🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
מתוך כ"ד מתנות כהונה שהיה כל יהודי מביא לכהן — תרומה גדולה, מעשר ראשון, ראשית הגז, ראשית הצאן ועוד — הביא כל אחד את מתנתו בשקט, לכהן שלו, בזמנו ובמקומו. יש אף מתנות שהכהן עצמו היה בא לקחת, כפי שמתארת הגמרא על הכהנים ה"מחזרים בגרנות". אולם ישנה מתנה אחת ויחידה שאותה ציוותה התורה להביא לא ביחיד ובשקט, אלא בהמון רב — היא מצוות הביכורים.
וכך מתאר הרמב"ם: "כֵּיצַד מַעֲלִים אֶת הַבִּכּוּרִים? כָּל הָעֲיָירוֹת שֶׁל מַעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת... כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יְחִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ'". במציאות זה נראה כמו מצעד ענק: הרחובות נסגרים, ההמון צועד עם תופים ומנגינות ושירה, גדל והולך מעיר לעיר, ממטולה ועד ירושלים, עד שמתקבצים כולם למעמד מרכזי שבו נושא הכהן הגדול נאום נלהב לפני הבאת הביכורים.
השאלה מתבקשת מאליה: מדוע דווקא מצוות הביכורים, מכל מתנות הכהונה, זכתה לטקס המוני שכזה, בעוד שכל שאר המתנות מובאות בצנעה, כל אחד לבדו?
יסוד גדול נמצא לנו בעניין קורבן התודה. קורבן תודה מובא, כידוע, עם ארבעים לחמים — כמות עצומה, בסביבות מאה שישים ככרות לחם — ועל האדם לגמור את כולם תוך יום ולילה בלבד. לשם כך היה מביא הקורבן עורך כנס גדול, מזמין את כולם להשתתף בסעודה, ומספר לכולם על הנס הגדול שקרה לו. וכך היה מתפרסם דבר השם ברבים — כי רצונו של בורא עולם הוא שכאשר קורה ליהודי נס, לא ישאיר את הדבר בשקט אלא יפרסם אותו ברבים.
מסבירים המפרשים כי עיקר ההודיה הוא "וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ" — שעל ידי כך יראו בני אדם את גדולת השם. זוהי מצווה עצומה של קידוש השם, מעין מצוות פרסום הנס שאנו מכירים היטב בחנוכה. וכך גם קורבן הביכורים — שהוא, כפי שהתבאר, קורבן תודה להשם — אינו מובא בשקט, אלא בפרסום גדול ומרעיש, בהמון רב, בתופים ובשירה, כדי שכל ישראל ידעו וישמעו.
וזהו גם הפירוש למילות השיר המפורסם "יְשׁוּעוֹת בְּקוֹל תּוֹדָה, כִּי בְּסוֹד תּוֹדָה אֵלִי טוֹבוֹת אֵלֶיהָ מוֹשִׁיבוֹ" — מקורו בסליחות של ליל יום הכיפורים, ושם, בפסוקים הסמוכים לו, מתגלה ומתבארת התשובה לשאלה מדוע דווקא כך: "וְהַשְׁמִיעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ". מה יכול אדם להשיב לבורא עולם כשקורה לו נס? לספר את הנס ברבים לפני בני אדם — כי בכך מתפרסם שם השם בעולם.
לא תמיד קל לספר את הנס ברבים. יש הנרתעים מכך, מתביישים לחשוף את מה שאירע להם, ומעדיפים להודות בצנעה. אך מצוות התורה מלמדת אותנו אחרת.
סיפור מס' 36 בעלון "כל תודה". אדם אחד סירב במשך זמן רב מאוד לספר את סיפור הנס שאירע לו, וקשה היה מאוד לשכנעו להכניס את סיפורו לעלון. לבסוף, לאחר הפצרות, אמר לו העורך: "דע לך, החובה על מה שהקדוש ברוך הוא עשה לך היא לספר ברבים את נפלאות השם — כך מצווה התורה". ואכן, לבסוף הסכים לספר, ורבים התעוררו וזכו לחוש בעבותו את השגחת השם.
ניצולה מהתפוצצות הרכב. מורה סיפרה לתלמידיה סיפור שאירע לה: היא נסעה בדרך והבחינה בריח מוזר ולא נעים העולה מהרכב. הריח המשיך והלך, והיא החלה לחשוש. לפתע, באמצע הנסיעה, ובלי סיבה נראית לעין, יצאה מן הרכב. כשלושים שניות לאחר מכן אירע פיצוץ עצום, וכל הרכב עלה באש והפך למאכולת. רק השלד נותר. היא לא הייתה יכולה להסביר מדוע ירדה דווקא באותו רגע — פשוט עלה בליבה, בהשראה עליונה, הרעיון לצאת. וכשסיפרה זאת ברבים, התעוררו כולם והרגישו כמה בורא עולם אוהב אותנו, מרחם עלינו ומשגיח על הבריות בכל רגע.
אומר המלבי"ם על הפסוק "חַצְרוֹת בֵּית השם בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם" (תהלים קטז, יב־יט), שדוד המלך, כאשר נענה בנס, היה שמח עוד יותר ממה שהוא שמח על הנס עצמו — שהנה יש לו עוד הזדמנות להודות להשם מכל הלב ולספר את נפלאותיו ברבים.
יהי רצון שנזכה כולנו לזכות שוב ושוב להביא "ביכורים בקול תודה" — לא לשמור את הטוב שקרה לנו בשקט, אלא לספרו ברבים, ובכך לקדש שם שמים ולעורר לבבות רבים לחוש את השגחת השם.