בחג הסוכות קוראים את מגילת קהלת, שם כתוב: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא". כל הזמן הדורות מתחלפים - דור חדש חי את חייו, עובר לעולם הבא, ונכנס דור חדש. קריאת קהלת בסוכות באה להזכיר לאדם את היותו זמני בעולם.
מבאר ה"שפת אמת": חג הסוכות נקרא "חַג הָאָסִף... תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". "תקופה" היא לשון הקפה - שבעת ימי הסוכות מקיפים ואוספים אל תוכם את כל השנה כולה. כשם שבחקלאות אספו לפני החג את כל פירות השדה של השנה כולה, כך גם ברוחניות: כל המעשים והמצוות שאדם עשה בשנה החולפת מגיעים בשבעת ימי הסוכות ליעודם, ועולים לשמים.
שפת אמת, סוכותזאת אומרת, ה"קרן קיימת" של האדם - כל המעשים הטובים שעשה - מקבלים בסוכות את "הגמר", אוספים אותם מן השדה, והפירות עולים לשמים ומחכים לו לאחר מאה ועשרים שנה. כך יוצא שחג הסוכות הוא "יחידה" של שנת חיים - "בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה". כל דור, כל שנה של כל דור - זו יחידה, שמתאספת והולכת למעלה. וכתוב בזוהר שהשפע לשנה הבאה - כולו תלוי במה שיורד בסוכות, אך תוצאה הוא מכל השנה שעברה, כאיסוף של כל מעשי השנה.
יסוד חג הסוכות הוא ש"סוכות" זה דירת עראי - "צֵא מִדִּירַת קֶבַע, כָּנֵס לְדִירַת עֲרַאי". תדע לך: אתה בעולם הזה עצמו הוא ה"עראי" - אתה כאן כדי להיכנס למקום אחר, עולם הבא, ששם "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ" - תענוג שאי אפשר לתארו.
הסוכה עצמה היא מעין גן עדן - שם נמצאות נשמות הצדיקים, האושפיזין. בונים סוכה - השראת השכינה, בית מקדש מעט, נכנסים לשם הצדיקים הגדולים באומה הישראלית - מעין רמז לגן עדן שבו האדם עתיד להיות. ולכן חג הסוכות זהו "זמן שמחתנו" - עיקר השמחה היא שמחת הנשמה, שאדם יודע שהוא חי כאן עבור עולם הבא המחכה לו, ובכל המעשים שעשה כל השנה - כעת מגיע להם התיקון והעלייה לשמים.