המשנה במסכת שקלים פותחת: "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים". חז"ל תיקנו לקרוא את פרשת שקלים בשבת שלפני ראש חודש אדר, ונראה שבכך מונחת הכנה ליסודו של החודש כולו: מי שמבין את פנימיות מצוות השקלים, מבין ממילא יסוד גדול בעבודת חודש אדר.
מה קנו בני ישראל באותם השקלים? את האדנים למשכן. מסופר בספרים שהיו למשכן מאה אדנים. וכשם שהמשכן עומד על מאה אדנים, כך כל יהודי המבקש שגופו יהיה משכן להשם — זוכה לכך על ידי "מאה אדנים" משלו: מאה פעמים שהוא קורא לבורא עולם "אדון", מודה ומברך אותו מאה פעמים ביום. מאה הברכות שאדם מברך בכל יום הן המקור המשרה שכינה על היהודי, ההופך אותו למשכן לבורא עולם. משום כך קוראים את פרשת שקלים דווקא בשבת מברכים חודש אדר — ללמדך שעבודת החודש היא עבודת ההודיה, מאה ההודיות שבכל יום.
מכאן עוברים לשאלה מעניינת שבה נחלקו פוסקי דורנו: האם נשים חייבות במצוות מאה ברכות בכל יום, כשם שגברים חייבים בה? מצד אחד יש הסוברים שנשים חייבות, ומצד שני יש הסוברים שהן פטורות.
טעמם: מקור התקנה של דוד המלך היה בעקבות מגפה שבה היו מתים בכל יום אנשים רבים, ותקנת מאה הברכות עצרה את המגפה. סכנת המגפה נגעה כשם שהיא נגעה, ואם כן גם הנשים בכלל הצורך והתועלת של התקנה, וממילא בכלל החיוב.
טעמם: נשים פטורות מתפילת מנחה וערבית, וממילא אין להן די ברכות קבועות כדי להגיע למניין מאה בכל יום — ואם כן ברור שהתקנה המקורית לא נאמרה עליהן מלכתחילה.
על שיטת הפוטרים הקשו: וכי אין לנשים צורך ביראת שמים ובאהבת השם? הלוא מאה הברכות הן הדרך להוציא ולגלות יראת שמים בלב. איך ייתכן לומר שהתקנה כלל לא נועדה עבורן?
יישוב נאה לדבר נמצא בדברי הבן איש חי (שנה ראשונה, פרשת בלק). הבן איש חי דן בשאלה עצומה: איך אומרים שדוד המלך תיקן מאה ברכות בנוסח קבוע, והלוא רק בבית שני, אנשי כנסת הגדולה, תיקנו את נוסח הברכות הקבוע? הוא מבאר שלא יעלה על הדעת שמימות משה רבנו ועד כנסת הגדולה לא היו ישראל מברכים כלל. אלא, כמו שהיה בתפילה — שכל אחד היה מתפלל כפי צחות לשונו, עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו נוסח אחיד לכולם — כך גם בעניין הברכות: היה כל אחד מברך ומסדר את ברכותיו כפי צחות לשונו וכפי הזדמן לו, ורק דוד המלך תיקן שיהיה מספר קבוע — מאה ברכות בכל יום — אך עדיין ללא נוסח אחיד. רק בימי אנשי כנסת הגדולה תיקנו נוסח שווה וקבוע לכל אדם, עם כל דיני הברכות.
החידוש: תקנת דוד המלך המקורית לא הייתה "ברכה" במובן ההלכתי המדויק, עם כל דקדוקי הנוסח, אלא חובה של מאה הודיות ביום — כל אחד ואחד כפי צחות לשונו. רק לגברים תיקנו לימים את נוסח הברכות המדויק על כל הלכותיו. לנשים, שלא נכללו בתקנה המאוחרת, נותרה התקנה המקורית כפשוטה: מאה הודיות בכל יום, כל אחת כפי צחות לשונה, בלי חובת נוסח ברכה קבוע.
