🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
כתב הרמב"ם משפט שלא כתב על אף מצווה אחרת מכל מצוות התורה: "מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד". אין זה רק תיאור באגדה, אלא הלכה למעשה: נר חנוכה חמור יותר מהלכות תפילין ומזוזה. אדם שאין לו כסף — ההלכה קובעת שאדם צריך להוציא בשביל מצווה עד חומש מנכסיו; אם המזוזה עולה יותר מחמישית ממה שיש לו, הוא פטור. אך בהלכות חנוכה נאמר: אם אין לו כסף, צריך לחזר על הפתחים כדי להשיג נר חנוכה. זוהי חומרה שאין כדוגמתה בכל מצוות עשה שבתורה.
ויש להבין: מה כל כך חמור בנר חנוכה?
כל מצווה שבתורה ניתן לקיים בכל מקום שירצה האדם: את המצה אוכלים היכן שרוצים, בסוכה יושבים בכל סוכה, במגילה יוצאים ידי חובה בכל מקום שקוראים אותה. ואילו בנר חנוכה נפסקה הלכה: מדליקים רק בפתח ביתו של האדם — לא אצל הסבא, לא בבית הכנסת, לא בשום מקום אחר.
בנר חנוכה מצאנו דבר יוצא דופן: אדם שאינו נמצא בביתו יכול לבקש מאשתו שתדליק, והוא יוצא ידי חובה — ואף להפך. לא מצאנו כזה דבר בשום מצווה אחרת: לא בליל הסדר, לא בקריאת מגילה, לא בשום מצווה שכל אחד חייב בה בעצמו.
מיד לאחר ההדלקה שרים: "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם". מהי הקדושה הזו? קודש, כידוע, הוא רק דבר שנכתב או נעשה בו שם ה' — כתפילין, ספר תורה. אך שמן ופתילות פשוטים — כיצד הם נהיים "קודש"?
ארבע הקושיות: (א) למה נר חנוכה חביב עד למאוד? (ב) למה חובה דווקא בפתח הבית? (ג) איך ייתכן ש"אשתו כגופו" מוציאה ידי חובה? (ד) איך נעשים הנרות "קודש"?
מובא בשם הרמב"ן (בריש פרשת בהעלותך): לאחר שהקריבו הנשיאים את קרבנם בחנוכת המשכן, הצטער אהרן הכהן מאוד — מדוע לא זכה הוא להשתתף עם כל הנשיאים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אַל תִּתְיָרֵא, לְגָדוֹל מִזֶּה אַתָּה מְתֻקָּן... לְךָ אֲנִי נוֹתֵן גְּדֻלָּה שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִזּוֹ: שֶׁהַקָּרְבָּנוֹת כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הֵן נוֹהֲגִין, אֲבָל הַנֵּרוֹת — לְעוֹלָם אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ."
כיוון שכן, מיד לאחר חנוכת הנשיאים מופיעה בתורה שוב פרשת המנורה (פרשת בהעלותך) — לנחם את אהרן. אלא שיש כאן קושיה עצומה: איזה "לעולם"? הרי נחרב בית המקדש, ואין לנו היום מנורה כלל!
כלומר: כאשר אנו הולכים להדליק את החנוכייה, החנוכייה ממשיכה את המנורה של בית המקדש! נתן לנו הקדוש ברוך הוא מתנה — שיהיה המשך למנורה שבבית המקדש. כל כלי המקדש נחרבו, אך המנורה ממשיכה לעלות ולהאיר — בחנוכייה שלנו. אתה, המדליק, נהיה כהן גדול. חנוכייתך היא המנורה. ואתה הולך להדליק אותה — עתה מובן מדוע אנו אומרים "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם": הם ממש קודש, כמו המנורה בבית המקדש, ולכן מקפידים על הרבה הלכות שידמו למנורת המקדש — מדליקים דווקא בשמן זית, ומקפידים להתפלל מנחה מוקדם ביום שישי לפני ההדלקה, כדוגמת הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים לפני הדלקת המנורה בבית המקדש.
ועדיין יש להבין: המדליק הוא אהרן, החנוכייה היא המנורה — אך היכן בית המקדש? התשובה טמונה בפסוק "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" — לא נאמר "בְּתוֹכוֹ" אלא "בְּתוֹכָם", בתוך כל אחד ואחד. איפה זוכים היום להשראת שכינה כזו? "אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ — שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם", כלשון חז"ל: י' של איש וה' של אשה. זהו בית המקדש של ימינו: הבית היהודי.
מכאן פתרון ארבע הקושיות כאחת: נר חנוכה חייב להידלק דווקא בבית — לא בבית הכנסת, לא בשום מקום אחר — כי בבית המקדש מדליקים את המנורה רק במקדש עצמו, ובית המקדש שלנו כיום הוא הבית היהודי. וכן מובן מדוע "אשתו כגופו": כשם שהדלקת המנורה בבית המקדש פוטרת את כל עם ישראל, כך הדלקה אחת בבית המקדש הביתי פוטרת את כל בני הבית — האיש והאישה, הבנים והבנות, ששייכים כולם לאותו "מקדש". וזה גם הטעם ל"מצווה חביבה היא עד מאוד": כי אין לך זכות גדולה מזו — שבוע אחד בשנה נותן לנו הקדוש ברוך הוא להיות כהנים גדולים בבית המקדש הפרטי שלנו.
