בספר תהילים, במזמור מאה, "מזמור לתודה", יש פסוק מיוחד:
במילה "ולו" יש בתנ"ך כתיב וקרי. כתוב "ולא" באל"ף, וקוראים "ולו" בוי"ו. כלומר, יש כאן שתי קריאות: "הוא עשנו ולא אנחנו" – לא אנחנו עשינו את עצמנו. ו"הוא עשנו ולו אנחנו" – אנחנו שייכים לו, לקדוש ברוך הוא.
אומר החידושי הרי"ם שיש בזה רמז לחודש אלול. "לא" ו"לו" יחד – אלה אותיות אלול.
ומה הרמז מלמד? כפי שאדם הוא "לא אנחנו", שהוא אינו מחשיב את עצמו, כך הוא "לו", שייך לקדוש ברוך הוא.
ככל שאנחנו ממעטים את עצמנו, חוזרים בתשובה ומכניעים את עצמנו בחודש אלול, כך אנחנו שייכים יותר לקדוש ברוך הוא. אנחנו "שלו". וכך זוכים לשנה טובה בדבקות בה', עם כל הדברים הנלווים.
ואולי אפשר להוסיף על דבריו, ולומר גם להפך. ככל שאנחנו "ולו אנחנו" – שאנחנו מבינים שכל מה שיש לנו הוא מתנות מן הקדוש ברוך הוא, שכל מה שיש לנו שייך לו, שקיבלנו חסדים גדולים במשך כל השנה – כך אנחנו מגיעים ל"ולא אנחנו". אנחנו מכניעים את עצמנו.
כי איך אפשר להגיע להכנעה אמיתית? רק על ידי התבוננות בחסדיו של הקדוש ברוך הוא. מי שרואה כמה הוא מקבל, מבין ממילא שהוא עצמו אינו כלום.
מי שממעט את עצמו ונכנע, נעשה שייך לה'.
מי שמכיר שהכל שלו, שהכל מתנה, מגיע ממילא לכניעה אמיתית.
ונראה את היסוד הזה במקום נוסף. בפרשת ראה, שהיא באמת ההכנה לחודש אלול, כתוב:
והרי חג המצות שבעה ימים! למה כתוב כאן "ששת ימים"? ורש"י מביא מחז"ל: אלה ששה ימים מן התבואה החדשה. ביום השני של פסח, ממחרת יום טוב הראשון, מביאים את קורבן העומר, והוא מתיר את התבואה החדשה. יוצא שיש ששה ימים שבהם אוכלים מצות מן התבואה החדשה.
ובאמת, חז"ל לומדים מכאן שמביאים את העומר ממחרת הפסח. ויש שלומדים זאת מפסוק אחר. אבל על כל פנים, מרומז כאן עניין קורבן העומר.
ומה הקשר בין קורבן העומר לבין חג הפסח? על כך אומרת הגמרא במסכת ראש השנה: בפסח נידונים על התבואה. בחג הפסח הקדוש ברוך הוא קובע כמה תבואה, כמה אוכל יקבל האדם במשך כל השנה. ולכן אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפניי עומר בפסח, כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות.
והנה, התרגום יונתן מפרש את המשך הפסוק, "וביום השביעי עצרת לה' אלוקיך": ביום השביעי תהיו מכונסים בשבח לפני ה'. כלומר, זה היום שבו משבחים את הקדוש ברוך הוא על התבואה החדשה.
יש יום של "עצרת", יום לעצור ולחשוב על המתנה שקיבלנו: עכשיו יש תבואה חדשה. ואם נצרף את זה לדברי הגמרא, "הביאו לפניי עומר כדי שתתברך לכם התבואה", נבין: על ידי שאנחנו משבחים את הקדוש ברוך הוא ומודים לו על התבואה החדשה, זה נותן ברכה לכל השנה, לכל התבואה. לא רק על ידי הבאת העומר, אלא גם על ידי ההתבוננות וההודיה.
שביעי של פסח מיוחד לקריעת ים סוף. אבל הוא מיוחד גם להודות לה' על התבואה החדשה. ועל ידי ההודיה על התבואה של עכשיו, כשרק התחילו לקצור, יש ברכה לכל התבואה של כל השנה. היבול הבא יהיה מבורך מכוח ההודיה של עכשיו.
זה היסוד: על ידי שאדם מודה לקדוש ברוך הוא על חסדיו שזכה להם, כך מתברך הדבר שעליו שיבח. ששיבחו את ה' על התבואה – וקיבלו ברכה על התבואה לשנה הבאה.
וזה גם היסוד של חודש אלול. הרי ההודיה הזאת מוזכרת בשביעי של פסח, החג שבו יצאנו ממצרים כדי להיות עבדי ה'. ועיקר העבדות היא להכיר בחסדיו, וזה יסוד התורה.
ולכן, כשאנחנו ניגשים עכשיו, באלול, לבקש מן הקדוש ברוך הוא שנה חדשה, הדבר הראשון הוא להתבונן בחסדים הגדולים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו במשך כל השנה. כמו העומר: לפני שמבקשים ברכה על השנה הבאה, מודים על מה שקיבלנו.
וכך אנחנו מגיעים ל"ולו אנחנו": כל מה שיש לנו שייך לו. קיבלנו המון: שנה של בריאות, שנה של פרנסה, שנה של שמחה, שנה של שבתות, וכל מה שנלווה אליהם. ומתוך ההתבוננות וההודיה לקדוש ברוך הוא, מתוך שאנחנו "לו", אנחנו מגיעים ל"ולא אנחנו". אנחנו נכנעים אליו, ונעשים באמת עבדי ה'.
ועל ידי שאנחנו נכנעים ומשתחווים לה' מכוח רוב ההודיה, אנחנו זוכים לשנה הבאה, שנה מבורכת. אבינו שבשמים מחכה שנעצור רגע, כמו ב"עצרת" של שביעי של פסח, ונודה לו על כל מה שנתן לנו השנה. וכשנודה, יתברך כל מה ששיבחנו עליו. זה היסוד: על ידי ההודיה – באה הברכה.