור החיים הקדוש (פרשת חנוכה, ד', כט): בתשובה מאהבה מתכפר הכל - אפילו החטאים הכי חמורים, כמו עבודה זרה, מתכפרים כבר בתשובה עצמה. אם כן, אם רצינו רק קרבת ה', מלכותו יתברך - אין לך תשובה מאהבה גדולה מזאת, ואם התשובה מתכפר הכל, זו מתנה עצומה שהיא ההתחלה של עשרת ימי תשובה.
ולפי הארי ז"ל, מובא שכל יום משבעת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים - שהם בדיוק שבעה - מכוון כנגד שבעת ימי השבוע, וכל יום מתקן את אותו יום בכל ימות השנה. לכן, בימים אלו, "בֵּין כֶּסֶה לֶעָשׂוֹר", אין אומרים תיקון חצות על הרצפה, אלא תיקון לאה על הכיסא, ולא שמים אפר - למרות שאומרים וידוי - כי יש בהם בחינה של ימים טובים ונפלאים: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב". זהו הזמן שהקדוש ברוך הוא מתקרב - ואי אפשר להיות ליד המלך בפנים עצובות.
יש לדייק בפסוק שאומרים אותו לפחות עשרים ושש פעמים - כל פעם שמזכירים י"ג מידות, שזה כמניין הוי"ה - אומרים גם את הפסוק "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". זהו פסוק מפתח על מהות כל היום הזה.
איך לוקחים את ההרגשה הזו איתנו לכל השנה? יש בתפילות הימים הנוראים כמה דברים בולטים שאפשר לקחת כתזכורת. הראשון: "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ", שבימים נוראים חז"ל שמו אותו בתוך העמידה - בתוך ה"שמונה עשרה", שבו עומדים לפני ה'. ומזה נדע: יש כאן שבח גדול, שכולו ראשי תיבות של שמות קדושים, שדרכו יורד כל השפע של התפילה. לקחת קבלה לכל השנה - להגיד "עלינו לשבח" מתוך סידור, מילה במילה, בכוונה, בהשתוקקות, בשמחה גדולה.
הדבר השני: מאה הברכות שאדם מברך כל יום - כל ברכה היא "פְּגִישָׁה" עם הקדוש ברוך הוא, "ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם" - אתה ממליך אותו, אתה נמצא לפניו. לקחת עניין מהברכות - להתבונן לפני הברכה, בשעת הברכה, על כל מילה, לא לבלוע את המילים, ולברך מתוך שמחה.
והדבר השלישי, המרכזי מכולם: להיות איש הודיה. מי שזוכה להודות, זוכה לקרבת ה' גדולה, לאהבת ה' גדולה, ליראת ה' גדולה. כשאדם מתרגל להודות לקדוש ברוך הוא, הוא מרגיש אותו, חושב עליו כל הזמן, מלא הכרתו, ומתבטל לרצונו - וממילא הוא נמצא לפניו הרבה יותר. שהרי כל זמן שהוא אסיר תודה לקדוש ברוך הוא, הוא חי אותו יותר, ונמצא לפניו הרבה יותר.
נסכם את שלושת הקבלות: "עלינו לשבח" מתוך סידור ובכוונה; תשומת לב לברכות, כפגישה יומיומית עם המלך; ולהיות איש הודיה, יותר ויותר. ונזכה כולנו, שיתקיים בנו "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם... לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" - שנרגיש קרובים ככל האפשר לה', ועל ידי זה נזכה לגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.