חודש אלול הוא החודש שלפני ראש השנה. זה החודש שבו כל יהודי צריך להכין את עצמו ליום הדין. ועיקר ההכנה, כידוע, היא התשובה.
אבל כדי לעשות תשובה באמת, צריך להבין מה היא מהות התשובה. ברור שכאשר אדם עשה, חס ושלום, דברים שאינם טובים, דברים שהם נגד רצון הקדוש ברוך הוא וכתובים בתורה בפירוש, עליו לשוב מהם. זה פשוט. אבל יש משהו עמוק יותר, שהוא הסוד של כל התשובה.
לכל העבירות יש שורש. יש סיבה אחת שבגללה אדם עושה נגד רצון ה'. ועיקר התשובה הוא לחזור בתשובה מן השורש, מן הדבר שגרם לכל העבירות כולן. כשמתקנים את השורש, לא יצמחו ממנו עוד עבירות.
ולמה זה כל כך חשוב? כי אחד מחלקי התשובה הוא הקבלה על העתיד. אדם צריך להחליט באמת שלא ישוב עוד לחטאו. ואם הוא אינו יודע מה השורש של העבירות, איך יוכל לקבל על עצמו בלב שלם שלא ייכשל שוב? רק מי שמבין מה היסוד של התשובה יכול להחליט באמת ולקבל על העתיד.
את השורש הזה מגלה לנו רבנו בחיי בספר חובות הלבבות, בשער הכניעה. הוא כותב שם שראש התשובה הוא הכניעה, השפלות. הכניעה היא תחילת התשובה, והיא שורשה.
ובתחילת אותו שער הוא מבאר מאיפה באה הכניעה. הכניעה היא הסיבה שאדם מודה לקדוש ברוך הוא על טובותיו. אי אפשר להודות לה' על כל החסדים בלי כניעה. מי שחושב שמגיע לו הכל, לא ירגיש צורך להודות. רק מי שמכיר בקטנותו מרגיש כמה גדול החסד שהוא מקבל.
אין שום מידה טובה בעולם למי שלבו ריק מן הכניעה. אם אין לאדם ענווה, אין לו שום מעלה.
חובות הלבבות, שער הכניעה (תוכן הדברים)ומה היסוד של הענווה? להכיר את חסדי ה'. על ידי שאדם מכיר את חסדי ה' הוא נעשה כנוע. ועל ידי שהוא כנוע, הוא יכול להשיג את כל המעלות הטובות.
נמצא שהסוד של התשובה הוא הכניעה, והיא הולכת יחד עם הכרת חסדי הקדוש ברוך הוא. אדם שהוא כנוע יכול להכיר את חסדי ה'. וההכרה הזאת מעוררת בו רצון לעשות את רצון ה'. כך הוא לא יעשה עוד עבירה, וכך הוא מתחרט על כל העבירות שעשה.
עיקר ההכנה לראש השנה: להכיר את חסדי ה' ולהודות לו. וההודיה הזאת בנויה על הכניעה והשפלות שלנו לפני הקדוש ברוך הוא.
בספר חידושי הרי"ם מובא רמז נפלא לחודש אלול, מתוך פסוק בתהלים, במזמור לתודה. המילה "אלול" בנויה כמו משתי מילים: "לא" באל"ף ו"לו" בוי"ו. וזה הפסוק:
אנחנו קוראים "וְלוֹ אֲנַחְנוּ", בוי"ו: אנחנו שייכים לקדוש ברוך הוא. אבל בתורה המילה כתובה "ולא", באל"ף. ומבאר החידושי הרי"ם ששתי הקריאות קשורות זו בזו. כאשר אנחנו "לא", באל"ף, כלומר אנחנו לא מחשיבים את עצמנו, אז אנחנו "לו", בוי"ו, שייכים לקדוש ברוך הוא.
זה אותו רעיון בדיוק. על ידי הכניעה אנחנו זוכים להיות קרובים לה', וזו התשובה. ואפשר לומר זאת גם בכיוון ההפוך: על ידי שאנחנו מכירים את חסדי ה', אנחנו מגיעים לכניעה. והכניעה היא שורש התשובה. זה היסוד של אלול, וזו ההכנה לראש השנה.
בתהלים יש מזמור שעוסק בראש השנה, מזמור פ"א. כך הוא פותח:
יש כאן כמה פסוקים שבאים לפני "תקעו בחודש שופר". הם מסבירים מה היא ההכנה לראש השנה.
"הַרְנִינוּ לֵאלֹקִים עוּזֵּנוּ": דע שה' הוא העוז שלך. הוא נותן לך את כל הכוח. כל מה שיש לך הוא מה', והוא תמיד עוזר לך. זו הודיה על הכוחות ועל העניינים הגשמיים.
"הָרִיעוּ לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב": אמור תודה על ענייני האלוקות. על המצוות ועל הזכויות. כמה זכויות אנחנו זוכים בכל פעם שאנחנו עושים את רצון ה', וכמה אפשרויות ניתנו לנו להתקרב לקדוש ברוך הוא.
הודיה מצד הגשמיות: על הכוח, על החיים, על כל מה שה' נותן לנו בעולם הזה.
הודיה מצד הרוחניות: על הזכות לעשות מצוות ולהתקרב אל הקדוש ברוך הוא.
"שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף": הכר את החסדים האלה. חשוב שיש כאן טוב. ואז שיר ורקוד לפני הקדוש ברוך הוא, בכינור נעים ובנבל ובכל כלי שיר. הודה לו על כל החסדים: על כך שאנחנו חיים, ועל כך שאנחנו יכולים לשמש אותו ולעשות את מצוותיו. זו ההכנה. וכך, מתוך ההכנה הזאת, מגיעים אל "תקעו בחודש שופר".
"בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ": ראש השנה הוא בראש חודש, ביום שבו הלבנה מכוסה. ללבנה אין אור משל עצמה. כל האור שלה בא מן השמש. ועם ישראל נמשלים ללבנה. גם לנו אין כוח מעצמנו.
ראש השנה חל ביום חידוש הלבנה, היום שבו היא מתחילה לגדול. באותו יום היא קטנה מאוד, כמעט אפס, ואין לה אור משלה. וכך גם אנחנו: קטנים, ואין לנו מעצמנו כלום. אנחנו "לא", באל"ף. ודווקא על ידי זה אנחנו "לו", בוי"ו: שייכים לקדוש ברוך הוא ומודים לו.
כך נסגר המעגל. ההכנה של אלול היא הכניעה, ויחד איתה ההכרה בחסדי ה'. מתוך שאנחנו מכירים בקטנותנו, אנחנו רואים כמה גדולים החסדים שה' עושה עמנו בכל רגע. ומתוך כך אנחנו מגיעים להודות לו על חסדיו, להריע לו, "שְׂאוּ זִמְרָה, וּתְנוּ תֹף".
וזו גם התשובה האמיתית. מי שמכיר כמה ה' מיטיב עמו, לא ירצה עוד להכעיס אותו. כך מתקנים את השורש של כל העבירות. וכך אנחנו באים אל "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר": לא בפחד בלבד, אלא בלב שמכיר את אבינו שבשמים, אוהב אותו ומודה לו על כל הטוב, ושייך כולו אליו.