🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
בראש חודש שבט, פותחת התורה בפרשת "אלה הדברים": "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת". חז"ל דייקו שבאחד בשבט, בדיוק שלושים ושבעה יום לפני פטירתו, החל משה רבנו לבאר לישראל את משנה תורה. מובא בשם ה"חידושי הרי"ם" שהתורה אינה מציינת תאריכים לחינם — התאריך עצמו גורם. אם כן, יש בא' בשבט סגולה מיוחדת של פתיחת "באר" חדש של תורה, ומזל החודש — דלי — בא לרמז: הבאר נפתחה, וכל אחד מוזמן להוריד את דליו ולשאוב ממנה מים חיים.
בחודש שבט, כפי שכתוב בשם ה"חידושי הרי"ם", מתעוררת מחדש השגת תורה שבעל פה, וכל נפש מישראל זוכה שוב להיפתח בה מעיינות חדשים. וממילא עלינו להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא על התורה שנתן לנו — הן זו שניתנה בעבר, והן החידושים המתחדשים בכל יום ויום, המשמחים את הלב ואין קץ להנאה מהם.
מעניין לראות שדווקא בזמן הזה שבו "נפתח באר התורה", מתחילים גם באילנות של ארץ ישראל להיפתח מעיינות חדשים של פירות. יש בזה קשר עמוק, כפי שמבאר החתם סופר (מסכת חולין, דף קמב עמוד א): שבחה של ארץ ישראל, "זבת חלב ודבש", מלמד על כך שפירותיה מולידים קדושה בנפש האוכל אותם, ומוסיפים בו אהבה ודבקות בהשם — כשם שהתורה עצמה, הברורה מכל סיג ופסולת, נמשלה ל"דבש וחלב תחת לשונך". פירות ארץ ישראל יש להם, אפוא, בחינה הדומה לבחינת התורה. ומכאן מובן מדוע שני הדברים — פתיחת באר התורה ופתיחת שערי הפירות — חלים באותו זמן: שניהם ביטוי לאותה קדושה עצמה. ומסיים החתם סופר לרמוז: "זבת חלב ודבש" — סופי התיבות "שבת", כי כל מאכל קדושה, כמאכלי שבת קודש, שייך לאותה בחינה.
הנביא ישעיה אומר "אָז תִּתְעַנַּג עַל השם", ומרן בעל "מסילת ישרים" פותח וכותב: "האדם לא נברא אלא להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו, כי זו היא האושר האמיתי". כיצד מגיעים לדבקות זו? על ידי תענוגים — "אהבה בתענוגים". תענוג אחד הוא עצם העיסוק בתורה, החידושים הנפלאים המשמחים את הלומד ומקרבים אותו לאהבת השם. אולם יש עוד תענוג, פשוט וגשמי, שדרכו זוכה כל אדם — גם מי שאין לו כישרון לחדש חידושי תורה — להגיע לאותה אהבה: תענוג האכילה מפירות האילן.
בחוברת "שערי הודיה" (פרק שלישי, "הנאה גשמית כאמצעי להתרוממות רוחנית") מובא מאמרו של הרב שמשון פינקוס זצ"ל, "אכילה — עונג או נגע?", המבאר כיצד אפשר להפוך גם את האכילה הגשמית לכלי להתקרבות אל השם. עיקרו של דבר: כאשר אדם אוכל פרי ומרגיש ומתבונן ביופיו ובמתיקותו, ומודה עליו לבורא עולם — האכילה עצמה נעשית עבודת השם, לא רק סיפוק צורך.
וכך גם מלמדנו הירושלמי (קידושין, סוף פרק ד): "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל". פשוטו של דבר — ולוּ ברמת הפשט הפשוטה ביותר — הוא, שעל האדם להתענג באמת על מה שברא לו הבורא, לראות בפרי את היופי ואת החכמה שבו, ובכך להודות ולשבח, ולהגיע דרך התענוג הזה לאהבת השם.
לסיום הפרק, רמז נאה השגור בפי בעלי הדרוש: פרשת השבוע, פרשת "בא", מכילה שלוש מתוך עשר המכות — מכת ארבה, מכת חושך ומכת בכורות — ו"בֹא" עולה בגימטרייה שלוש. חז"ל מלמדים (עפ"י רש"י) שכל מכה נמשכה חודש ימים: עשרים וארבעה יום שבהם "היה מתרה בהם", ושבוע ימים שבו "הייתה המכה" בפועל.
מכת בכורות — בליל ט"ו בניסן, הרג הבכורות במצרים.
מכת חושך — חודש לפני כן, בסביבות ימי אדר/פורים.
