בה׳ בשבט, יום ההילולה של רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, בעל „שפת אמת”, אנו פוגשים צדיק ששמו ומהותו כרוכים בהודיה. הוא העיד כי השם „יהודה”, שנתן לו אביו, פועל בקרבו עד שאינו מתעייף מלהודות להשם יומם ולילה.
אביו של השפת אמת, רבי אברהם מרדכי אלתר, חלה מאוד והסובבים כמעט התייאשו. אביו, החידושי הרי״ם, אמר לו שמצווה על האדם לרצות לחיות, ויש שראו בכך חלק מן הציווי „ובחרת בחיים”. הוא קרא לו להתחזק ולחפוץ בחיים.
החולה התרומם וביקש מן השם שנות חיים ובן זכר. הוא קיבל על עצמו לקרוא לבנו יהודה, על שם הפסוק „הפעם אודה את השם”, כדי שהבן יעורר את לבבות ישראל להודות. הוא החלים, ולימים נולד בנו — בעל השפת אמת.
בשם החידושי הרי״ם מבאר השפת אמת: מדוע בני ישראל נקראים „יהודים”, ולא ראובנים, שמעונים או לויים? מפני שמהות היהודי היא להודות להשם על כל דבר קטן וגדול, מתוך ידיעה שהכול ממנו יתברך.
הודיה אמיתית איננה שמורה לניסים חריגים. היא שפה יומיומית: תודה על הנשימה, על בית, על אדם טוב, על קושי שהסתיים ועל כוח להתמודד עם קושי שעדיין נמשך.
השפת אמת קורא את „ויגש אליו יהודה” גם כדרך בעבודת השם: יהודה — מלשון הודיה — ניגש „אליו”, אל הקדוש ברוך הוא. מי שרוצה להתקרב, לפתוח את ליבו ולבקש שתפילתו תישמע, נכנס דרך שער התודה.
בעת תפילה לרפואת גדול בישראל עלתה השאלה: מדוע אנו מבקשים שיתרפא? יש תשובות רבות — תורה, עצה והנהגה — אך דוד המלך נותן ניסוח מפתיע: „הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי, לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ”. ריבונו של עולם, הוצא אותי מן הצרה כדי שאני וכל מכיריי נוכל להודות לך.
גם במזמור ו׳ מבקש דוד רפואה וטוען: „כי אין במוות זכרך, בשאול מי יודה לך”. המלבי״ם מבאר שתכלית ההטבה לנבראים היא שיכירו בחסד ויודו. הדברים מצטרפים לדברי הרמב״ן: כוונת המצוות היא שנאמין באלוקינו ונודה אליו שבראנו.
קריאת השם יהודה איננה רק זיכרון לתודה אחת של לאה, אלא גילוי של זהות: יהודי חי מתוך הכרה שחייו, כוחותיו וכל הטוב שסביבו הם מתנת השם. השפת אמת מלמד שהתודה היא גם דרך הגישה אל הבורא — „בואו שעריו בתודה”. ככל שהאדם רואה את החסד בפרטים הגדולים והקטנים, כך הוא מכיר יותר את מי שמחיה ומיטיב עמו. ההכרה הזאת הופכת את ההודיה מתגובה מקרית לדרך חיים של קרבה ואהבת השם.