קול תודה
מועדי השנה – חלק ב׳
חלק ב׳ – מטו בשבט עד אלול
68 דברי תורה מתוך השיעורים
על חגי ומועדי השנה
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בספר זה: Frank Ruhl Libre

מפתח עניינים

טו בשבט (5)
פורים (13)
פסח (34)
ל"ג בעומר (4)
שבועות (3)
ראש חודש (4)
אלול (5)
🌳

טו בשבט

5 דברי תורה

טו בשבט#77

שבת שירה

אז ישיר - מה היא שירה

השבת שמשנה את שמה

בדרך כלל הפרשה שקוראים בשבת אינה משנה את שם השבת. אין "שבת מתן תורה", אין "שבת המן", אין "שבת המשכן" ואין "שבת יציאת מצרים". רק שבת אחת זכתה לשם משלה: שבת שירה, השבת של שירת הים.

במה נשתנתה השירה? מובא במדרש:

"מי שנעשה לו נס ואומר שירה, נעשה בריאה חדשה".

אדם שאומר שירה אינו נשאר אותו אדם. הוא נברא מחדש. לכן כשעם ישראל אומר שירה, הוא עם חדש, וגם השבת נעשית שבת מסוג אחר: "שבת שירה".

שירה שמוחקת עוונות

ועוד אמרו חז"ל: מי שנעשה לו נס ואומר שירה, נמחלים עוונותיו. וכך מביא המשנה ברורה בשם הזוהר הקדוש: האומר שירת הים בשמחה, מוחלים לו עוונותיו.

זה דבר אדיר. יש עוונות שאפילו יום הכיפורים לבדו אינו מכפר עליהם, וכאן נאמר שהשירה מוחקת את העוונות ומקרבת את האדם לבורא עולם עד שהוא נדבק בו.

אם כן, מה היא השירה הזאת, שכוחה גדול כל כך?

"אז" ו"ישיר"

השירה נפתחת במילים:

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת" (שמות טו, א).

"אז" היא לשון עבר, ו"ישיר" לשון עתיד. מדוע לא כתוב "אז שר", או "וישירו בני ישראל"? וגם שירת הבאר נפתחת כך: "אז ישיר ישראל". למה כל שירה מתחילה ב"אז ישיר"? אומר רש"י: "אז", כשראה את הנס, עלה בלבו שישיר שירה.

אבל זה צריך ביאור. מדוע התורה מספרת מה עלה בלבו של משה? לא כותבים שאדם רצה ללמוד, כותבים שהוא למד. אם הוא למד, ברור שרצה ללמוד.

לב העולה על גדותיו

על כך מבאר המהר"ל דבר נפלא. שירה אינה פעולה של השפתיים, וגם אינה החלטה של השכל. שירה היא לב שעולה על גדותיו מרוב הכרת הטוב, עד שהלב כולו משתוקק לשיר לבורא עולם.

שירה כזאת אי אפשר לעשות בכוח. אפשר לפתוח את הפה ולשיר מילים יפות, ואפשר להחליט בשכל שראוי לשיר, אבל השירה האמיתית באה רק כשהלב מלא.

לכן כתוב "עלה בלבו שישיר". התורה מלמדת אותנו מאיפה נובעת השירה: מן הלב שמתמלא שמחה, עד שאינו יכול שלא לשיר.

מה היא שירה

שירה אמיתית איננה מילים, אלא לב שמתמלא שמחה והכרת הטוב, עד שהוא עולה על גדותיו ושר מעצמו לה'.

מעשה בליל שבת

מסופר על הבעל שם טוב, שקרא לתלמידיו ואמר: בואו ותראו מה היא שירה. הוליך אותם לביתו של יהודי עני בליל שבת, וראו אותו רוקד ושר בכל לבו. שאלו אותו: מה השמחה הגדולה הזאת?

סיפר היהודי: ביום שישי בצהריים לא הייתה בביתי פרוטה. אמרתי לאשתי: "מוטב לעשות את השבת חול ולא להצטרך לבריות". איני מוכן לבקש צדקה.