נמצא, שלפי דברי הבן איש חי מתיישבת הקושיה מיניה וביה: נשים אכן אינן חייבות בנוסח מאה הברכות עם כל דיניו ההלכתיים, אך הן חייבות — ואף חייבות במובן העמוק והפשוט ביותר — בתקנת ההודיה המקורית: מאה הודיות ביום, כל אחת בלשון ליבה. וכפי שרואים בדורנו ממש: תנועת ההודיה מתרבה והולכת מיום ליום, אלפי נשים מתחזקות בעבודת ההודיה, שכן בשורש נשמתן הן מרגישות שזהו תפקידן. יהי רצון שנזכה בחודש אדר הנפלא הבא עלינו לטובה להתחזק בהודיה, שהרי ההודיה היא זו שמכניסה אותנו אל "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
על פרשת זכור נמסרו שישה שיעורים, שכל אחד מהם מגלה זווית נוספת ביסוד אחד: כיצד, הלכה למעשה, מוחים בדורנו את זכר עמלק. חמשת תת-הפרקים הבאים מציגים חמש דרכים משלימות — הודאה, אמונה שהכול טוב, הכרת החסד, שמחה, וחיים ברגע הנוכחי — שכולן יחד מרכיבות את עבודת "זכור את אשר עשה לך עמלק... מחה תמחה".
מצוות זכירת מעשה עמלק היא מצוות עשה מהתורה, וכפי שמבואר במנחת חינוך, למחיית עמלק יש דין מיוחד וחמור: אף שברוב מצוות התורה הכלל הוא "יעבור ואל יהרג" (למעט שלוש עבירות חמורות), מלחמת מצווה במחיית עמלק חייבים לקיים אפילו כרוכה בספק פיקוח נפש. די בכך כדי ללמד עד כמה חשובה וגדולה מצווה זו.
מהי אותה שלמות החסרה כל עוד קיים עמלק? כתוב "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" — מלמד שגם בדורנו, אף שאיננו יודעים לזהות מי הוא עמלק, נותרה המלחמה בו קיימת. "צא הילחם בעמלק" — ו"צא" בגימטרייה תשעים ואחת, כמניין "אמן". הרמז מלמד שהדרך להילחם בעמלק אינה בחרב וחנית בלבד, אלא באמונה ובאמן שבפה.
פרשת השבוע (ויקרא) פותחת בדיני קורבן העוף: "וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ" — הכהן מפריד את ראש העוף מגופו, חותך את הצוואר. הצוואר הוא המחבר בין הראש (המוח) לבין הגוף (הלב). "מְלִיקָה" עניינה חיתוך אותו חיבור. וזהו בדיוק תפקידו הרוחני של עמלק: הוא "מוֹלֵק" — מפריד בין הידיעות שבמוח לבין הלב, אינו נותן לאמונה השכלית לרדת אל הרגש. כפי שאמר האדמו"ר מקוצק על "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" — עמלק פוגש את האדם דווקא "בדרך": בדרך שבין המוח ללב, שם הוא מפריע.
תפקידו של האדם הוא, אם כן, להחדיר את האמונה מן המוח אל הלב. כתב הרמב"ן (שמות יג, טז) שתכלית כל המצוות היא "שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו". והדרך להחדיר את האמונה מן המוח אל הלב היא — ההודאה. כאשר אדם מודה להשם על הטוב שנתן לו, האמונה השכלית עוברת ונטבעת בלב.
קריאת המגילה, ברכת הגומל וקורבן תודה טעונים פרסום — לפחות בפני עשרה. חנוכה טעון הדלקה בפרסום. כל אלה מלמדים: מעמד של פרסום, בפני הרבים, משפיע על הלב יותר מהכרה פרטית ושקטה.
וידוי והודאה טעונים אמירה בקול (כקריאת המגילה), אינם יוצאים בלב בלבד, ואין בהם שליחות — כל אחד צריך לומר בעצמו. כל אלה מלמדים שההודאה נועדה לעורר את הלב ולא רק את המוח.
וכן בפרשת זכור עצמה: הזכירה צריכה להיאמר בפה ולא רק להיחשב בלב, "כי צריך שזה יהיה חי אצלך בלב". דברים שבפה — כפי שכתוב "ושמתי דברי בפיך" — הם המחדירים את הדברים ללב.
המכילתא דורשת: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק — עַם כְּפוּי טוֹבָה בָּא מִן הָעָם כְּפוּי טוֹבָה". עמלק אינו חי את האמונה שהכול מגיע מבורא עולם. הוא תולה הכול במקרה — "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" הוא לשון מקרה, וכן במגילת אסתר: "וַיְסַפֵּר הָמָן... אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" — הכול מקרה בעיניו. מי שאינו מכיר תודה, נקרא בלשון חז"ל גם "כופר": "כופר בכל", מלשון כפיית טובה וגם מלשון כפירה — הם בחינה אחת. מי שאין בו אמונה, ממילא אין בו הכרת תודה.
