כמו בליל הסדר, נפתח בקושיות של "מה נשתנה". ננסה להבין מה הוא באמת נר חנוכה, ונגלה רוממות עצומה, שחשוב מאוד לכל אחד לחיות אותה.
על נר חנוכה כתב הרמב"ם משפט שלא כתב על שום מצווה אחרת מכל מצוות התורה:
הרמב"ם אינו ספר של התלהבות. זה ספר מסודר, ישר והגיוני. פעם אחת יצא הרמב"ם מגדרו, וכתב "חביבה היא עד מאד". וזה לא רק משפט של אגדה, אלא הלכה למעשה. בכל מצווה, הלכה היא שאדם אינו חייב להוציא עליה יותר מחומש מנכסיו. מי שיש לו אלף שקלים, ומזוזה עולה יותר ממאתיים, פטור מלקנות מזוזה. וכן בתפילין וכדומה. ואילו בנר חנוכה נאמר בהלכה: אם אין לו כסף, שואל או מוכר כסותו, ואפילו מחזר על הפתחים, העיקר שישיג נר חנוכה.
יש בנר חנוכה חומרה שאין כדוגמתה, יותר מכל מצוות עשה שבתורה: יותר מתפילין, ממזוזה, וממצה בליל הסדר. מה כל כך חמור בנר חנוכה? כפשוטו, המצווה חביבה מפני שהיא הודיה והלל לבורא עולם, ואין דבר גדול מזה, זו תכלית הבריאה. אבל קשה: יש עוד הרבה דברים שבהם מודים ומהללים. מה מיוחד בהודיה של נר חנוכה?
את כל המצוות שבתורה אדם יכול לקיים היכן שירצה. מצה אפשר לאכול אצל סבא, אצל אבא, אצל החמים, על הגג, במחסן, במקלט. בשופר תוקעים בבית הכנסת, בבית, אצל השכנים. אין דין היכן לקיים. ואילו בחנוכה נאמר שמדליקים דווקא בפתח הבית: לא אצל אבא, לא אצל סבא, לא בבית הכנסת. "נר איש וביתו".
מי שבא לבקר אצל סבתא ולא לישון אצלה, אינו יכול להדליק שם. מי שהוזמן לסעודה במסעדה או לשמחה באולם, אינו יוצא ידי חובה בהדלקה שם, גם אם יש מקום להדליק לזכר. רק בבית. מה נשתנה חנוכה מכל המצוות?
בנר חנוכה מצאנו דבר מעניין מאוד: "אשתו כגופו". אדם שאינו בבית יכול לבקש מאשתו שתדליק, והוא יוצא ידי חובה. ננסה לדמיין: בליל הסדר אדם עייף אומר לאשתו "תאכלי את המצה בשבילי". ברור שלא! בפורים אדם עייף אינו יכול לשלוח את אשתו לשמוע את המגילה במקומו. אישה אינה יכולה לומר לבעלה "התפללתי בשבילך הבוקר". בשום מצווה אין "אשתו כגופו".
ואילו בחנוכה, הבעל מדליק בשביל אשתו, או האישה מדליקה בשביל בעלה, וכולם יוצאים. ועוד: גם אם האישה נמצאת בבית החולים ללדת ומדליקה שם נרות שבת, זה אינו פוטר את בעלה מנרות שבת בבית. אבל בנר חנוכה, הדלקה בבית פוטרת גם את מי שאינו נמצא בו. ולפי מנהג הספרדים הקושיה חזקה עוד יותר: בחור ישיבה שנמצא בישיבה אינו מדליק כלל, כי הוריו מדליקים בבית.
וזו גמרא מפורשת במסכת שבת: רבי זירא אמר שבתחילה, כשהיה בדרך, היה משתתף בפרוטה עם בעל האכסניה. ואחרי שנשא אשה אמר: "השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי" - עכשיו ודאי איני צריך, שהרי מדליקים עליי בתוך ביתי. אשתי מדליקה בבית, ואני פטור. אין לזה אח ורע.
מיד אחרי הדלקת הנרות אנו אומרים, כנוסח הקדום שבמסכת סופרים: "הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם". מה פירוש "קודש"? מי הקדיש אותם? קדושה יש בדבר שכתוב בו שם ה', כמו ספר תורה ותפילין. נרות שבת אינם קודש, ואחרי שכבו אפשר לעשות בהם מה שרוצים. גם מצה אינה "קודש". אז איך נהיה שמן הזית שבחנוכייה קודש?
כדי ליישב את כל הקושיות, נלמד יסוד גדול של הרמב"ן בריש פרשת בהעלותך.
