ראש חודש שבט הגיע. כידוע, אותיות "שבט" הן ראשי תיבות: שנתבשר בשורות טובות. זה חודש של שמחה, של שפע טוב ושל דעת ה'.
בספר "התודעה" מובא, שכשם שביום מתן תורה, בשישי בסיוון, ניתנה תורה לישראל, ואותו יום מסוגל בכל שנה לקבלת עול תורה ומצוות, כך גם א' בשבט. שהרי כתוב בתחילת חומש דברים:
בא' בשבט נפתחים בלבבות ישראל מעיינות חדשים של תורה, כיוון שבו ביום נתן משה לישראל את משנה תורה. וכידוע בשם ה"חידושי הרי"ם": התורה אינה מציינת תאריך סתם. היא מלמדת אותנו שהתאריך גורם. ביום הזה נפתח באר התורה. ולא לחינם מזל החודש הוא דלי: יש כאן באר נפלא, הבא את הדלי ותתחיל לשאוב ממנו חידושים.
והדברים עדיין חיים וקיימים בכל נפש מישראל. אם כך, כמה עלינו לשבח ולהודות לקדוש ברוך הוא על התורה שנתן לנו. ולא רק על מה שנתן בעבר. אנו מברכים "נותן התורה" בלשון הווה, כי בכל יום ויום אנו זוכים לקבל חידושים נפלאים ומתוקים, שגורמים לנו שמחה והודיה בלי קץ.
כידוע, לדעת בית שמאי ראש השנה לאילן הוא בא' בשבט. אז כבר מא' בשבט אפשר להתחיל להתכונן. וכך כתב החתם סופר, בחידושיו לסוף מסכת חולין:
וזה גם הקשר בין א' בשבט לט"ו בשבט. כשם שבחודש הזה נפתח באר התורה, כך באותו זמן נפתחים גם הפירות. כי פירות ארץ ישראל הם בבחינת התורה הקדושה.
ומסיים החתם סופר ברמז נפלא: סופי התיבות של "זבת חלב ודבש" הם האותיות ת, ב, ש, אותיות שבת. כי כל מאכלי ארץ ישראל הם מאכלי קדושה, כמו סעודת שבת.
בואו נתבונן בדברים, ונראה דבר נפלא. כתוב בשיר השירים:
את אהבת ה' משיגים על ידי תענוגים. ונסביר. נאמר בתורה: "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק". אנו צריכים להגיע לדבקות בה'. כיצד? אומר הנביא ישעיה: "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'". ובמסילת ישרים (פרק א) כתב, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, כי השלמות האמיתית היא רק הדבקות בו יתברך.
איך מגיעים לדבקות? על ידי תענוגים. וזה פירוש "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים": את אהבת ה' ואת הדבקות בו משיגים מתוך תענוג.
כשאדם עוסק בתורה וזוכה לחידושים נפלאים, הוא מתענג על "פקודי ה' ישרים משמחי לב". הוא לוקח את הדלי ושואב מהבאר, ומשם הוא מגיע לאהבת ה', עד לדרגת "ובו תדבק".
עוד מעט מגיע ט"ו בשבט, ויהיה לנו שולחן מלא פירות. ואנו נקיים את דברי הירושלמי: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל".
מה העניין בדברי הירושלמי? על דרך הפשט, אדם צריך להתענג על הפירות, לראות את היופי ואת השפע של בורא עולם, כמה דברים מתוקים ברא לנו. ועל ידי התענוגים האלה הוא מודה לקדוש ברוך הוא, משבח את בורא עולם, ומגיע לאהבת ה'.
על כך יש מאמר נפלא של הרב שמשון פינקוס, "עונג על האכילה", שמבאר איך אפשר גם דרך אכילה גשמית להגיע לאהבת ה' נפלאה.
ונסיים בדברים נפלאים מפרשת השבוע, פרשת בא. בסוף הפרשה כותב הרמב"ן את דבריו המפורסמים:
מה משמח את בורא עולם? מה הקדוש ברוך הוא חפץ בכל עולמו? שבני האדם יכירו בו, יודו לו וישבחו אותו. כמה עלינו לשמוח ולהודות על כך שאנו זוכים להודות, שהרי זה מה שמשמח את בורא עולם. ה' משמיים משקיף לראות איפה יש מקום שמודים לו.
ולסיום, ורט נפלא: ט"ו בשבט מן התורה, מניין? מפרשת בא.
התורה מחלקת את המכות: שבע מכות בפרשת וארא, ושלוש מכות בפרשת בא. וכידוע, "בא" בגימטריה שלוש. מה עניינן של שלוש המכות שבפרשת בא?
מכת בכורות הייתה בליל ט"ו בניסן. ובין מכה למכה היה חודש, כמו שמובא במדרש וברש"י: עשרים וארבעה ימים היה מתרה בהם, ושבעה ימים הייתה המכה משמשת. ולפי זה נראה דבר נפלא: כנגד כל מכה שהכה הקדוש ברוך הוא את המצרים, נתן ליהודים מתנה לדורי דורות.
הקדוש ברוך הוא הרג את בכורי מצרים, וכנגד זה עשה אותנו לבכוריו: "בני בכורי ישראל". כמו שאנו אומרים בתפילה "ובכורך גאלת". אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו. ואת הבחירה הזאת אנו חוגגים בכל שנה בליל הפסח.
נלך חודש אחד אחורה. מכת חושך יוצאת בט"ו באדר, פורים של המוקפים. למצרים נתן הקדוש ברוך הוא חושך, ולנו נתן מתנה נפלאה: "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר". ובעיקר אורה, שמאירה עד ימינו.
ועוד חודש אחורה: ט"ו בשבט. בט"ו בשבט הייתה מכת ארבה. מה עשה הארבה? אכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ, כמפורש בתורה. וכנגד מה שהכה הקדוש ברוך הוא את המצרים, שהארבה אכל את כל פירותיהם, נותן לנו הקדוש ברוך הוא מתנה נפלאה בט"ו בשבט: שולחן מלא פירות ארץ ישראל, זבת חלב ודבש, פירות נפלאים, מתוקים ויפים.
וכל זה כדי שנוכל לשבח ולהודות לה' יתברך, שאוהב אותנו יותר מכל דבר שבעולם. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו. יהי רצון שנזכה כולנו לשמח את בורא עולם בהודיה הנפלאה לכבודו יתברך.