🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
במגילת רות, אותה קוראים בחג השבועות, מגיע רגע מפתח: נעמי אומרת לרות, "בואי, הגיע הזמן לחפש לך שידוך — לכי לבועז, ונדבר איתו שייקח אותך". יש להבין: כבר עברו כשלושה חודשים מאז שהגיעו לארץ ישראל — מדוע דווקא באותו לילה מחליטה נעמי שהגיע הרגע?
נעמי אומרת לרות: "וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת" — היא מזהירה אותה מאוד להיזהר שלא ייראה אותה בועז לפני שהוא סיים לאכול ולשתות. לכאורה, אם הייתה אומרת "עד שלא יהיה איש בשדה" היינו מבינים; אך מדוע דווקא ה"אכילה והשתייה" היא הרף המבדיל?
התשובה, שמלמד יסוד נפלא, טמונה בפסוק שקדם לכל הסיפור: "וַתֵּרֶד הַשָּׂדֶה... כִּי שָׁמְעָה בַּשָּׂדֶה מוֹאָב כִּי פָקַד השם אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם". מהי הסיבה שבגללה פקד השם את עמו? מבאר התרגום: בזכות תפילתו של בועז — הנקרא גם "יִבְצָן" — שהתפלל הרבה מאוד להשם שירחם על עם ישראל, ובזכות תפילתו רחם עליהם הקדוש ברוך הוא ופסק הרעב.
והנה, יום אחד, חושב בועז לעצמו: "רק שנייה — הרי תפילתי נתקבלה! האם הודיתי לו על כך? ברוך השם, השדה מלאה שעורים, מלאה חיטים, יש שפע של כל טוב — האם הודיתי להשם על כך?" צריכים לדעת ש"בשמים מאוד מאוד מענישים כאשר אדם מקבל דבר טוב ואינו מודה", כפי שכתב האלשיך: "זה דרכו יתברך, שאינו נותן טוב למי שלא זוכר להודות לו על חסדיו הקודמים".
ולכן, באותו לילה, אוכל בועז ושותה — "וַיִּיטַב לִבּוֹ". הוא נהיה מלא הכרת הטוב. כך קוראת המגילה להכרת הטוב להשם: "בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב". הלב שלו נעשה לב טוב, שמח, מלא הודיה לבורא עולם. ומה בדיוק היה שם? לא ברכה רגילה, סתמית — מספר לנו התרגום: "וּבָרִיךְ שׁוּם דַּה' דְּקַבֵּיל צְלוֹתֵיהּ, וְאַעְדִּי כַפְנָא מֵאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל" — הוא בירך את השם שקיבל את תפילתו והסיר את הרעב מארץ ישראל. באותו לילה עשה בועז הודיה אמיתית מכל הלב — הודה להשם שפסק הרעב, ברכה לבורא עולם שזן את העולם כולו בטובו.
בשביל להודות מכל הלב צריך, קודם כל, שיהיה טוב לב. יש הודיה שבפה בלבד, ויש הודיה של הלב הפורץ בשירה, "כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בְּ'נִשְׁמַת': 'אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם'" — הלב שולה על גדותיו. באותו לילה היה זה לב טוב, ומלוא הלב פרץ בשירה ובהודיה לבורא עולם על חסדיו.
מדוע דווקא באותו לילה, הודיה זו, פוגשת רות את בועז? כי מתוך המפגש הזה עתיד לצאת דוד המלך, מלך המשיח. ונראה שמלך המשיח נולד רק מתוך הודיה, ולנו על כך חיזוק משולש בתנ"ך:
כאשר לאה אמנו הולכת ללדת את יהודה — האב ששממנו יוצא דוד המלך — היא אומרת: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת השם". מתוך הודיה נולד יהודה, שממנו יצא דוד.
לפני שנולד פרץ, אבי בית דוד, מודה יהודה בפומבי: "צָדְקָה מִמֶּנִּי", ואינו מתבייש. אף שאין זו הודיה להשם במישרין, מכל מקום ייחסו חז"ל הודיה זו של יהודה להודיה להשם, כי שורשן אחד.
ופעם שלישית בהיסטוריה — בועז הולך לפגוש את רות, ולפני שנולד דוד המלך עצמו, חייבת להתרחש הודיה מכל הלב. וזוהי אותה הודיה: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ", הודיה להשם מכל הלב. באותו לילה נוצר דוד המלך — הלילה שפתח את השערים. כבר מצאנו חיזוק לכך גם אצל דוד המלך עצמו, שאמר עליו הכתוב "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" — וחז"ל ייחסו זאת לפגישת בועז ורות, שאף היא הייתה בחצות הלילה.
זהו יסוד נפלא לכל אבא ואמא הרוצים לזכות שיצא מהם ילד שהוא ניצוץ ממלך המשיח: עליהם לזכור שההודיה היא תנאי להבאת הגואל.
סיפור מהחיים. אבא, שנולד לו בן לאחר חמש בנות שחיכה להן זמן רב, הרגיש מלא הכרת הטוב לבורא עולם. הרופאים אף הפחידוהו בתחזיות קשות, וברוך השם נולד הילד בריא ושלם. ביום השמיני, שעה שנכנס בבריתו של אברהם אבינו, הרגישו שני ההורים מלאי רגשי הכרת טוב להשם, ובחרו לקרוא לבנם בשם "אינון" — שמו של מלך המשיח, כמובא בגמרא (סנהדרין צח ע"ב). כאשר עמד הדרשן לדבר בברית, הבין פתאום מדוע דווקא ליל ההוא, בהיסח הדעת מכל תוכניתו הקודמת, זימן לו בורא עולם לדבר דווקא על יסוד ההודיה שמולידה את המשיח — יסוד המתאים בדיוק לשמו של התינוק.
יהי רצון שנזכה כולנו להודות להשם מכל ליבנו על כל השפע הטוב שהוא מביא לנו, ושדווקא מתוך ההודיה נזכה לגאולה השלמה, בביאת מלך המשיח במהרה בימינו.