הלכתי לבית הכנסת, וכשחזרתי ראיתי מרחוק נרות דולקים, מפה לבנה, חלות ודגים. התפלאתי, אבל גדול השלום, ושתקתי. נכנסתי ושאלתי בעדינות: מה קרה?

אמרה לי אשתי: אחרי שהלכת נזכרתי בטבעת יקרה ישנה שכבר איני משתמשת בה. רצתי לצורף, קיבלתי עבורה סכום, ומיהרתי לחנות לקנות את כל צורכי השבת.

"שמחתי עד מאוד", סיפר היהודי, "ועל כל מנה ומנה שרתי ורקדתי והודיתי לה' על המתנה: עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך".

ודאי שגם תלמידי הבעל שם טוב שרו בליל שבת. ובכל זאת הוא רצה שיראו שירה של לב העולה על גדותיו, כי זו שירה נדירה מאוד. לא שירה של מנהג והרגל, אלא שירה של אדם שמרגיש בכל נימי נפשו שה' לא עזב אותו, ושהמתנה הגיעה אליו ברגע האחרון ממש.

כשהשער נפתח

מתי מגיע אדם לשירה כזאת? בדרך כלל אחרי שסבל הרבה. כשהיה לו מר, ופתאום באה הישועה, אז נפתח הלב והוא שר בכל כוחו. כך היה בים סוף, אחרי שעבוד מצרים והפחד הגדול על שפת הים.

בורא עולם פותח מדי פעם את הלב של כל אחד, בנס, בישועה, בשמחה שלא ציפה לה. ברגע הזה צריך למהר ולהיכנס:

"פתחו לי שערי צדק אבא בם" (תהלים קיח, יט).

כל זמן שהפתח פתוח, כל זמן שהלב עולה על גדותיו, אל תיתן לרגע לחלוף. שיר לה' והודה לו בשמחה.

איך שמחים בשירת הים?

לא קל להרגיש שמחה גדולה בשירת הים בכל יום. יש לכך עצה נפלאה: לחשוב מה היה קורה אילו ה' לא היה מוציא אותנו ממצרים. היינו עובדים בעבודת פרך מן הבוקר עד הערב בשכר זעום. כל מה שזכינו לו, תורה, תפילה ושמחה, הכל בזכות יציאת מצרים.

כשאדם רואה פועל שעובד קשה כל היום, שיחשוב: גם אני הייתי כך. ואז לאט לאט תאיר בלבו השמחה, עד שיאמר את שירת הים בשמחה אמיתית.

אהובים וידידים

בכל יום אנו אומרים בתפילה: "שירה חדשה שבחו גאולים", "על זאת שבחו אהובים... ונתנו ידידים זמירות שירות ותשבחות". מתי נקראים ישראל אהובים וידידים? כאשר הם שרים לה'. מי ששר לבורא עולם נעשה אהובו וידידו.

יזכנו ה' לנצל את הרגעים שבהם הלב עולה על גדותיו, להיכנס בשערי צדק ולשיר לו מתוך אהבה. אבינו שבשמים אוהב אותנו ופותח לנו את הלב, ואנחנו נשיר לו ונודה לו, ולא תיפסק השירה מפינו לעולם.

טו בשבט#78

ט"ו בשבט

קודש הילולים לבורא עולם

בקשה מופלאה

בברכה מעין שלוש, שאנו מברכים אחרי פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אנו מבקשים:

"ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה".

אנו רוצים להגיע לירושלים הבנויה, לאכול מפירותיה ולברך עליהם את ה'. אבל יש כאן שתי שאלות.

א. וכי היום אין מברכים את ה' על הפירות? מה מיוחד בברכה שנברך כשייבנה המקדש?

ב. מה פירוש "בקדושה ובטהרה"? הרי מותר לברך גם כשאדם טמא!

אין פירות בירושלים

הבריסקער רב הוסיף קושיה חזקה עוד יותר. הגמרא (בבא קמא פב ע"ב) מונה דינים מיוחדים שנאמרו בירושלים, ואחד מהם: "אין נוטעין בה נטיעות". אסור לנטוע עצים בירושלים.

אם כך, איך אנו אומרים "ונאכל מפריה"? הרי אין בירושלים פירות כלל!