ומה עושים בבית המקדש? היו הלוויים שרים ומשוררים לה'. כך גם צריך בבית שלנו לאחר ההדלקה: כל בני הבית, גדולים וקטנים, שרים ומודים ומהללים לבורא עולם שהפך את ביתם לבית המקדש. וזהו שנאמר בהלכה שלוש פעמים בלבד בשולחן ערוך "צריך להיזהר בה מאוד" — בברכת התורה, בנר חנוכה, ובכיבוד הורים; והמכנה המשותף לשלושתם הוא הכרת הטוב.
בשיחת לימוד שהתקיימה סביב יסוד זה, חזרו ונבחנו אותן ארבע קושיות ("מה נשתנה חנוכה מכל החגים"), ונוספו עליהן כמה פרטים מאלפים המחזקים את היסוד שהחנוכייה היא באמת המשך המנורה.
רבים נוהגים להתפלל מנחה מוקדם ביום שישי של חנוכה, כדי להדליק נרות מיד לאחר התפילה, לפני כניסת השבת. הטעם: נרות חנוכה הם זכר למנורת המקדש, שהיו מדליקים אותה תמיד אחרי הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים — ולא לפניו. לכן, כדי לשמור על סדר "קודם קרבן, אחר כך מנורה", מתפללים תחילה מנחה (המקבילה לקרבן התמיד), ורק לאחר מכן מדליקים את הנרות.
במקדש, הדלקת המנורה הייתה כשרה גם בכהן פשוט ("זר" ביחס לכהן גדול), ואילו רק ה"הטבה" (ניקוי וסידור) הייתה מיוחדת לכהן גדול. כך גם בבית: כל אחד מבני הבית יכול להדליק (וכפי המבואר, לפי הרמב"ם אף אישה יכולה להדליק ולהוציא ידי חובה), אך ה"הכנה" הארוכה — הכנת השמן, הפתילות, הניקיון — נמשכת זמן רב יותר מעצם ההדלקה, ומרמזת שחנוכה הוא בעיקרו חג של הכנה.
ועוד נקודה יסודית עלתה בשיחה: מדוע דווקא בחנוכה, ולא בשום חג אחר, כמעט כל בית בישראל שר ורוקד מיד לאחר קיום המצווה? לא מצאנו שאחרי אכילת מצה שרים, ולא אחרי נטילת לולב. חנוכה, לעומת זאת — מיד לאחר ההדלקה, ברוב בתי ישראל שרים "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ", "מָעוֹז צוּר", ו"מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת". התשובה נעוצה באותו יסוד: כיוון שהבית נהיה בית מקדש, וכל אחד נהיה כהן גדול ולוי כאחד — טבעי הדבר שהמשפחה שרה, כדרך הלוויים ששרו ליד המנורה בבית המקדש.
גם הרמז לכינוי "סופגניה" נדרש כאן על אותו יסוד: "סופגניה" — אותיות "סוֹף גַּן כ"ה" — לרמז שסופו של אדם שומר תורה ומצוות להיות בגן עדן, בבחינת "גן ה'". וכך גם המילה "חנוכה" עצמה נדרשת מלשון "חינוך" — חינוכו וייעודו של הבית היהודי להיות מקום השראת שכינה.
נסכם כאן שוב, בקצרה, את עיקרי היסוד: חנוכה שונה מכל חגי ישראל — הוא היחיד שבו כל עניינו הלל והודיה לקדוש ברוך הוא, כלשון הפיוט "בְּנֵי בִינָה יְמֵי שְׁמוֹנָה, קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים". וגם ההלכה שנר חנוכה חייב להידלק דווקא בבית (ולא בשום מקום אחר, בניגוד לכל שאר המצוות) מתפרשת על אותו יסוד עצמו.
היסוד: חנוכה זה המשך מנורה. איפה בית המקדש? הבית היהודי. אתה כהן גדול, החנוכייה שלך היא המנורה. ומה עושים בבית המקדש? שרים ומודים לקדוש ברוך הוא.
לכן אומרים אחרי ההדלקה "אָז יָגְמֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ" — ה"שיר מזמור" הנרמז כאן הוא מזמור לתודה, הנקרא בגמרא (שבועות טו, ע"ב) "שִׁיר שֶׁל תּוֹדָה". וטוב ונפלא לשיר מדי יום בחנוכה את מזמור לתודה, ולהגיש בו הודיה לקדוש ברוך הוא, שמקדש אותנו ומחזק אותנו. יהי רצון שנזכה כולנו שהבית שלנו יעשה לבית מקדש, ומתוך כך יהיה לנו כל השנה כולה בית של שמחה, אהבה וקדושה.