לשביעי של פסח נהגו לשיר את פיוטו הנפלא של רבי יהודה הלוי, "יום ליבשה" (יש גורסים "ים ליבשה"). כן נוהגים אשכנז לשירו גם בברית מילה.
"שִׁירָה חֲדָשָׁה שִׁבְּחוּ גְאוּלִים" - מבטא שכאשר אדם מתפעל ומתרגש מהנס שעשה עמו הקדוש ברוך הוא, הוא מרגיש שהשירים הישנים אינם מספיקים, וצריך לחבר שירה חדשה. כך עשו עם ישראל בשירת הים.
זהו ה"תרמית" - עם ישראל, בזכות אמונתם, נקראים "פַּעֲמֵי שׁוּלַמִּית" (השלמים באמונתם), ואילו המצרים "רַגְלֵי בַת עַנָּמִים" (מלשון "וְלֻדִים... וְעַנָמִים" - מזרע מצרים).
"כָּל רוֹאֵי יְשׁוּרוּן" - ישראל נקראים "ישורון" על שם היושר. "בֵּית אוּדִי יְשׁוֹרְרוּן" - בית המקדש נקרא "בית אודי" משום שבו מודים ומשוררים לקדוש ברוך הוא. "דִּגְלֵי גְאוּלָה תָּרִים עַל שְׁאֵרִית עַמְּךָ" - וּ"תְלַקֵּט נִבְזָרִים" - ילקט את עמך המפוזרים בין האומות, כמלקט השיבולים המפוזרות.
"הַבָּאִים עִמְּךָ בִּבְרִית חוֹתָמְךָ" - הנימולים, החתומים בגוף לשמך. ומכאן עובר הפיוט לדבר על תפילין - שכן ברית מילה היא אות בין ישראל לקדוש ברוך הוא, וגם התפילין נקראים "אות". זו הסיבה שנוהג אבי הבן ללבוש תפילין: התפילין הם מהאות, וברית המילה היא הגוף.
"הַחֹתֶמֶת" - ברית המילה, החותמת בגוף; "הַפְּתִילִים" - הציצית - הכל לכבודך. וממשיך הפיוט: "לְקָדְשָׁהּ וְאַל תּוֹסֵף לְגָרְשָׁהּ" - יחזיר ה' עטרתה ליושנה, ויסורו כל הצרות והקשיים - "יְדִידִים רוֹמְמוּךָ בְּשִׁירָה קִדְּמוּךָ" - עם ישראל, ידידי הקדוש ברוך הוא, רוממוהו בשירה על ים סוף.
הפיוט מסתיים ב"אֲבוֹת תּוֹשִׁיעַ בָּנִים וְתָבִיא גְאֻלָּה לִבְנֵי בְנֵיהֶם" - רבי יהודה הלוי תיקן לומר פיוט זה לפני ברכת "גאל ישראל", כדי לסמוך גאולה לגאולה.