פירות ששייכים לירושלים

מבאר הבריסקער רב: אין הכוונה לפירות שגדלים בירושלים, אלא לפירות ששייכים לירושלים. אלה פירות מעשר שני ונטע רבעי. הם גדלים בכל מקום בארץ, אבל אוכלים אותם רק בתוך ירושלים.

ומכאן מובן גם "בקדושה ובטהרה". את הפירות האלה חייבים לאכול בטהרה. לכן אנו מבקשים לאכול מהם ולברך עליהם בקדושה ובטהרה, כדינם.

קודש הילולים לה'

ועדיין, למה כל כך חשוב לנו לאכול את הפירות האלה ולברך עליהם? נבין זאת מדברי ספר החינוך במצוות נטע רבעי. שלוש שנים אסור לאכול מפירות העץ. ובשנה הרביעית:

"ובשנה הרבעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה'" (ויקרא יט, כד).

האדם מעלה את הפירות לירושלים, או פודה אותם בכסף, ושם הוא מהלל ומודה לה'. כותב החינוך:

"רצה האל להיות האדם מתעורר להלל השם ברוך הוא בתחילת מבחר פירות אילנותיו, כדי שינוח עליו נועם ה' וברכתו ויתברכו פירותיו".

הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לך פירות מתוקים ומבורכים. ואיך זוכים לכך? כשאת הפרי הראשון מעלים לירושלים ועושים ממנו הלל והודיה.

מסיבת הודיה בירושלים

ננסה לדמיין זאת. אדם לוקח את פירות העץ של שנה שלמה, או את כספי פדיונם. זה סכום גדול מאוד, ומותר להוציאו רק בירושלים.

הוא עולה לירושלים לשבוע או שבועיים, ועושה מסיבה גדולה. מזמין חברים, אורחים ועניים. קונים בשר ויין, מקריבים קורבנות שלמים מכספי המעשרות, וכולם שמחים.

ובשעת המסיבה כולם מהללים את בורא עולם שנתן להם פירות טובים ואת ארץ ישראל. זו מסיבת הודיה. זה "קודש הילולים לה'".

היסוד

על זה אנו מתפללים בכל ברכה מעין שלוש: לזכות שוב לאכול מפירות ירושלים, ולעשות מהם "קודש הילולים", הלל והודיה לה' בקדושה ובטהרה.

זכר בט"ו בשבט

לכן נוהגים בט"ו בשבט, היום שבו מתחלפת השנה לעניין המעשרות, להעלות על השולחן פירות של ארץ ישראל, ולהודות ולהלל למלך מלכי המלכים על הפירות היפים ועל הארץ הטובה שאנו זוכים לגור בה. זה ממש זכר לקודש הילולים שהיה בזמן המקדש.

אבינו שבשמיים נותן לנו פירות מתוקים בכל שנה, ומבקש רק שנשמח בהם ונהלל אותו. נאהב אותו ונודה לו על כל פרי. ואם יראה איך אנו שמחים בפירותיו ומשתוקקים להללו בקדושה ובטהרה, ודאי יבנה לנו את בית מקדשנו במהרה בימינו.

טו בשבט#79

ט"ו בשבט

הרימון של רבי ניסים כינורי

עץ הרימון שליד הכנרת

בקהילה קטנה ליד שפת הכנרת גר יהודי בשם רבי ניסים, ועל שם הכנרת קראו לו "כינורי". היה לו עץ רימון שהביא פירות נפלאים, ואנשים אמרו שיש בהם סגולה. ממכירת הרימונים התפרנסה המשפחה.

שלושה רימונים

שנה אחת העץ כמעט לא נתן פרי, וענפיו השתלשלו מטה כאילו התבייש. הגיעה שבת נחמו, שבה נהגו לברך "שהחיינו" על הרימונים החדשים, והמשפחה הייתה עצובה.

אמר רבי ניסים לבנו: "טפס על העץ, אולי תמצא רימון אחד". הבן חיפש ומצא: "אבא, יש פרי!" "ברוך ה'!" אמר רבי ניסים, "תודה לך, בורא עולם". הבן מצא עוד אחד, ועוד אחד. שלושה בסך הכל.

