התורה מציינת במדויק שבא׳ בשבט החל משה רבנו לבאר את התורה. אם נכתב התאריך, יש בו משמעות לדורות: בראש חודש שבט מתעורר כוח חדש של תורה שבעל פה, של ביאור ושל חידוש.
מתוך היום הזה עולות ארבע שאלות: מדוע התחיל הביאור דווקא בא׳ בשבט? מה הקשר בין התורה לאילנות של ט״ו בשבט? מדוע מזל החודש הוא דלי? ומדוע המשנה אומרת „כדברי בית שמאי” בלשון יוצאת דופן? התשובות מתחברות למהלך אחד: שפע התורה ניתן מלמעלה, אך האדם צריך לשאוב אותו ולהודות עליו.
פרק אלפי היסוד המובא בשם חידושי הרי״ם, התורה אינה מציינת תאריך ללא טעם. א׳ בשבט הוא יום המתאים בעצם מהותו לפתיחת הביאור. בחודש זה מתחילים להיפתח מעיינות ההשגה של תורה שבעל פה, וכוחו של משה רבנו המבאר מתחדש בכל נפש מישראל.
האדמו״ר רבי משה יחיאל הלוי מאוז׳רוב, מחבר סדרת הספרים „באר משה”, הסתלק בא׳ בשבט. על מצבתו הודגש כי עלה השמימה ביום שבו „הואיל משה באר את התורה הזאת”. שמו, ספרו ויום הסתלקותו התחברו כולם לבאר התורה של משה רבנו.
הוא לימד שאדם אינו מסתפק בכך שהוא עצמו לומד. עליו להיות „פורה” בתורה: ללמד, לחנך ולהעמיד אחרים שיוכלו להרביץ תורה. פירות התורה אינם נשארים אצל הלומד לבדו.
העולם הגשמי משקף מציאויות רוחניות. כנגד התורה העליונה נברא כאן האילן. לכן בחג השבועות, זמן מתן תורתנו, נידונים גם על פירות האילן. כאשר מתחדש שפע התורה, מתברכים גם האילנות המכוונים כנגדה.
בספר „אמרי צופים” מובא שתורה שבכתב היא כגוף האילן, תורה שבעל פה היא ענפיו ופירותיו, וחידושי התורה שישראל מחדשים הם הפירות המתוקים הצומחים ממנו. כאשר השרף מתחיל לעלות באילנות, מתעורר גם כוח הצמיחה הרוחני.
א׳ בשבט הוא תחילת התנועה הפנימית; ט״ו בשבט הוא זמן הופעת הפירות. לכן משה מתחיל לבאר בא׳ בשבט, ומכאן ואילך נפתח זמן מסוגל לחידושים ולהעמקה.
הבאר קיימת לפני השואב. המים אינם יצירה שלו. כך התורה ניתנת מאת הקדוש ברוך הוא.
כדי ליהנות ממי הבאר צריך להביא דלי ולשאוב. כך נדרשים עמל, תפילה ורצון כדי לזכות באורה של תורה.
בור נחפר ומתמלא בידי אדם; מעיין נובע מעצמו; באר כבר קיימת, אך צריך לשאוב ממנה. „באר התורה” מחברת מתנה אלוקית עם אחריות אנושית. חודש שבט, שמזלו דלי, מזכיר לנו לבוא אל הבאר עם הכלי הנכון.
הלבוש מדגיש את הזהירות בברכות התורה: על האדם להראות שהתורה חשובה בעיניו ושהוא נהנה ממנה. הוא משווה את ברכות העולה לתורה לברכה שלפני ההנאה ולאחריה. התורה איננה רק חובה; היא מתיקות ותענוג רוחני.
הדרך לזכות לעוד חידושים היא להודות על מה שכבר קיבלנו. כל הבנה חדשה, כל קושיה שהתיישבה וכל פסוק שהאיר — הם מתנה. ההודיה מרחיבה את כלי הקבלה ומעמיקה את אהבת השם.
אפשר לבאר שבית שמאי מתבוננים בשעת נתינת השפע: הוא יורד כבר בא׳ בשבט. בית הלל מתבוננים בשעת קבלתו וגילויו בעולם: בט״ו בשבט, כאשר הלבנה מלאה והצמיחה ניכרת יותר. אין כאן שני תהליכים נפרדים, אלא נתינה פנימית ולאחריה הופעה גלויה.
מסופר שבט״ו בשבט התאספו אורחים רבים אצל אחד מצדיקי זידיטשוב, והפירות לא הספיקו לכולם. אמר הצדיק: אם פירות אתם מבקשים, לכו אל הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא — „ותלמוד תורה כנגד כולם”. שם תמצאו פירות בלי דוחק.
כשם שאנו מודים בט״ו בשבט על פירות הארץ ומבקשים ברכה לשנה הבאה, כך נודה על פירות התורה שכבר זכינו להם. מתוך ההודיה יצמחו בעזרת השם חידושים נוספים.
בא׳ בשבט החל משה לבאר את התורה, ובאותו זמן מתחיל השרף לעלות באילנות. שני התהליכים מלמדים על שפע שכבר ניתן בפנים ומבקש לצאת אל הפועל: התורה היא עץ החיים, החידושים הם פירותיה, והאדם הוא השואב הבא אל הבאר עם דלי של עמל, תפילה והודיה. כשאנו מבחינים במתיקות שקיבלנו ומודים עליה, הלימוד חדל להיות משימה בלבד ונעשה מפגש עם נותן התורה. מן ההכרה במתנה צומחת מאליה אהבת השם.