הוד שבהוד

"הוֹד שֶׁבְּהוֹד" - שיהודי מודה לקדוש ברוך הוא על הזכות שהוא זכה להודות לו. זהו הסוד שרשב"י מלמד אותנו: צריך להודות על הזכות עצמה שנתן לנו בורא עולם להודות לפניו.

כשאדם מודה לקדוש ברוך הוא, הוא רואה את הטוב שבמעשיו, מתחבר אליו בחיבור של אהבה - "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". לכן זו העבודה הגדולה ביותר, וממילא מובן מדוע מודים גם על הזכות להודות - שהרי בזה זוכים לעשות את הדבר הנעלה ביותר, עבודת אהבה.

מבאר המדרש: מי שרואה חמה זורחת ואינו מברך, שוקע ואינו מברך, אוכל ושותה ואינו מברך - רשע בחייו קרוי מת. הצדיקים, לעומת זאת, מברכים על הכל - "אַשְׁרֵי חֲסִידִים וְכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". שתי סיבות: (א) ההודיה פותחת את הלב, האדם נעשה שמח וטוב לב - חי; (ב) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" - ההודיה מדביקה בבורא עולם, ומי שמודה בעולם הזה יזכה להודות גם בעולם הבא, "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה".