🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
באיסרו חג של שמיני עצרת, לאחר שעברו כל הימים הנפלאים והמתוקים הללו - מראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, דרך יום ראש השנה, ימי התשובה, יום הכיפורים הגדול והנורא, ועד ימי ההכנה לחג הסוכות עם השבעה אושפיזין, ארבעת המינים ושמחת בית השואבה - מגיע הזמן לעשות חשבון נפש ולהודות לה' יתברך על כל הימים הנפלאים והנשגבים הללו, שנתנו לנו כוחות של שמחה, אמונה, קרבת השם ויראת השם לכל השנה כולה.
"אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם... אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת" - אין אנו מספיקים להודות על אחד מאלף אלפי אלפים מכל הטובות שעשה איתנו הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו את הימים הנפלאים הללו וזיכה אותנו להיות מעם ישראל.
בסוף ההקפות בשמחת תורה (מנהג נפוץ, שמקורו אצל הספרדים והחל להתפשט גם אצל האשכנזים) נאמרת תפילה נפלאה שתיקן החיד"א הקדוש. הזוהר הקדוש אומר על שמיני עצרת שזה יום שנמצאים בו רק עם הקדוש ברוך הוא לבד - בלי אומות העולם, בלי שום כלים של שמחה (לא סוכה, לא מצה, לא ארבעת המינים) - "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ, בְּךָ בְּתוֹרָתְךָ". זהו זמן של התייחדות מיוחדת, ולכן זהו זמן לבקש - "כָּל מָה שֶׁרוֹצִים וְכָל מָה שֶׁצְּרִיכִים מְבַקְּשִׁים מֵהַמֶּלֶךְ וּמְקַבְּלִים".
"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָּאִים בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה וּמוֹדִים אֲנַחְנוּ לְךָ עַל אֲשֶׁר קִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבָחַרְתָּ בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ, וְתִתֵּן לָנוּ אֶת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְקֵרַבְתָּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ... עָשִׂיתָ עִמָּנוּ חֲסָדִים גְּדוֹלִים רַבִּים וַעֲצוּמִים כָּאֵלֶּה. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְךָ תָּמִיד וְלוֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד."
תפילת החיד"א בסיום ההקפותבפרשת "וזאת הברכה" - הפרשה שקוראים בשמחת תורה - משה רבנו בא לברך את עם ישראל, אך לפני שהוא מברך, הוא מקדים ארבעה פסוקים של שבח והלל לה' יתברך: "ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ... תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" - שבח על נתינת התורה. מבאר רש"י: "פתח תחילה בשבחו של מקום, ואחר כך פתח בצורכיהם של ישראל" - ובשבח זה יש הזכרת זכות לישראל.
הלימוד מכאן: לפני שמברכים מישהו, יש לברך תחילה את הקדוש ברוך הוא ("ברוך אתה"). שבח והודיה לה' יתברך הם המסוגלים להוריד את שפע כל הברכות.
מסופר על יהודי פשוט שאמר את "לפיכך" (מברכת "יוצר" בתפילת שחרית - חלק מאותה לשון ההודיה שבחיד"א) בקרירות, כמעט חצי ישן. החפץ חיים לא יכול היה לשמוע זאת בצורה כזאת, ניגש אליו ברכות ובנועם ואמר לו: צריך לומר את "לפיכך" בְּ"כוֹח" (ביידיש - רתיחה), לא בקרירות אלא בהתלהבות, בדבקות, באהבה ובשמחה - "חַיָּבִים אֲנַחְנוּ לְהוֹדוֹת לְךָ... לוֹמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה בְּכָל יוֹם תָּמִיד" - זו לא הודעה שנאמרת פעם בשנה, אלא מחויבות יומיומית שיש לחיות אותה ברתיחה של אהבה בכל יום.
הרב פינקוס זצ"ל המשיל: מכונית שלא נדלקת בקור, ומישהו עוזר לדחוף אותה עד שהמנוע נדלק - הנהג פותח את החלון ומודה לעוזר. אנחנו, כשמנוע חיינו "לא נדלק" - איזה קושי, איזו בעיה - נזכרים בקדוש ברוך הוא ומבקשים עזרה, וכשהיא באה - אומרים "תודה רבה" ושוכחים. אך האמת עמוקה יותר: אין זו הדלקה חד-פעמית שאנו זקוקים לה, אלא כל רגע ורגע אנו זקוקים לו - "עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה" יש להודות לה' יתברך, שכל נשימה היא חסד מתחדש.