🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
מנהג ישראל מדורי דורות לצאת בימי ניסן, כשהאילנות פורחים ומלבלבים, ולברך את ברכת האילנות. שואל הפרי מגדים שאלה יסודית: מדוע תיקנו חז"ל ברכה זו דווקא על אילנות, ולא על ירקות וזרעים שגם הם מתחילים להצמיח פרחים יפים? מה מיוחד באילן שאין בירק?
מבאר האורח חיים בעל ערוך השולחן יסוד נפלא: עניינה של ברכה זו הוא שבח והודיה להקדוש ברוך הוא על שברא בשביל האדם אפילו דברים שאין בהם הכרחיות לחיי האדם — כמו פרי האילנות. ולכן אין מברכים ברכה זו על זרעים וירקות, שהם הכרחיים לקיום האדם, מה שאין כן הפירות, שהם כעין "מותרות".
כדי להבין את היסוד לעומקו, יש להקדים משל מברכה אחרת — ברכת "בורא נפשות רבות וחסרונן, על כל מה שבראת להחיות בהם". מבארים התוספות שבברכה זו אנו מודים לקדוש ברוך הוא על שני דברים שונים: ראשית, שברא לבן אדם את מה שחסר לו — לחם, מים, ודברים שהאדם חייב בהם. ושנית, שברא גם דברים שהאדם אינו חייב בהם — פירות מתוקים, תפוחים, תפוזים וכיוצא בזה — רק כדי לשמח את בני האדם, "שיהיה מתוק בפה ושמח בחיים". וזהו "על כל מה שבראת להחיות בהם".
אותו יסוד עצמו עומד ביסוד ברכת האילנות: היא לא נתקנה על דברים שהם חובה וחיוב לאדם, אלא על מה שברא הקדוש ברוך הוא רק כדי לענג בו את בני האדם, שיהיה להם נחמד בחיים, יפה ונעים לחיות.
לכאורה יש כאן תמיהה: מדוע צריך להודות לקדוש ברוך הוא דווקא על המותרות? האם אין ראוי יותר להודות על מה שבלעדיו לא נחיה כלל? יסוד זה מתבאר ממקום נוסף. שואלים האחרונים: מדוע בחג הסוכות עושים אנו זכר דווקא לענני הכבוד, ולא זכר למן ולבאר, שהיו הכרחיים ממש לקיום עם ישראל במדבר? הלוא בלעדיהם היו מתים ברעב ובצמא, ואילו ענני הכבוד — נעים ויפה יותר, אך אינם הכרחיים לחיים.
המשל: כאשר רואים אדם עני שאין לו לחם לאכול, ונותנים לו — אין זה בהכרח בגלל אהבה, אלא מתוך רחמים. אפילו אדם שאינו שומר תורה ומצוות לא יוכל לראות בן אדם רעב ולא לתת לו לחם. זהו מינימום הרחמנות שבאדם, ואין בו כדי להוכיח על אהבה. אך כיצד יודעים שמישהו אוהב אותנו? כאשר הוא מביא לנו מתנה שאיננו זקוקים לה — לא לחם, אלא פרח יפה ליום ההולדת, לא מים, אלא ממתק לחתונה. דווקא המותרות, הניתנים בלי שום צורך הכרחי, הם שמגלים את האהבה שבלב הנותן.
זהו היסוד שחג הסוכות בא להטמיע בליבנו: לא רק שיש לנו "אבינו הרחמן" הדואג למינימום הקיום, אלא שיש לנו "המלך הטוב והמטיב לכל", האוהב אותנו ורוצה לענג אותנו. כפי שמבואר בחובת הלבבות, תפקיד היהודי בעולם הוא להגיע להתמלאות באהבת השם. וכיצד מגיעים לאהבה? לחם ומים בלבד עדיין אינם מגלים אהבה — הם מגלים רחמים. רק כאשר האדם רואה שאביו שבשמיים מעניק לו מתנות והפתעות שאינו זקוק להן, רק כדי לשמחו — או-אז הוא מבין שהוא אהוב, ומידה כנגד מידה מתעוררת בליבו אהבה כלפי הבורא.
חג הסוכות עוסק במותרות (ענני הכבוד) כדי לגלות את אהבת השם. ברכת האילנות עוסקת בפרי — מותרות שכל מטרתם לענג את בני האדם — מאותה סיבה בדיוק: כדי לגלות כמה אבינו שבשמיים אוהב אותנו, שמח בנו, ורוצה בטובתנו.
