🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
לחג השבועות יש כמה וכמה שמות בתורה, ואחד מהם — שהתורה חוזרת עליו שוב ושוב — הוא "חג הביכורים". כך כתוב בפרשת פנחס: "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַהשם בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם". רוב האנשים חושבים שהחג נקרא כך משום שבו הביאו את הביכורים — פירות שבעת המינים — אך זהו, למעשה, טעות נפוצה.
למעשה, בחג השבועות עצמו אין שום חיוב להביא ביכורים. יתר על כן — רוב הפירות משבעת המינים עדיין לא הבשילו כלל באותו זמן: הרימונים, התאנים, הזיתים והתמרים טרם צמחו, ואף הענבים, שלפי הפסוק בפרשת שלח מתחילים בערך בראש חודש תמוז, עוד לא היו מוכנים. גם מן המשנה במסכת ביכורים עצמה מוכח שלא הביאו ביכורים דווקא בחג השבועות: המשנה מתארת כיצד כל העיירות שבמעמד היו מתכנסות יחד ועושות מסע חגיגי לירושלים, "שלא יעלו יחידים" — ואילו בשלושת הרגלים ממילא עולים כולם לבית המקדש, ואין צורך מיוחד להתכנס דווקא אז. השפת אמת מבאר, שזמן הבאת הביכורים בפועל היה בחודש אלול.
אם כן, מדוע קוראת התורה לחג השבועות "חג הביכורים"? מבאר רש"י: "בִּכּוּרֵי בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים". בבית המקדש היה אסור להקריב קורבן מן החיטים או השעורים החדשות עד שיובא קורבן מיוחד — שתי הלחם — שהוא קורבן הודיה להשם על התבואה ועל הפירות החדשים. עד שלא הובא קורבן זה, נאסר להקריב בבית המקדש דבר מן התבואה החדשה. משום כך נקרא קורבן שתי הלחם "קורבן הביכורים" — הביכורים, הראשונים, להשם על התבואה החדשה. גם החזקוני מוסיף רמז נוסף: מחג השבועות ואילך אפשר להביא את ביכורי פירות האדמה, כך שהחג הוא המכשיר לתחילת הבאת הביכורים של שבעת המינים.
כל מקום שהתורה מזכירה את חג השבועות, היא מזכירה את ביכורי קציר חיטים דווקא — כשם שבחג הפסח הקריבו את קורבן העומר ולכן נקרא לעיתים "חג העומר", ובחג הסוכות ניסכו את המים. אנו, לעומת זאת, קוראים לחג השבועות בתפילה "זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ" — שם שאינו מופיע כלל בתורה שבכתב.
ומכאן עולה רעיון נפלא: כל אחד אוהב להזכיר ולשבח את מה שהשני עושה. כשם שמתרצים לגבי חג הפסח — מדוע התורה קוראת לו "חג המצות" ואנו קוראים לו "חג הפסח" (על שם קורבן הפסח) — כך גם כאן: הקדוש ברוך הוא מזכיר בתורתו את השבח של עם ישראל, את הביכורים שהם מביאים לו; ואילו אנו מזכירים בתפילתנו את שבחו של הקדוש ברוך הוא — את התורה שנתן לנו. הקדוש ברוך הוא אומר, כביכול, "תראו מה בני עושים למעני", ואנו אומרים "ריבונו של עולם, תראה כמה נתת לנו". כל צד רק רוצה לזכור ולפרסם את שבחו של הצד השני.
המשנה במסכת ראש השנה קובעת: "בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן... בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן". חג השבועות הוא ראש השנה לפירות האילן — היום שבו דן הקדוש ברוך הוא האם יצליחו פירות האילן באותה שנה או לא. ונשאלת השאלה: כיצד זוכים בדין הזה? כיצד מבטיחים שהפירות יצליחו?
התשובה שמלמד אותנו הקדוש ברוך הוא היא פשוטה ועמוקה כאחת: הודו לי. בואו והביאו קורבן מן הביכורים, מן התבואה החדשה שכבר ניתנה לכם — והודו לי על מה שכבר קיבלתם. זוהי הסגולה הטובה ביותר שהטוב ימשיך ויתמיד. וכך כותב ספר החינוך (מצווה תלט, מצוות ביכורים), בלשון נפלאה שראוי לכל אחד לזכור:
אומר החינוך: אחרי ברכת המזון מבקשים "הרחמן..." — כי ברכת המזון עצמה היא ברכת ההודיה, ומיד לאחריה נפתחים כל שערי הבקשה. ההודיה פותחת את כל שערי שמים, ככתוב "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה". לכן בחג השבועות, כשרוצים ברכה לפירות האילן, מודים לקדוש ברוך הוא על הפירות הקודמים — וההודיה פותחת את כל השערים.
ונביא לסיום סיפור מתקופתנו, שהתפרסם בגיליון "כל תודה" של חודש ניסן, ומלמד כיצד עצם ההודיה — אף לפני שנראית הישועה בעין — כבר פותחת את השערים.
סיפור מהחיים. משפחה עמדה לפני חתונת בנם, ומצבם הכלכלי היה בדוחק: לא היה בידם כסף אפילו כדי לקנות מעט מתנות לכלה. הם ציפו לישועת השם. אבי המשפחה סיפר: "הודיתי להשם מכל הלב. הודיתי לו שאני סמוך ובטוח שיעזור לנו. הודיתי לו על שוודאי הוא ידאג לכל צורכי החתונה שלנו, ועל שנקנה דירה בקלות".
והישועה הייתה מעבר לכל מה שיכלו לדמיין ולחלום: אמה של הכלה התקשרה ואמרה שכבר קנתה תכשיטים לכלה, ושאין צורך לדאוג לחסכונות עבור הדירה, שכן הזוג יכול להתגורר ביחידת דיור שיש למשפחתה ממילא. "מה השיב להשם כל תגמולו עלי — בואו נתחיל להודות, ואז נזכה 'וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי'".
יהי רצון שנזכה כולנו לפתוח בעצמנו כל יום מחדש את שערי ההודיה, ובכך נפתח לעצמנו את כל שערי הישועה והברכה.