באותה שבת שמחו מאוד. רבי ניסים חילק שני רימונים בין הילדים, וכולם הודו לה' וברכו "שהחיינו". ועל השלישי אמר: "נשמור אותו לט"ו בשבט, ונודה בו לה' על הפירות".

שימו לב

לרבי ניסים היו כל הסיבות להיות עצוב. אבל הוא שמח על שלושה רימונים, והודה על מה שיש.

רימון שאינו למכירה

יצאה שמועה שברימון השלישי יש סגולה עצומה. אנשים הפצירו בו למכור והרבו במחיר, אבל רבי ניסים סירב: "הפרי מיועד לט"ו בשבט".

בינתיים הגיעו בנותיו לגיל השידוכים, ולא היה לו דבר לתת להן. בלית ברירה יצא לחוץ לארץ לאסוף נדבות, ובקושי רב אסף מעט.

ריח של ארץ ישראל

בבוקר ט"ו בשבט הגיע לקהילה חדשה. מיד שאל אותו השמש: "אתה מארץ ישראל? הרב שלנו אומר שהוא מריח כאן ריח של ארץ ישראל".

אמר לו הרב: "יש לנו ישועה בזכותך! בן המלך חולה, והמלך גזר שאם לא נרפא אותו, יעניש את כל הקהילה. אתמול, בליל ט"ו בשבט, למדנו על הפירות, ועלתה בלבי המילה 'רמונים': רפואת מלך ובנו, ניסים. ואתה שמך ניסים, ויש לך רימון!"

הלכו אל המלך. רבי ניסים פתח את הרימון, סחט את מיצו והשקה את בן המלך, ולאט לאט שבו אליו כוחותיו. המלך שמח מאוד ונתן לרבי ניסים כסף רב, די לחתן את בנותיו בשפע.

לפני השפע בא הניסיון

הרבה פעמים, כשה' רוצה לשלוח ישועה, הוא מביא לפני כן קושי כדי לנסות את האדם: האם יקבל אותו באהבה? כך במדבר: אחרי קריעת ים סוף הגיעו למרה, למים מרים. ומיד אחר כך:

"ויבאו אילמה, ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים" (שמות טו, כז).

מי שעומד בניסיון ואומר תודה, זוכה לישועה מהרה. רבי ניסים לא ויתר על ההודיה גם בתוך הסבל, ודווקא הרימון שנשמר להודיה הביא לו את הישועה.

להודות ולהמשיך שפע

בט"ו בשבט אנו אוכלים פירות ומודים לה', כדי להמשיך שפע לכל השנה. מי שמודה על מה שקיבל, זוכה לקבל עוד. ילד יכול לומר "תודה, ה'" לפני כל פרי, גם כשיש מעט. ומבוגר בשנה קשה יכול לזכור שאולי זה הניסיון שלפני השפע.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו, וגם בשעת הניסיון הישועה כבר מוכנה אצלו. נאהב אותו ונודה לו על כל פרי, גם על המעט, ויזכנו לפירות טובים ומתוקים ולשפע ברכה בשנה הבאה.

טו בשבט#80

שבת שירה

מצות עשה לשיר שירים

איזו מצווה בשירה?

לקראת שבת שירה נשאל: איזו מצוות עשה מן התורה מקיים אדם כשהוא שר שירים? אבל קודם נברר מה נקרא "לשיר שירים".

"שירו לו"

החפץ חיים היה חס על כל רגע שלא ילך לבטלה, ובכל זאת חיבב מאוד בחורים ששמחו ושרו לכבוד ה'. וכך היה אומר על הפסוק:

"שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו" (תהילים קה, ב).

נאים זמירות ישראל. לא כמו שטועים ואומרים שאסור לשיר – אדרבה, שירו! אבל דעו למי: "שירו לו". זמרו – "זמרו למלכנו זמרו". שיחו – לא בדברים בטלים, אלא "בכל נפלאותיו".

זו ההקדמה: שירה אמיתית היא שיר ששרים מתוך אהבה לה' ומתוך הודיה.