מכת ארבה — חודש לפני מכת החושך, בסביבות ט"ו בשבט, "וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ".
כנגד מכת בכורות — "בְּכֹרִי יִשְׂרָאֵל", בחירת עם ישראל כבן בכור, הנחגגת בליל הסדר.
כנגד מכת חושך — "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה" בפורים.
כנגד מכת ארבה — בט"ו בשבט, בעוד הארבה כילה במצרים את כל פרי העץ, לנו נותן הקדוש ברוך הוא שולחן מלא פירות ארץ ישראל.
נמצא שכנגד כל מכה שבה נענשו המצרים, קיבלו ישראל מתנה נצחית — ודווקא הפירות, שהיו קורבן חורבנם של המצרים, נעשים ליהודים לשולחן של הודיה, שממנו משבחים ומודים למלך מלכי המלכים על ארץ חמדה זבת חלב ודבש.
בהמשך לפרק הקודם, ובאותה פרשת "בֹא" עצמה, מצוי בסיומה יסוד גדול מדברי הרמב"ן: "וְאֵין אֶל עֶלְיוֹן חֵפֶץ בַּתַּחְתּוֹנִים מִלְּבַד שֶׁיֵּדַע הָאָדָם וְיוֹדֶה לֵאלֹקָיו שֶׁבְּרָאוֹ". מילים נפלאות אלה מגלות מה משמח את בורא עולם: לא הישגים, לא כוחות, אלא יהודי המודה לקדוש ברוך הוא.
וכך מסיים ספר תהלים כולו: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּיָהּ" — זו התכלית. וכבר שאלו בעלי המחשבה (מובא בשם ספר "עקידת יצחק"): אילו לא הייתה הודיה בעולם — על מה היה העולם עומד? הרי כל מציאותו הייתה מתבטלת.
הירושלמי (סוף מסכת קידושין) מספר: אמר רבי כהן בשם רב — עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל. רבי אלעזר חשש לשמועה זו, וצבר לו פרוטות פרוטות, וקנה בהן מכל מין ומין פרי אחת בשנה, כדי לזכות ולעמוד במצווה.
רבי אלעזר בן פדת, מגדולי תלמידי רבי יוחנן, שבשל חריפותם המיוחדת של דבריו נקרא בפי חכמים "מָארֵי דְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל". הגמרא (תענית כה עמוד א) מספרת שהיה עני מרוד כל ימיו. פעם הוצרך להקזת דם, ולאחריה נזקק לסעודה משביעה שלא יסתכן — אך לא מצא בביתו שום מזון: לא פרוסת לחם, לא פרי, מלבד שן שום אחת. אכל אותה, חלש ליבו והתעלף.
נגלה עליו הקדוש ברוך הוא, ורבי אלעזר שאל: "עד מתי אצטער כך בעולם?" השיבו הבורא: כך נגזר על דורו — ניסיון ללמוד תורה מתוך הדחק. ואף על פי כן, כאשר הזדמנה לידו פרוטה, לא קנה בה פת להשביע רעבונו, אלא חסך פרוטה לפרוטה עד שהצליח לקנות פרי אחד — כדי לזכות לברך עליו "שהחיינו", ולומר תודה לבורא על שברא בעבורו את הפרי הזה ושיגר לו כמתנת אהבה. כדאי היה לו לסבול רעב, ובלבד שיזכה לומר תודה.
בספר "פרי עץ אדם" (מובא בחוברת "פירות הילולים") מוסיף חידוש מעניין: רבי אלעזר היה מקפיד לצמצם פרוטותיו על מנת להשיג פרי חדש בהזדמנות הראשונה שהתאפשרה לו, "להרבות ברכות ולעשות התיקון תיכף ומיד, ושלא להחמיץ המצווה". מכאן למד שיש עניין מיוחד להשיג פרי חדש ולברך עליו מיד כשניתן, בבחינת "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמִּצּוֹת" — אל תקרא "המצות" אלא "המצוות": מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, וזריזים מקדימים למצוות.
זהו "קופת החיסכון" של רבי אלעזר: לא חיסכון לצורך עצמו, אלא חיסכון שכל תכליתו — לזכות לומר תודה. הלוואי ונזכה גם אנו לרוץ ולהזדרז, כשמזדמן לנו הזמן להודות ולשבח את בורא עולם.
המשנה הראשונה במסכת ראש השנה מונה: "אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם: בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים; בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה... בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה... וּבְאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי; בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ".