אחרי שהקריבו הנשיאים את קרבנותיהם בחנוכת המשכן, הצטער אהרן מאוד: למה לא זכיתי להשתתף עם כל הנשיאים בחנוכת המשכן? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תדאג, שלך גדולה משלהם.
ולכן מיד אחרי חנוכת הנשיאים מופיעה פרשת בהעלותך, פרשת המנורה. כי יש כאן קושיה עצומה: פרשת המנורה כבר נאמרה בספר שמות. למה חזרה התורה עליה כאן? כדי לנחם את אהרן.
ושואל הרמב"ן: מה פירוש "הנרות לעולם"? הרי כשנחרב בית המקדש, אין לנו מנורה. הכל נחרב! ומבאר הרמב"ן יסוד אדיר, שכדאי לכל אחד לקרוא אותו: עניין האגדה הזאת הוא לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהייתה בבית שני, על ידי אהרן ובניו, החשמונאי כהן גדול ובניו. אמר הקדוש ברוך הוא לאהרן: יש חנוכה אחרת, שבה אעשה נס לישראל על ידי בניך.
ואם כן, מי שהולך להדליק נרות חנוכה, נעשה כאהרן הכהן. הוא נעשה ככהן גדול. החנוכייה שלו היא המנורה. ועכשיו מבינים מה אנו אומרים: "הנרות הללו קודש הם". הם ממש קודש, כמו מנורת המקדש. יש בהם קדושה עצומה.
וזו גם הסיבה שאנו מקפידים על הלכות רבות שיהיו דומות למנורת המקדש:
עד כאן הבנו: האדם המדליק הוא אהרן הכהן, החנוכייה היא המנורה. אבל המנורה צריכה מקום. היכן יש היום בית מקדש? כאן מגיעים לנקודה העיקרית, כפי שמובא בספר "הליכות שלמה".
גילו לנו חז"ל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" - בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם. היכן? "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהם". האות י' שבמילה "איש" והאות ה' שבמילה "אשה" מתחברות יחד, ושם שורה השכינה. ובמשך חכמה בפרשת קדושים מבאר שיש פסוק מפורש בתורה שהבית היהודי נעשה בית מקדש.
את המצה תאכל במקלט או על הגג. בשופר תתקע בחצר של סבתא. היכן שתרצה. אבל את המנורה, את החנוכייה, מדליקים בבית המקדש. והיכן היום בית המקדש? בבית היהודי. לכן מדליקים דווקא בבית, ולא בשום מקום אחר. אם תדליק מחוץ לבית, זה כמו להדליק את נרות המנורה מחוץ למקדש, בחולין. בחנוכה הבית היהודי נהפך לבית מקדש. איזה דבר מדהים!
וגם בית הכנסת, שהוא "מקדש מעט", אינו המקום. מדליקים בו משום פרסומי ניסא, אבל אין יוצאים בו ידי חובה. כי המנורה שייכת לבית שבו "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהם".
ומכאן מובן גם "אשתו כגופו". המצווה היא להדליק את המנורה בבית המקדש. במקדש, כשהדליקו את המנורה, יצא כל עם ישראל ידי חובה. אין מדליקים שתי מנורות במקדש אחד. כך היום: כשמדליקים בבית, שהוא המקדש של המשפחה, יוצאים כל השייכים לאותו מקדש. האיש והאישה, הבנים והבנות. עד כדי כך, שלפי מנהג הספרדים, גם בן שנמצא בקצה העולם, בשעות אחרות לגמרי, יוצא ידי חובה, כי הדליקו בבית המקדש שאליו הוא שייך.
ועכשיו מבינים את הרמב"ם. וכי יש לך דבר נפלא מזה? שבוע בשנה נתן לנו הקדוש ברוך הוא: הבית - בית מקדש, אתה - אהרן הכהן, החנוכייה שלך - המנורה היקרה. כמה צריך אדם להרגיש, בכל כולו, ש"מצוה חביבה היא עד מאד"! אין הזדמנות כזאת בשום חג אחר.
ולכן חסידים רבים ואדמו"רים מתכוננים זמן רב להדלקה, ועומדים ושרים שעה ושעתיים. כי הם מרגישים שהדלקת נר חנוכה היא כהדלקת הכהן הגדול בבית המקדש.
בשולחן ערוך נפסק על נר חנוכה שצריך "ליזהר בה מאוד". הביטוי הזה מופיע בשולחן ערוך רק שלוש פעמים: בברכת התורה, במצוות נר חנוכה ובכיבוד הורים. מה המכנה המשותף לשלושתם? הכרת הטוב.