זוהי, אם כן, "הברכה שלא חיסר בעולמו כלום" — הקדוש ברוך הוא לא הסתפק בבריאת דברים הכרחיים, אלא ברא גם בריות טובות ואילנות טובות שכל מטרתם לענג בהם את בני האדם. יהי רצון שנזכה למצוא בחיינו הרבה דברים המראים לנו כמה אבינו אוהב אותנו, כמה הוא רוצה שיהיה לנו טוב, ושמח בנו, ותכליתו רק להיטיב עמנו.
ראש חודש ניסן הוא יום גדול, שבו נאמרה לעם ישראל הפרשה "החודש הזה לכם", ובו לפי המדרש נטל עולם עשרה עטרות. באותו יום נאמר "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" — זמן שירה. בעזרת השם, ביום זה נוהגים לברך את ברכת האילנות, ואפשר להוסיף לה עוד זווית נפלאה מתוך תולדות אחד מתלמידי החתם סופר.
רבי שמעון דיץ' היה מתלמידיו החביבים ביותר של החתם סופר. כאשר אירעה רעידת אדמה בצפת, נשא החתם סופר דרשה שלמה וקרא לכולם לסייע לניצולים. רבי שמעון דיץ', בחור שקפץ תמיד לכל דבר שבקדושה, סגר את הגמרא והלך יומיים שלמים לגייס תרומות למען יהודי צפת. כשחזר לישיבה, ניגש בחשש אל רבו, שהיה מקפיד מאוד על סדרי הלימוד, וסיפר לו שנעדר יומיים כדי לסייע לארץ ישראל.
שמע זאת החתם סופר ואמר לו: "אין לך מה לדאוג — עשית דבר נפלא מאוד, ובסדר גמור". זמן קצר לאחר מכן העניק לו החתם סופר במתנה את ספרו שלו — חובת הלבבות, שאותו למד בעצמו אצל רבו. לימים, כאשר תעה רבי שמעון ברחוב בשבת קודש והכה בטעות גוי שנחשד כמחלל שבת, נאלץ לברוח ולהתחבא בבית החתם סופר, שאמר לו: "זהו סימן שאין מקומך כאן — עליך לעלות לארץ ישראל". וכך עלה רבי שמעון דיץ' לארץ ישראל, והמשיך שם במצוות רבו.
כשנפטר, נשא עמו תלמידי החתם סופר בלוויה את ספרו "חובת הלבבות" על מיטתו, כמאמר רבו: "בשוכבך תשמור עליך — ספר זה". רבי שמעון חיבר בעצמו חיבור נרחב בן כשש מאות עמודים על מסכת ברכות, ובו הוא מעמיק בדיוק לשוני נפלא בנוסח ברכת האילנות.
שואל רבי שמעון דיץ' בחיבורו: נוסח הברכה הוא "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום" — מדוע לא נאמר "שלא חיסר בעולמו דבר"? מהו "כלום" זה?
וכך גם מבאר הרד"ק על הפסוק בתהילים "אתהלך לפני השם בארצות החיים" — שארץ ישראל נקראת "ארץ החיים", מפני שהיושבים בה חיים ובריאים, שהיא ארץ שאווירה טוב מכל הארצות, "יפה נוף משוש כל הארץ", ונאמר עליה: "ובל יאמר שכן חליתי" — היושב בירושלים, בארץ ישראל, לא יאמר "חליתי". ארץ שאין בה שום דבר חסר.
גם כאשר נדמה בעולם שדבר-מה השתבש או חסר — הלימוד מברכת האילנות הוא שכל הבריאה, ובפרט ארץ ישראל, נועדה מיסודה לעורר אותנו ולקרב אותנו אל בורא עולם. "לא תחסר כל בה" אינו רק תיאור פיזי של הארץ, אלא הבטחה רוחנית: הקדוש ברוך הוא אינו מחסר מעולמו דבר שאנו זקוקים לו באמת, ואף מה שנראה קשה נועד רק לעורר אותנו להתקרב אליו.
יהי רצון שכל אחד ואחד יזכה לברך את ברכת האילנות מתוך שמחה והתלהבות, ולדעת שבורא עולם לא חיסר בעולמו כלום — לא בגשמיות ולא ברוחניות — וכל מה שנראה חסר נועד רק לעוררנו להתקרב אליו יתברך.