פרשת וישב, הנקראת תמיד סמוך לחנוכה, מספרת על יהודה - הבן הרביעי של יעקב - שמתחתן עם תמר ונולדים לו תאומים: פרץ וזרח. מבארים רבנו בחיי והריקאנטי: השמות אינם מקריים - הם כנגד המאורות שנבראו ביום הרביעי לבריאה, שמש וירח. "זרח" - כנגד השמש הזורחת; "פרץ" - כנגד הירח, ההולך ופורץ, גדל וקטן.
מדוע דווקא המספר ארבע קשור כל כך להודיה? התשובה כבר ברמז בתורה עצמה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" - אמרה לאה בלידת בנה הרביעי, יהודה, ורק אז - לא קודם.
מבאר רש"י יסוד גדול בהודיה: "הַפַּעַם אוֹדֶה" - שנטלתי יותר מחלקי. רק כאשר האדם מרגיש שמה שקיבל אינו מגיע לו כחוב, אלא הוא מתנה שלא היה חייב לו - רק אז הוא מודה באמת. מי שמרגיש שכך צריכים לתת לו - אינו מודה. וזהו סוד האות ד': "דל" - מי שמרגיש דל, קטן, כמו הלבנה שאין לה אור משלה, והכל הוא מקבל במתנה מהמלך - הוא זה שיכול להודות.
רש"י, בראשית כט, להה"שפת אמת" (פרשת ויגש) מוסיף בשם ה"חידושי הרי"ם": מהות דוד המלך הייתה שהוא הרגיש "דל" - לא חייבים לו - גם לפני שקיבל, וגם אחרי שקיבל את השפע. "לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי". רוב בני האדם, אחרי שמקבלים שפע, מתרגלים ושוכחים - "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט". אך דוד המלך נשאר תמיד מרגיש שהוא מקבל מתנה, וממשיך להודות גם אחרי.
איך בנויה החנוכייה? ארבעה נרות מימין, שמש באמצע, ארבעה נרות משמאל. זהו רמז נפלא ליסוד ההודיה: ד' - אתה מרגיש דל וקטן לפני שקיבלת. ו' - השמש, המשך ומשפיע עליך שפע טוב. ד' - גם אחרי שקיבלת את השפע אתה נשאר מרגיש: לא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא קיבלתי מתנה ממלך מלכי המלכים ועל כך אני ממשיך להודות.
וכן מובא בשם מנהג לאכול "ארבס" (סופגניות/רקיקי דבש) בחנוכה - "ארבע" באותיות: אין דבר יפה יותר מלאכול בסעודת הודיה לקדוש ברוך הוא מאכל ששמו קשור למספר ארבע, כשם שההודיה כולה בנויה על יסוד ה"ד'" - הכרה שהכל מתת חינם מבורא עולם.