תכלית האדם

מי חיבר את "ידיד נפש", ששרים בסעודה שלישית? בעל "ספר חרדים", רבי אלעזר אזכרי. ובספרו הוא מסביר למה. הוא מביא את דברי "חובות הלבבות": אהבת ה' היא תכלית כל המידות הטובות, ואין מדרגה למעלה ממנה.

לכן נסמכה מצוות האהבה ל"שמע ישראל": מיד אחריו אומרים "ואהבת את ה' אלוקיך". כי תכלית האדם בעולם היא לאהוב את ה'.

דרך החושק לשורר

וכותב בעל ספר חרדים:

"דרך החושק לשורר. וכיוון שאהבת יוצרנו נפלאה מאהבת נשים, האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתברך, כאשר שרו משה ובני ישראל, ומרים, ודבורה, ודוד ושלמה".

מי שאוהב – שר. וגם גדולי הדורות, רבי יהודה הלוי, רבי יהודה החסיד ורבי אברהם אבן עזרא, שרו לפני ה' מתוקף אהבתם.

היסוד

שירה לבורא עולם היא ענף של מצוות אהבת ה'. מי ששר לה' מתוך אהבה, מקיים מצוות עשה מן התורה: "ואהבת את ה' אלוקיך".

ולכן הביא בעל ספר חרדים בספרו ארבעה שירי אהבה שחיבר, והשני ביניהם הוא "ידיד נפש" – "בקשת הייחוד וחשק האהבה".

מחנה אשור

כמה גדול כוחה של השירה! כשבא מחנה אשור על ירושלים בימי חזקיהו, נאמר: "כי מקול ה' יחת אשור" (ישעיהו ל, לא). וחז"ל מבארים: ה' פתח את אוזניהם, ושמעו שירה מפי החיות – ומתו. וזה היה בליל פסח, כמו שנאמר שם: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג".

הצדיק שניגן בעצמו

רבי יוסף מאמשינוב היה ידוע בניגוניו, ואליו באו אלפים מכל רחבי פולין לשמוע את תפילותיו. בזמירות ליל שבת היה מכבד אחר לומר את המילים, ואת הניגון שר בעצמו, וקולו עלה ועלה.

כשנשאל למה, השיב בשם הגר"א: חכמת הנגינה כלולה בתורה, ובלעדיה אי אפשר לדעת את סודות טעמי התורה ושירי הלויים. ואפשר למות מנעימותיה בכלות הנפש, כמו מחנה אשור.

והוסיף: ומאידך גיסא, אפשר גם להחיות מתים בסודות השירה הגנוזים בתורה.

לשיר מתוך אהבה

כשנשיר בשבת את "אז ישיר", את הזמירות ואת "ידיד נפש", נזכור: אנחנו מקיימים מצוות "ואהבת". ילד ששר לה' בשמחה ליד שולחן השבת מקיים את המצווה הגדולה ביותר.

אבינו שבשמיים הוא "ידיד נפש", האוהב הגדול מכל אוהב, והוא מחכה לשמוע את קולנו. נשיר לו מתוך הודיה ושבח, ונקיים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

טו בשבט#81

שבת שירה

מעשה בשבת שירה

שאלה בליל שבת

בשבת שירה קוראים את שירת הים, ומפטירים בשירת דבורה. ונספר מעשה נפלא שקרה בשבת שירה אחת.

יהודי אחד התחיל ללמוד את נושא ההודיה, השמחה והשירה, והתרגש מאוד ממעלתם. בליל שבת שירה ישב בסעודה בבית אביו, ודיבר בהתלהבות על אדם שזוכה לשיר לבורא עולם מעומק לבו.

לפתע שאל אותו אביו: אם השירה כל כך גדולה, היכן כתוב בחז"ל שמי שאומר שירה מוחלים לו על כל עוונותיו? כמו שמצאנו שהמעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו.

הבן לא ידע מה לענות. שירה היא דבר גדול, חשב, אבל שימחלו כל העוונות? אם זה כך, היה צריך להיות כתוב בפירוש. וכך נגמרה הסעודה.

הספר שחיכה על המדף

למחרת, אחרי סעודת השבת, נזכר שיש לו ספר על מידת השמחה, "בשמחה ובטוב לב", ובו פרק על השירה, שעוד לא קרא. מה מתאים יותר לשבת שירה? הוא פתח, ומה ראו עיניו?

"כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו כל עוונותיו, ונעשה בריה חדשה" (מדרש שוחר טוב).

לא רק "מעבירים", ששמים את העוונות בצד. מוחלים! כל העוונות נמחלים. הוא נדהם: איך זימן לו ה' את המאמר הזה בדיוק בשבת שירה, בדיוק למחרת השאלה? הוא הודה לה' על הנס, ורץ אל אביו: ראה, כתוב!

המקור: הפטרת בשלח

אחר כך מצא שמקור הדברים הוא ההפטרה של שבת שירה עצמה. לפני שירת דבורה כתוב פעם אחר פעם: "ויסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'" (שופטים ג, יב; ד, א). ואחרי השירה כתוב: "ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה'" (שופטים ו, א).

מבאר רש"י:

"עד כאן נאמר ויוסיפו, שהיה נצבר חטא על חטא. אבל בשירה זו נמחל להם כל אשר עשו, ועכשיו מתחילים לחטוא. כך נדרש באגדת תהלים" (רש"י שופטים ו, א).

יותר מיום כיפור

והדבר מדהים עוד יותר. יום הכיפורים אינו מכפר לבדו על כל העוונות. על עשה ולא תעשה הוא מכפר, אבל על חטאים חמורים שיש בהם כרת ומיתה, וכל שכן חילול ה', אין הכפרה נגמרת בו לבדו.

ואילו שירה מוחלת על כל העוונות. איך יכולה שירה להגיע למעלה גבוהה מיום כיפור?

אמר רבי סימון במדרש: "לא כל הרוצה לומר שירה אומר, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה". צריך לדעת איך אומרים שירה. היא צריכה לבוא מתוך ההכרה בנס, כשהלב פורץ בשבח. ומי שזוכה לכך, מוחלים לו הכל.

היסוד

מי שנעשה לו נס ואומר שירה בכל לבו, נמחלים כל עוונותיו ונעשה בריה חדשה.

"ואל תשכחי כל גמוליו"

הפלא יועץ מביא לזה רמז מן הפסוק:

"ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו, הסלח לכל עונכי, הרפא לכל תחלואיכי" (תהילים קג, ב-ג).

על ידי שתברכי את ה' ולא תשכחי את מה שעשה לך, תזכי ש"הסולח לכל עוונכי". פלאי פלאים, כמה גדולה מעלת השירה וההודיה.

וגם המעשה עצמו מלמד: מי שמתחזק בשירה, ה' מזמן לו בדיוק את מה שהוא צריך. אבינו שבשמיים מחכה לשירה שלנו, ובשכרה הוא מוחל ועושה אותנו בריה חדשה. נשיר לו בכל לבנו: "שירו לו, זמרו לו, שיחו בכל נפלאותיו".

🎭

פורים

13 דברי תורה

פורים#82

פורים

ארבע כנגד ארבע

ארבעה דברים שביקש המן

ב"על הניסים" של פורים אנו מודים לה' על ההצלה מהמן, ומזכירים את מה שביקש לעשות:

"בקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים... ושללם לבוז" (על פי אסתר ג, יג).

מה ההבדל בין להשמיד, להרוג ולאבד?

ביאור הגאון

מבאר הגאון מווילנא בביאורו למגילה:

להשמיד: כמו "גזירות שמד", לעקור את התורה והמצוות. להרוג: כפשוטו, להרוג את הנפשות. לאבד: אחרי ההריגה, לאבד גם את הגופות. ושללם לבוז: לקחת את כל רכושם.

ולצערנו ראינו את אותה דרך בדיוק בעמלק של הדור האחרון, בשואה: לעקור את התורה, להרוג, לשרוף את הגופות, ולקחת את כל מה שנשאר. זו דרכו של עמלק בכל דור.

ארבע מצוות של הודיה

כנגד ארבעת הדברים, יש לנו ארבע מצוות בפורים. כל מצווה היא הודיה על הצלה אחרת.

כנגד "להשמיד": מקרא מגילה. המן רצה להשמיד את הרוחניות, ואנחנו קוראים את המגילה.