בגמרא (ראש השנה יד עמוד א) נחלקו רש"י ותוספות בביאור ההלכה. לדעת תוספות, ט"ו בשבט הוא רק סימן: מה שצומח באילן לאחר תאריך זה משתייך, מבחינת דיני מעשרות, לשנה הקודמת — כלומר לגשמי תשרי, אלא שהשפעתם ניכרת רק בשבט. לדעת רש"י, לעומת זאת, ט"ו בשבט הוא סיבה ממש: מעתה ואילך מתחילות הכנות הפירות בפועל, ולכן קבעוהו חכמים לראש השנה עצמו.
לשיטת רש"י — ולה, כפי שמבואר בחוברת "פירות הילולים", מצטרפים גם התורי אבן ("תורי אבן" על מסכת ראש השנה) והחזון איש — מובן היטב מדוע יש ביום זה עצמו שמחה: זהו הרגע שבו מתחילים בפועל פירות ארץ ישראל לצמוח, ולכן זמן זה עצמו ראוי להודיה ולשירה, ולא רק כ"סימן" טכני לדיני מעשרות.
בעל ה"ספר התודעה" מבאר, שראש השנה לאילן הוא בעצם עניין של "שבח ארץ ישראל": ביום זה מתחדש כוח אדמת ארץ ישראל להוציא תנובתה ולהראות שבחה, וכפי שנאמר: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" — שבחה של ארץ ישראל נאמר דווקא על הפירות. יום שבו מתחדשים כוחות האדמה להוציא שמנהּ ודשנהּ — יום של שמחה לישראל אוהביה ומטפחיה.
ומכאן מגיע ביאור נוסף מן הזוהר הקדוש, המובא גם בגמרא (עיין ברכות ובקידושין): הכיצד מברך יהודי הדר בחוץ לארץ "עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", והוא כלל אינו גר בארץ ישראל? מתרץ הזוהר: כל שפע המזון שבעולם כולו יורד ועובר דרך ארץ ישראל, ומשם מתפזר לכל קצווי תבל. וכבר סופר על שלמה המלך, שבחכמתו ידע להתחקות אחר "צינורות" השפע — היכן יורד השפע לקפה, והיכן יורד השפע לתבואה מסוימת — ולפי זה נטע במקומות שונים בעולם עצים שיניבו את פירותיהם המיוחדים, כי הבין שכל השפע יוצא ועובר דרך ארץ ישראל.
נמצא שכאשר אנו מניחים על שולחננו בטו בשבט פירות מארץ ישראל — ואף פירות מיובאים ממקומות אחרים — אנו למעשה מכריזים ומזכירים: כל השפע, מכל מקום שהוא, שורשו נעוץ בארץ ישראל, ומודים ומשבחים על כך למלך מלכי המלכים.
בפרק זה, שנמסר סמוך ממש לצאתה של החוברת "פירות הילולים" מבית הדפוס, עולה קושיה נאה שהובאה בשם אחד מגדולי הדור: מדוע דווקא בט"ו בשבט, בשונה מכל מועד אחר, אין נוהגים לומר תפילות ובקשות מיוחדות — ובכל זאת נוהגים רבים לומר "תפילה לאתרוג"?
ומקור המנהג הזה עתיק: הבן איש חי חיבר נוסח "תפילה לאתרוג" הנאמר בט"ו בשבט, וכן הובא בספרים נוספים כ"בני יששכר" ו"חמדת ימים". אולם, כפי שיתברר בהמשך (פרק ו בספר זה), יש מן הפוסקים שהעירו שמבחינה הלכתית טהורה, יום הדין על פירות האילן חל בשבועות, ולא בט"ו בשבט — ואם כן מדוע דווקא ביום הזה מרבים בתפילה על הפירות?
ישנו כלל גדול, שחוזר על עצמו שלוש פעמים במקרא — בתורה, בנביאים ובכתובים, "חֲזָקָה" בלשון חז"ל. הפסוק הוא מפרשת השבוע, פרשת בשלח: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". לפי תרגום אונקלוס: "עֻזִּי" — ביטחוני בהשם; "וְזִמְרָת יָהּ" — ששיבחתי והודיתי לבורא עולם; "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" — וזה עצמו הביא לי את הישועה.
ההודיה היא מפתח לשערי השפע והברכה. יש היום מאות עדויות וסיפורים המתעדים כיצד ההודיה מביאה בפועל שפע וברכה — ניתן לשמוע רבים מהם במדור "סיפורים" של "כל הלשון". כשם שהפסוק "עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" חוזר ומופיע שלוש פעמים בתנ"ך, כך הוא חוזר ומוכיח את עצמו שוב ושוב במציאות.
