בד׳ בשבט, יום ההילולה של רבי ישראל אבוחצירא — הבבא סאלי — ראוי להתבונן בשירו „יודו לך רעיוני”. השיר מלא ערגה להשם, הודיה על התורה, תפילה לגאולה ושמחה של דבקות. ראשי הבתים מצטרפים לשמו: „ישראל חזק”.
ההודיה איננה מתחילה רק כאשר האדם שר בפיו. יש זמנים שבהם אינו מסוגל לדבר או לכתוב, אך מחשבתו יכולה להיות מלאה תודה. „יודו לך רעיוני” פירושו: מוחי, ליבי ומחשבותיי מכירים בחסדך גם כשהקול אינו נשמע.
הבבא סאלי מביט על כל מסלול החיים — מן הבטן, דרך הילדות ועד היום — ורואה בו חסד מתמשך. זו איננה הודיה על אירוע יחיד, אלא זהות של אדם: בכל מצב הוא מבקש לזכור מי יצר אותו ומי נשא אותו עד הלום.
אפשר לקבוע רגע יומי של „הודיה שקטה”: עוד לפני שמנסחים מילים, להניח למחשבה להתמלא בידיעה שהחיים עצמם הם מתנה.
הטובה הראשונה שהשיר מונה היא מתן תורה: „וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול”. בסיני לא קיבלנו רק מערכת מצוות; זכינו לקרבה. התורה מאפשרת לנשמה להאיר ולחיי האדם לקבל כיוון ומשמעות.
כדי לעסוק בתורה זקוק האדם לחיים, לבריאות, לפרנסה ולסיוע מן השמים. לכן ההודיה על התורה כוללת בתוכה הודיה על רשת שלמה של חסדים המאפשרת את הלימוד.
„על כן בתחנוני אפאר בשירי” ניתן להתפרש בשתי דרכים. האחת: גם כשאני מבקש, אעטוף את התחינה בשבח — כפי שסדר התפילה מתחיל בשבח, עובר לבקשה ומסתיים בהודיה. השנייה: לעיתים מרוב אהבה ובושה איני יודע מה לבקש, ולכן אני שר; והשם הטוב, הבוחר בשירי דוד עבדו, יודע את צורכי ושולח ברכה.
הרמב״ן בסוף פרשת בא מלמד שכוונת המצוות היא שנאמין בהשם ונודה אליו שבראנו. בתי הכנסת והתפילה בציבור נועדו לכך שבני אדם יתכנסו, יודו לבוראם ויכריזו: בריותיך אנחנו. אפשר שכל היסוד הזה מקופל במילים „אפאר בשירי בכל ימיי ושניי”.
הודיה איננה תוספת לחיים. היא הדרך להבין מדוע ניתנו לנו החיים: להכיר בבורא, לפרסם את חסדו ולחיות לפניו באהבה.
החזרה על „אשמח בך” מבטאת שמחה שאיננה תלויה רק במתנה מסוימת. הצדיק שמח בהשם עצמו. לאחר שנים של תורה, תפילה והודיה, הקרבה לבורא נעשית מקור השמחה.
הרב מביא בשיעור ביאור על פי הזוהר: מן האותיות הנשארות ב„שמע” וב„אחד”, לצד האותיות הגדולות ע׳ וד׳ המצטרפות ל„עד”, נרמזת המילה „אשמח”. הייחוד של קריאת שמע מזמין שמחה מלמעלה. הדברים מתאימים לדמותו של הבבא סאלי, שהיה דבוק בקריאת שמע ובשמחת עבודת השם.
השאיפה להודות אינה מסתיימת בסוף החיים. מי שמרגיל את עצמו בעולם הזה לשיר לבוראו מבקש להמשיך בכך גם בעולם הנצח. „לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם; השם אֱלֹקַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָ”.
פיוטו של הבבא סאלי מוליך את האדם מן המחשבה אל הדיבור, מן הדיבור אל השיר ומן השיר אל השמחה. ההודיה מתחילה בזיהוי החסד, אך אינה נעצרת במתנה: היא מגלה את קרבתו של הנותן ואת האפשרות לשמוח בו עצמו. כאשר הרעיונות מודים, השפתיים שרות והלב שמח, כל כוחות האדם מתאחדים לעבודת השם. כך ההודיה נעשית שער טבעי לאהבת השם ולציפייה לגאולה.