כנגד "להרוג": שמחה. המן רצה להרוג את הנפשות, ואנחנו משמחים את הנפש.

כנגד "לאבד": משתה. המן רצה לאבד את הגופות, ואנחנו משמחים גם את הגוף, אוכלים טוב ושותים טוב.

כנגד "ושללם לבוז": משלוח מנות ומתנות לאביונים. המן רצה לקחת את כל הכסף, ואנחנו נותנים, שלא יישאר יהודי אחד בלי כסף בפורים.

ונהפוך הוא

כל מה שהמן רצה לקחת מאיתנו, אנחנו מחזירים בפורים לה' בתודה ובשמחה. ההשמדה נהפכה לתורה, ההריגה לשמחה, האבדון למשתה והביזה לנתינה.

פורים לא יתבטל

נאמר שימי הפורים לא ייבטלו לעולם. למה? כי כמו שבפורים הכל נהפך לטובה, כך נראה בקרוב בגאולה השלמה. כבר עכשיו אנחנו מאמינים שהכל לטובה, ובקרוב נראה בעינינו איך כל הצרות היו רק לטובה: "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (אסתר ט, א).

ה' שומר עלינו בכל הדורות. כל מצווה של פורים היא כמו מכתב תודה שאנחנו שולחים אליו, על התורה, על הנשמה, על הגוף ועל כל מה שיש לנו. נשמח בו ונאהב אותו בכל לבנו. פורים שמח!

פורים#83

פורים

הכרת השם מתוך אהבה

שתי קבלות של תורה

עם ישראל קיבל את התורה פעמיים. בפעם הראשונה במעמד הר סיני, ובפעם השנייה בימי מרדכי ואסתר. במתן תורה קיבלו אותה מתוך יראה, ובימי אחשורוש, אחרי נס פורים, קיבלו אותה מתוך אהבה.

"קיימו וקבלו היהודים" (אסתר ט, כז). "קיימו מה שקיבלו כבר... הדר קבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח ע"א).

האהבה הזאת באה מחביבות הנס. ישראל ראו את הישועה הגדולה, התמלאו אהבה לקדוש ברוך הוא, וקיבלו את התורה מחדש ברצון ובשמחה.

הקושיה

אבל ביציאת מצרים היו ניסים גדולים בהרבה! עשר מכות, ניסים שלמעלה מן הטבע, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני. ובפורים הכל קרה בתוך הטבע, בנס נסתר, עד ששם ה' אפילו אינו כתוב במגילה.

אם כן, למה דווקא בפורים קיבלו את התורה מאהבה, ולא במתן תורה?

שתי מדרגות בעבודת ה'

חובות הלבבות מבאר שיש שתי מדרגות בעבודת ה'.

הראשונה: התעוררות התורה. האדם קשור לגשמיות ולצרכי הגוף. כדי לשחרר את כוחו מהם, הוא צריך קודם לקיים את המצוות, כי כך ציווה ה'.

השנייה: התעוררות השכל. אחרי שהאדם מקיים את התורה זמן רב, מאיר עליו אור השכל. הוא מבין את החסדים שה' נותן לו בכל רגע, ועובד אותו מתוך הכרת הטוב. וזה רצון ה' בבריאה.

והאהבה שייכת רק למדרגה השנייה. כשאדם מבין כמה חסדי ה' מקיפים אותו, הוא אוהב את מי שנותן לו את כל זה.

התשובה

ביציאת מצרים ישראל היו בתחילת הדרך. לכן, אף שראו ניסים עצומים, יכלו לקבל את התורה רק מתוך יראה.

אבל בימי מרדכי ואסתר הם כבר היו שקועים בתורה שנים רבות. הם עברו את המדרגה הראשונה. וכשבא נס פורים, הגיע כל העם אל ההכרה השכלית, אל הבנת חסדי ה', ומתוך כך אהבו את ה' וקיבלו את התורה מאהבה.

היסוד

קיום התורה הוא המדרגה הראשונה. ממנה צריך לעלות אל המדרגה השנייה: לעבוד את ה' מתוך הכרת חסדיו, וזו עבודה מתוך אהבה.

ומה איתנו?

