🎧 להאזנה לשיעור כאן באתר:
יש חידוש נפלא, גם בהלכה: בראש השנה מברכים "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר" - לשמוע, ולא "לתקוע". מהי המצווה בראש השנה - לתקוע או לשמוע? נפקא מינה פשוטה: מה דין אדם חרש, שיכול לדבר אך לא לשמוע, שיכול להוציא קול מהפה אך לא לשמוע - האם הוא חייב בתקיעת שופר?
להלכה פסקו הפוסקים שהמצווה היא לשמוע, ולא לתקוע. ומניין להם? ממשנה במסכת ראש השנה: "הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת - אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא; וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא". למה לא יצא, הרי הוא תקע? מכאן רואים שהמצווה היא לשמוע, ולא לתקוע.
הרב חיים קנייבסקי שליט"א מביא בדרך אמונה (הלכות שמיטה, פרק י') שביובל דווקא המצווה היא לתקוע, ולא לשמוע - ומכאן שדווקא בראש השנה עצמו המצווה היא לשמוע, כמו שכתוב "יוֹם תְּרוּעָה" ו"זִכְרוֹן תְּרוּעָה". עיקר המצווה - לשמוע.
מה מונח באותה שמיעה? שנינו במדרש: "יֵשׁ שׁוֹמֵעַ וְהִפְסִיד, וְיֵשׁ שׁוֹמֵעַ וְנִזְכָּר". "שׁוֹמֵעַ וְהִפְסִיד" - זה אדם הראשון, שנאמר "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ", ומה הפסיד? "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". לעומת זאת, "יֵשׁ שׁוֹמֵעַ וְנִזְכָּר" - זה אברהם אבינו, שנאמר "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ", ומה נזכר? "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" - וזה הפסוק הנקרא בקריאת התורה של ראש השנה עצמו.
אילו אדם הראשון היה יושב עם אשתו ועושה מסיבת הודיה, שר שירי הודיה לבורא עולם - ואחר כך היה מגיע נחש לפתות אותה, היא הייתה אומרת לו: "אתה נורמלי? רק לפני כמה דקות יצאנו ממסיבת ההודיה לבורא עולם! עכשיו נעשה דבר כנגדו? לך מפה, זה לא נכנס". כל מה שהנחש יכול היה להיכנס - זה רק בגלל שלא התבוננו בחסדי הבורא. מובא בספרים שחטא עץ הדעת היה בא' בתשרי, בראש השנה.
לכן בראש השנה אנו תוקעים בשופר ומברכים "לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר" - שמיעה כנגד שמיעה. שמיעת קול השופר מתקנת את החטא "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ". מה צועק לנו השופר? כותב הספורנו (ויקרא כ"ג, כד): "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" - זכרון תרועת מלך, "בָּא יָגִילוּ בְמָלְכָּם, כָּאָמְרוֹ 'הַרְנִינוּ לֵאלֹקִים עוּזֵּנוּ'" - מפני שיושב על כיסא דין, כמו שבא בקבלה "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר... וְרוֹן לִשְׂמוֹחַ עַל שֶׁיוֹשֵׁב מַלְכֵּנוּ בְּכִיסֵּא כְּלַפֵּי חֶסֶד". תרועה מלשון "הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ" - "מִזְמוֹר לְתוֹדָה".
בראש השנה כולנו צריכים להרגיש כמה בורא עולם אוהב אותנו, עד כמה הוא חפץ בטובתנו, ומתוך כך לשיר ולהודות לבורא עולם. "אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה" - מסביר ספר "שם משמואל": אשרי העם היודעים להודות ולשיר לבורא עולם - הם יזכו ש"ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן". שמיעת קול השופר תתקן את השמיעה "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ" - שמיעת דברים לא טובים על בורא עולם.
אדם הראשון, שלא הכיר בטובת האישה, נגרם לו "שׁוֹמֵעַ וְהִפְסִיד". אברהם אבינו, שהכיר בטובת האישה - "לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּכְבוֹד אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין בְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ" (מסכת בבא מציעא נ"ט ע"א) - הוא סמל הכבוד לאישה, וזוכה "שׁוֹמֵעַ וְנִזְכָּר". מכיוון שהכיר בטובתה, הוא ידע להודות עליה לבורא עולם - וזה מה שמזכה אותנו עד היום.
התורה קוראת ליום הזה גם "זִכְרוֹן תְּרוּעָה". "זיכרון" משמעו לא רק שכלי, אלא להרגיש באופן מוחש, כמו שנאמר בתפילין: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ" - שתחיה את הדברים. וכך "זכרון תרועה" - שאנחנו נחיה את התרועה, לא רק להוציא אותה מהפה, אלא בראש השנה לשמוע את הדברים, להפנים את הדברים, לחיות עד כמה בורא עולם אוהב אותנו. וכפי שנקרא בפרשת ניצבים: "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם... הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּמָה תַּעֲשֶׂה? לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" - בזה תלוי הכל.