צום גדליה חל ביום הראשון שלאחר ראש השנה, בתוך עשרת ימי תשובה. מדוע נכנס אבל החורבן דווקא אל הימים המוקדשים לשיבה? השיעור מלמד שהגלות אינה נושא צדדי: תשובה של עם שלם היא שיבה אל ביתו, אל ארצו ואל קרבת השם.
הרב מציג את ארבעת צומות החורבן כארבעה פנים של צרת הגלות: התנכלות האומות, אובדן השלטון והחומות, חורבן בית המקדש, ולבסוף התרוקנות הארץ משארית ישראל.
לאחר רצח גדליה בן אחיקם ירדו הנשארים למצרים, והארץ נותרה שוממה. צום גדליה מבטא אפוא לא רק אובדן של אדם גדול, אלא את סיום הישיבה היהודית שנותרה בארץ לאחר החורבן.
ארץ ישראל היא המקום שניתן לעם ישראל לחיות בו לפני השם כעם. כשהארץ ריקה מבניה, חסר הבית המשותף שבו התורה, העם והשראת השכינה נפגשים.
האבל אינו נשאר בעבר. הוא מעורר געגוע: שלא נתרגל לחיים שבהם חלקים רבים מן העם רחוקים מן הארץ ומן הקשר השלם עם השם.
בפרשת ניצבים מתואר קיבוץ הגלויות והשיבה אל הארץ, ולאחר מכן מילת הלב לאהבת השם. הרב מדגיש את הסדר: „והביאך השם אלוקיך אל הארץ” ואחר כך „ומל השם אלוקיך את לבבך... לאהבה את השם”.
„וּמָל השם אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת השם אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ”.
דברים ל, ותשובה איננה רק הפסקת עבירה. הרב מביא שעיקרה הוא לשוב אל השם, לדבוק בו ולהתלהב באהבתו. כמו קשר בין בני בית, האהבה מבקשת מקום של חיים משותפים.
יחיד יכול לשוב בכל מקום, אך תשובת העם בשלמותה קשורה לשיבה הלאומית לארץ. לכן צום גדליה עומד בראש ימי התשובה: הוא מזכיר את המרחק שעלינו לבקש לתקן.
בהפטרת שבת שובה קורא הושע: „שובה ישראל עד השם אלוקיך... קחו עמכם דברים ושובו אל השם; אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו”. אנו באים בלי קורבן ומביאים מילים.
רש״י מפרש באחד מפירושיו „קח טוב” — קבל מאתנו הודיה, שנאמר „טוב להודות להשם”. ההודיה מוצגת כדבר יקר שאפשר להביא לפני השם בעת התשובה.
החטא מרחיק ומטשטש את הקשר. הודיה אמיתית עושה את ההפך: היא מכירה שמקור החיים והטוב הוא השם, ומחזירה את הלב אליו. לכן היא יכולה לעמוד במרכז השיבה.
„קח טוב” — קבל את ההודיה שלנו; לא כמילים מן השפה ולחוץ, אלא כהכרה ששבה אל נותן הטוב.
צום גדליה אינו קוטע את עשרת ימי תשובה. הוא מעמיק אותם. הצום נותן גוף לגעגוע: אנו חשים את החיסרון, זוכרים את הארץ שנעזבה ומתפללים לקיבוץ העם ולבניין השכינה.
הצער הנכון אינו ייאוש. הוא עדות שהקשר חשוב לנו ושאיננו מוכנים להשלים עם הריחוק.
לצד האבל אפשר למנות את חסדי השיבה שכבר זכינו לראות: יהודים החיים בארץ, תורה הנלמדת בה ותפילה הנאמרת בירושלים. ההודיה על הקיים אינה מבטלת את הבקשה לשלמות; היא נותנת לה אמון.
כך נכנסים לעשרת ימי תשובה עם שתי תנועות: כאב על המרחק ותודה על כל צעד של קִרבה. שתיהן מוליכות לאהבת השם בכל לב ובכל נפש.
צום גדליה מזכיר את הרגע שבו הארץ נותרה בלי בניה. לכן מקומו בתוך עשרת ימי תשובה מדויק: הוא מעורר את הרצון לשוב לא רק ממעשה רע, אלא אל הבית, אל העם ואל השם.
הנביא מלמד להביא „דברים” ו„טוב” — תפילה והודיה. כאשר אנו מודים על כל קרבה שכבר ניתנה ומבקשים לתקן את הריחוק, הלב נפתח שוב לאהבת השם. כך הצום נעשה שער לתשובה חיה ולא רק זיכרון של אסון.