מתי מגיע עמלק אצל האדם? כשעם ישראל שוכחים את חסדי השם. במעשה בדרך, כאשר לא היו מים ברפידים, קראו "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" — ותכף אחר כך "וַיָּבֹא עֲמָלֵק". כך אצל כל אדם: כאשר יורד עליו חושך — פרנסה דחוקה, שידוך מתעכב, ילד שאינו מתקשר — עולה בליבו המחשבה "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". זהו עמלק. והתרופה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר" — לכתוב ולזכור את חסדי השם, לפרסם את ניסיו. באמצעות ההודאה מוחים את זכר עמלק. לכן מיד לאחר ציווי מחיית עמלק, בונה משה מזבח וקורא שמו "ה' נִסִּי" — מפרסם את הנס.
רמז לדבר: פרשת "זכור" (מחיית עמלק) חותמת את פרשת כי תצא, ומיד לאחריה — בפרשת כי תבוא — מופיעה מצוות ביכורים, שעליה אמר רש"י שהמביא ביכורים מכריז "שֶׁאֵינְךָ כְּפוּי טוֹבָה". כך מלמדתנו התורה: הדרך למחות את עמלק — סמל כפיות הטובה — היא על ידי הבאת ביכורים והכרת הטוב.
הרמז במגילת אסתר. תחילת מפלת המן, "כפוי הטובה", הייתה בהתעוררות אחשוורוש להכיר טובה למרדכי שהציל את חייו וטרם נגמל. וגם אסתר עצמה, כשמרדכי מגלה לה על בגתן ותרש, אינה אומרת "אני גיליתי" אלא תולה הכול במרדכי — היא מכירה טובה ואינה תולה בעצמה. מבאר המהר"ל: מי שתולה כל דבר שיש לו במי שהביא לו אותו, ואינו תולה בעצמו, ראוי הוא להיות גואל — ולכן זכתה אסתר להיות שליחת הגאולה.
מכאן מובן מדוע פורים חל שלושים יום לפני פסח: תכלית פסח היא הכרת הטוב על ניסי יציאת מצרים. וכדי להגיע כראוי אל הכרת הטוב של פסח, יש להקדים ולמחות תחילה את עמלק — סמל כפיות הטובה — בכוח ההודאה של פורים. זו העבודה שלנו היום למחיית עמלק: להודות להשם, לפרסם את חסדיו, וללמד גם אחרים להודות.
גם תת-פרק זה נפתח מאותו מקור: "אין הכיסא שלם ואין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק" — אולם כאן מתבארת נקודה אחרת בעניין. הגמרא (פסחים נ ע"א) אומרת שלא כעולם הזה העולם הבא: בעולם הזה יש הבדל בין כתיב הוי"ה לקריאתו כאדנות, ואילו לעתיד לבוא ייקרא השם כפי שהוא נכתב — כמו שנאמר "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
עוד הבדל בין העולמות: בעולם הזה, מפני שקורים לנו לעיתים דברים שנראים טובים ולעיתים דברים שנראים רעים, תיקנו חז"ל שתי ברכות שונות — "הטוב והמטיב" על הטובה, ו"ברוך דיין האמת" על הרעה. אולם לעולם הבא תהיה רק ברכה אחת: "הטוב והמטיב". לא מפני שלא יקרו עוד דברים הנראים כרעים, אלא מפני שלעתיד לבוא ייראה ויתברר שכל מה שנראה רע בעולם הזה — היה למעשה טוב גמור.
שם "אדנ-ות" הוא לשון דין, ושם הוי"ה הוא לשון רחמים. היום אנו קוראים בשם "אדנ-ות" — בבחינת דין, שכן איננו מבינים תמיד את ההנהגה. לעתיד לבוא, כשהשם ייקרא כפי שנכתב, יתגלה שגם מה שקראנו כאן בשם דין — היה באמת רחמים גמורים.
זהו העניין ש"אין הכיסא שלם": ההנהגה של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה כולה טוב ורחמים, אלא שאיננו מבינים ורואים זאת בבירור. כשקוראים דברים שנראים לנו רעים — זו חוסר שלמות בקריאה, לא בהנהגה עצמה. עמלק הוא שורש הספק והכפירה המביא מחשבות שיש "רע" בעולם, שהקדוש ברוך הוא אינו כולו טוב ומיטיב — זו קליפת הטומאה שהוא מסמל: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן".
לכן מצווה עלינו לזכור מה שעשה לנו עמלק ולמחות את זכרו: להתחזק באמונה שהכול — אף מה שנראה לנו כרע ומפורד — ה