🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
מבואר מדברי הרמב"ם שבהדלקת הנרות עצמה טמונה השבח וההודיה להשם. וכן כתב הריא"ז בפסקיו על מסכת שבת: "שגומרים בהם את ההלל ומודים על הנס בהדלקת הנרות". לכאורה צריך ביאור - איזו הודיה יש בהדלקת הנרות? מדוע נחשבת הדלקת הנרות עצמה כהודיה?
בנוסח שאומרים לאחר הדלקת הנרות כתוב: "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבַד". מדוע נדרשת התוספת "אלא לראותם בלבד"? מה הרעיון המונח כאן?
הרד"ק בישעיהו פרק ל"ח, על דברי חזקיהו המלך "אָמַרְתִּי לֹא אֶרְאֶה יָּהּ", מסביר בשם רב סעדיה גאון: "כִּי רְאִיַּת הָקֵל הוּא הַהוֹדָאָה וְהַשֶּׁבַח לְפָנָיו וְהִתְבּוֹנֵן בִּדְרָכָיו". כלומר, על ידי ההודיה אפשר כביכול לראות ממש את השם - מי שמכיר טובה ומודה לה' על מה שיש לו, רואה את השם בכל מקום בחייו.
ומכאן ניתן להסביר את ההודיה שבהדלקת נרות חנוכה: על ידי הנרות אנו מביעים ומגלים את הקרבת הטוב שהקדוש ברוך הוא עשה לנו, ושחזר לחבב אותנו. כותב הפני יהושע (שבת כא ע"ב) שעיקר הנס לא נעשה אלא "לְהוֹדִיעַ חִבַּת הַמָּקוֹם עֲלֵיהֶם" - היוונים אמרו לישראל "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל", ולכן נעשה הנס כעדות שהשכינה שורה בהם, כמו נר המערבי שהיה עדות לכך שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על עם ישראל.
יש הבדל עמוק בין כל שאר הפעולות שאדם עושה, שהן פעילות ("אקטיביות"), לבין הראייה, שהיא פעולה פסיבית - האדם לא עושה כלום בפועל, רק רואה ומסתכל.
מונח בהודיה עומק נוסף - לא רק לראות את הטובות שנעשו לנו, אלא לראות את מי שעושה אותן. בהודיה אנו רואים את הקדוש ברוך הוא נותן לנו חיים, עוזר לנו, ומטיב לנו בכל.
כדברי רבי חצקל לוינשטיין: מלבד הבחירה בין טוב לרע, אין לבן אדם כלום מעצמו. כל הכוחות והכלים שיש לנו - הכל בא רק מהקדוש ברוך הוא.
וזהו הרמז ב"אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם אֶלָּא לִרְאוֹתָם בִּלְבַד": בהדלקת הנרות אנו מכירים שרק הקדוש ברוך הוא עשה לנו את הניסים - בחנוכה ובכל ימי חיינו - ואנחנו כביכול רק עומדים מבחוץ ורואים ומכירים בכל הטוב האינסופי שהוא עושה לנו.