🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
סיפר יהודי, בערב חג השבועות: "אשתי גננת, והיא לימדה היום בגן על הביכורים — איך סלנו על שכמנו והבאנו ביכורים מקצות הארץ, שבעת המינים". והוא הוסיף: "אמרתי לה — זה לא ממש קשור לחג השבועות. חג השבועות נקרא 'חג הביכורים' לא על שם הביכורים שכל אחד מביא מביתו, אלא על שם ביכורי שתי הלחם, שכן בחג השבועות מקריבים את קורבן שתי הלחם מן התבואה החדשה. זה לא קשור לביכורים שכל יהודי מביא מביתו".
אולם, כאשר עיינו בדברים לעומק, התברר שבמצוות הביכורים ישנו דבר מיוחד במינו: ישנם, למעשה, שני סוגים של ביכורים — הודיה ציבורית והודיה פרטית. בחג השבועות מביא עם ישראל בכללותו — כל ישראל יחד — הודיה לקדוש ברוך הוא על ארץ ישראל ועל הפירות שנתן להם, על ידי קורבן שתי הלחם. שתי הלחם, מסביר רש"י על מסכת ראש השנה, נקראים "מן האילן" — היות ולפני חטא אדם הראשון היה גם החיטה מן האילן, אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל — ומביאים בהם ביכורים בדיוק כמו הביכורים שכל אחד מביא, רק שזה ביכורים ציבורי של כלל עם ישראל.
ולאחר מכן, מחג השבועות ועד חג סוכות, מביא כל יהודי ויהודי בזמנו — הוא לבד — גם הוא ביכורים, מודה להשם על ארץ ישראל ועל הפירות שנתן לו. וזה כל אחד ואחד עושה בזמנו. שני הביכורים — הציבורי והפרטי — הם אותו עניין בדיוק: הודיה על אותו דבר, רק שזו הודיה ציבורית וזו הודיה פרטית.
וכאן עולה נקודה שלא בנקל מוצאים לה מקבילה: יש דבר אחד שמודים עליו גם בהודיה ציבורית וגם בהודיה פרטית. לדוגמה — בחג הסוכות, שבו מודים לקדוש ברוך הוא על המים, האם גם כל אחד מביא בעצמו קורבן ניסוך המים? ודאי שלא. מביאים בבית המקדש, וזה מועיל בשביל כולם. מדוע, אם כן, דווקא בחג השבועות עושים כזה דבר — שיש הודיה ציבורית וגם הודיה פרטית, זו לצד זו?
מסביר האבודרהם מדוע בכל תפילת חזרת הש"ץ אנו שומעים ומקשיבים לשליח הציבור, ואילו במילה אחת בלבד — "מודים" — כל אחד ואחד אומר בפני עצמו, ולא סומך על השליח? מסביר האבודרהם: כדי ללמדנו שבהודיה אין שליח, וכל אחד ואחד חייב לומר בעצמו את ה"מודים" שלו — ומכאן מקור המנהג לומר "מודים דרבנן" כל אחד ואחד בקול, בשעת חזרת הש"ץ.
מעשה עם הרב אליישיב זצ"ל. מסופר שהרב יוסף שלום אליישיב זצ"ל היה בחוץ לארץ לצורך ניתוח, ולאחר שהתרפא ביקש שילמדו אותו לומר "Thank you" — תודה רבה — באנגלית, כדי להודות לרופא. תמהו סביבו: לשם מה עליו ללמוד ולשנן משפט כה פשוט באנגלית? הרי אפשר לבקש מהמלווים שיאמרו זאת בעבורו. השיב הרב אליישיב: "אף אני אומר לכם — אין הודיה על ידי שליח. אני בעצמי צריך ללכת ולומר לרופא 'תודה' בעצמי".
לפי זה מובן היטב היחס בין הודיה ציבורית לפרטית: הביכורים שבבית המקדש היו הודיה ציבורית — הודיה כללית של כל עם ישראל בכללותו, על ארץ ישראל ועל התבואה שנתן להם. אך אין זה מספיק. צריך גם שכל אחד ואחד יודה בפני עצמו. הודיה ציבורית לבדה אינה פותרת — בהודיה צריך כל אחד ואחד לומר "תודה" בעצמו.
ומדוע באמת שונה ההודיה מכל הקורבנות ומכל התפילות? מפני שההודיה היא אהבת השם, רגש הלב של שמחה ואהבה לבורא. והלב אינו מתעורר על ידי שליח — השכל אולי מבין יפה מאוד ששלוחו כמותו, אבל הלב, כפי שכתב ספר החינוך, מתעורר על ידי הפה שאדם מדבר, על ידי המעשה שאדם עושה — כך האדם מתעורר. והיות שההודיה היא לב מלא אהבה, שמחה ותודה — צריך כל אחד ואחד להביא ביכורים בפני עצמו, לומר "מודים" בפני עצמו.
יהי רצון שנזכה כולנו לומר, מחר, היום, כל יום, הודיה מכל הלב — לא על ידי שליח, אלא בעצמנו נעורר את פינו ונאמר בפה מלא הודיה ושבח לבורא עולם.