בספר החינוך (מצווה תל"ב — שר"ת שלה בגימטרייה "תודה להשם"), מבאר טעם מצוות ברכת המזון:
יוצא, שההודיה אינה רק "הודעה" על טובה שכבר התקבלה, אלא היא עצמה הכלי שדרכו נותנים לקדוש ברוך הוא, כביכול, "אפשרות" להמשיך ולהשפיע עלינו טוב. ולכן, כפי שכבר נלמד ומקובל, ראוי אחרי ההודיה להוסיף בקשה — כמו בתפילת שמונה עשרה, שלאחר ברכת "מודים" מיד מתפללים "שִׂים שָׁלוֹם", וכמו באמצע ההלל, המשולב בפסוקי הודיה ובקשה גם יחד ("אָנָּא השם הוֹשִׁיעָה נָּא").
בספר "תורת אמת" לרבי יהודה ליב איגר מלובלין — צאצא רבי עקיבא איגר — מובא תירוץ נפלא לקושיה שהוצגה בראש הפרק:
כאשר יהודי לוקח את הפירות ומודה לקדוש ברוך הוא עליהם, זוהי הסגולה הנפלאה ביותר שהפירות יצליחו לשנה הבאה — כי בעצם היום שבו עם ישראל מודים ומשבחים לבורא עולם על הפירות, אין זמן רצוי ומוכן יותר מזה להתפלל ולבקש עליהם. שהרי אין לך עת רצון מזומן ומוכן כמו הזמן שבו האדם מודה, שאז "הלב פתוח". ולכן דווקא בטו בשבט, זמן ההודיה על הפירות, עת רצון מיוחדת היא לבקש עליהם — ולא דווקא בשבועות, זמן הדין, שבו אמנם מבקשים אך מתוך יראה ולא מתוך שמחה והודיה.
נמצא שהתפילה לאתרוג ולפירות הנאמרת בט"ו בשבט אינה סותרת את היות שבועות "יום הדין" ההלכתי לפירות האילן — אלא באה כתוספת, מתוך ההבנה שהזמן המסוגל ביותר לבקש הוא דווקא הזמן שבו האדם שמח ומודה. וזהו "מפתח לשערי השפע והברכה" — לא רק להודות על העבר, אלא להבין שההודיה עצמה פותחת פתח לבקשה על העתיד.
מגיע היום המיוחל — ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. פרשת השבוע, פרשת יתרו, פותחת: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ". יתרו שמע — "את כל" — הכול. ובכל זאת, כאשר משה רבנו פוגש בו, מספר לו שוב "אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה השם לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם השם".
אמר על כך רב אחד, לאחר שעיין בחוברת "פירות הילולים" (שיצאה לאור סמוך לט"ו בשבט לאחר עמל רב, ומופצת בסייעתא דשמיא בכל רחבי הארץ): "כל אדם יודע שהפירות הם חסדי השם — זה לא חידוש. אבל כשאדם לוקח את החוברת ועובר פרט אחרי פרט — כמה חסדים יש בגיוון הפירות, בגבעול המחבר את הפרי לעץ, בקליפה השומרת עליו ובצבעיה המשתנים, בגרעין החזק שבתוכו — הנשמה שלו מתלהבת ומתפעלת".
מחבואים בין העלים. תרגיל פשוט להמחשה: קחו ילד לגינה, ותראו לו שקד ירוק־ירוק בין העלים הירוקים — הוא כמעט בלתי־נראה. זהו "משחק המחבואים" של הפרי: כל עוד אינו בשל וראוי למאכל, מסתתר הוא בצבעו הירוק בין עלי האילן, כי בורא עולם אינו רוצה שניגש אליו בטרם עת. אך כאשר יבשיל — יתכסה בצבע נוצץ, כתום או אדום, הנראה למרחקים, קורא כביכול: "עכשיו אני מוכן, בואו וטעמו". וכאשר יתקלקל — יכהה צבעו, יאפיר, מזהיר: "אל תיגעו בי עוד". שלושה מצבים, שלושה צבעים — כולם חסד מכוון של בורא עולם, שדואג לבריאותנו ולשמחתנו כאחד.
ולסיום, מצווה נלמדת מהפרי עצמו: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) — שילכו ברואיו של הקדוש ברוך הוא בדרכיו. אין אדם חייב לאכול פרי; יתכן אדם שיעבור זמן רב מבלי לטעום פרי כלל. ובכל זאת בחר בורא עולם לברוא את התמר המתוק, את התפוח האדום, את התפוז העסיסי — לא מפני הכרח, אלא מפני שרצה שיהיה לבריותיו מתוק בעולם. וכשם שהוא, יתברך, דואג להמתיק לנו את החיים בלי חובה וללא הכרח, כך ראוי גם לנו ללכת בדרכיו: לדאוג להמתיק את חיי הזולת, לשמח אותו ולא רק לחשוב מה הוא "חייב" לנו.