הכרת הטוב היא יסוד היהדות, ובה צריך ליזהר מאוד מאוד. כשאנו מדליקים נר חנוכה, בורא עולם נותן לנו מתנה אדירה: אנו נעשים כהנים גדולים, החנוכייה שלנו היא מנורת המקדש, וכל הבית נהפך לבית מקדש ששורה בו השכינה. ואחרי שהשכינה שורה שם, היא נשארת שם כל השנה. במה צריך ליזהר מאוד? להודות ולהלל לבורא עולם על המתנות הנפלאות האלה, מכל הלב.
וכאן מתבאר למה ימי חנוכה נקבעו לימים של הלל והודיה יותר מכל החגים. "וקבעום ימים טובים בהלל ובהודאה". חנוכה הוא חג ההודיה. כמו שפסח הוא חג האמונה, שבועות חג מתן תורה וסוכות חג השמחה. כל דבר צריך להיות תמיד, אבל יש זמן שבו הדגש הוא עליו, וחנוכה הוא הזמן שבו מתרכזים בהודיה לה'.
ולמה? כי כל מהותו של בית המקדש הייתה מקום שבו מרגישים את הזכות והחובה להודות ולהלל, יותר מכל מקום אחר.
שם לא רק השער נפתח, אלא הלב נפתח. וכך אומרים במזמור לתודה: "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה". המקום הראוי להודיה הוא בית המקדש, ששם נפתח הלב כראוי. ואמרו חז"ל במסכת ברכות: "וההוד - זה בית המקדש". ומבאר הגר"א שהמקדש נקרא "הוד" משום שבו ההודיה, השיר והתשבחות.
ועוד מובא בספרים שבית המקדש היה גבוה מאה אמות, וגם חצר המשכן הייתה מאה אמה, כנגד מאה הודיות, מאה הברכות, שאדם מודה בכל יום לה'. בכל המקומות האלה רואים שמטרת המקדש והמשכן הייתה ההודיה לה'.
ונהוג בכל בתי ישראל לשיר שירי הלל והודיה אחרי הדלקת הנרות, כמו שאומרים בפיוט "מעוז צור": "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים". מה קבעו? שיר ורננים! אל תחשוב שההדלקה היא העיקר והשיר טפל. השיר הוא חלק מהעיקר. מי שמדליק ורץ מיד לערבית, יוצא ידי חובה, אבל זה כמו מי שאוכל מצה בליל הסדר ואינו מספר ביציאת מצרים. האם זה ליל הסדר?
ובאמת רואים בחוש: חנוכה הוא החג היחיד שכמעט כל עם ישראל נוהג לשיר מיד אחרי המצווה. אחרי אכילת מצה אין שרים. אחרי קריאת המגילה יש ששרים ויש שלא. אבל בחנוכה, כולם שרים.
ועצה טובה: נוהגים רבים לומר בחנוכה "מזמור לתודה". ונפסק בשולחן ערוך שמזמור לתודה ראוי לאומרו בנגינה. גם מי שאינו שר כל השנה, כדאי מאוד שבחנוכה יאסוף את כל בני הבית וישירו יחד "מזמור לתודה" לקדוש ברוך הוא.
הקדושה שבבית נכונה רק כשיש בו אהבה ואחווה, שלום ורעות. אם אדם זוכה לכך בביתו, זה בית המקדש. ובבית כזה, כשהנרות דולקים, הלב נפתח לשירה.
היוונים רצו לעקור מאיתנו את כל הקדושה שלנו. הם רצו לטמא הכל. ונתן לנו הקדוש ברוך הוא בימים האלה קדושה אדירה, כנגד מה שרצו לטמא אותנו. והיכן הקדושה הזאת? בבית היהודי. "ושכנתי בתוכם". אין קדושה למעלה ממנו.
ימי החנוכה נקראים על שם חנוכת בית המקדש מחדש, שנעשתה על ידי החשמונאים אחרי שהיוונים טימאו אותו וגרמו להפסקת העבודה בו. הם זכו לכך בזכות מסירות נפשם הגדולה לקיום התורה ועבודת בית המקדש. וכך זוכים ישראל בכל שנה בימים אלה לבנות מעין בית מקדש בביתם.
ומוסיף השפת אמת שחנוכה הוא החג האחרון שתיקנו, והוא יהיה החג שיביא אותנו אל בית המקדש. על ידי שאנו ממשיכים את הארת המקדש אל בתינו, ייבנה במהרה בית המקדש בימינו.
יהי רצון שנזכה כולנו לחנוכה שמח, חנוכה של קדושה, חנוכה מלא שירה והודיה. שנעמוד ליד החנוכייה ככהן גדול במקדש, נאסוף סביבנו את כל בני הבית, ונשיר יחד לאבינו שבשמיים שהפך את ביתנו לבית מקדש. כמו שאמרו: "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".