גם אצלנו רוב הניסים נסתרים, כמו בפורים. הבריאות, המשפחה, הפרנסה, כל יום וכל נשימה. רק מי שמתבונן רואה אותם. ילד שמתרגל לומר תודה על כל דבר קטן, ומבוגר שעוצר בכל יום לחשוב על החסדים שקיבל, עוברים מעבודה של "צריך" אל עבודה של "רוצה".

בשביל העבודה הזאת ברא אותנו הקדוש ברוך הוא. הוא רוצה בנים שמכירים את טובו ואוהבים אותו בכל לבם. ככל שנתבונן יותר בחסדיו, כך נאהב אותו יותר, ונזכה לקבל את התורה בכל יום מחדש, מתוך אהבה ושמחה.

פורים#84

פורים ופרשת כי תשא

הכרת הטוב ותיקון חטא העגל

יום של חסדים

פורים הוא יום שמסוגל להתבונן בחסדי ה'. אמרו חז"ל שבפורים קיבלו ישראל את התורה ברצון ובשמחה, מתוך הכרת הטוב על כל הניסים. ביום הזה ראינו איך כל ההשתלשלות הארוכה, הסעודה של אחשוורוש וכל מהלך המגילה, הכל היה לטובת ישראל. גם מה שבהתחלה לא נראה טוב, בסוף התגלה כטובה.

ולכן אמרו על המגילה: "קרייתא זו הלילא", קריאת המגילה היא ההלל וההודיה לה' על ניסי הפורים.

החטא החמור מכל

בפרשת כי תשא אנו קוראים על חטא העגל, החטא החמור ביותר של עם ישראל. על הפסוק "וביום פקדי ופקדתי" אמרו חז"ל שאין פורענות שבאה לעולם שאין בה מעט מחטא העגל.

מה היה החמור כל כך בחטא הזה? מבארים בעלי המוסר: עיקר החטא היה כפיות טובה לבורא עולם.

כך אמרו בגמרא במסכת עבודה זרה: אמר להם משה לישראל "כפויי טובה בני כפויי טובה". כשאמר ה' "מי יתן והיה לבבם זה להם", היה לכם לומר "תן אתה".

"ולבן וחצרת ודי זהב" (דברים א, א).

ומבאר רש"י: הוכיח אותם על העגל שעשו בשביל רוב הזהב שהיה להם. ה' נתן להם זהב, ובמקום לעבוד בו את ה', עשו ממנו עגל. אדם לוקח את מה שה' נתן לו, ודווקא בו כופה טובה. על חטא כזה, אומרים בעלי המוסר, אנו סובלים בכל הדורות.

ולכן נשתברו הלוחות, ונמשכה שכחת התורה. אמרו חז"ל: אילמלא נשתברו הלוחות הראשונות, לא הייתה תורה משתכחת מישראל.

וכפיות הטובה היא שורש כל החטאים. כי מי שמכיר בטובות ה', מקבל עליו עול מלכות שמיים ונזהר בכל המצוות. כותב ספר "אורחות צדיקים" שמי שחושב על כל הטובות שה' עשה לו, שב מרצונו ומבקש מחילה. וכך מבאר רבנו יונה בספר "שערי תשובה": התשובה צריכה לבוא מתוך הכרת הטוב. "איך מריתי את ה', ולא זכרתי את מי שעשה אותי יש מאין ועשה עמי חסד כל כך?" זו תשובה מאהבה, שבה העוונות נהפכים לזכויות.

התיקון

בפרשתנו ה' מצווה על המשכן ועל השבת. ועליהם אמרו חז"ל במדרש: "שחורה אני" במעשה העגל, "ונאוה" במעשה המשכן ובשבת. ומה משותף להם? שניהם מיועדים להודות לה'. השבת היא יום של הודיה, ובמשכן מביאים קורבנות, ושרים הלויים, ומביאים עולת ראייה ושלמי חגיגה. מה שהיה שורש החטא, כפיות הטובה, מתוקן בהכרת הטוב.

"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה' אלוקי ישראל" (שמות לד, כג).

כתב בעל "ספר חרדים" חידוש גדול: עיקר מצוות העלייה לרגל הוא הכרת הטוב. ה' יצר את האדם בבטן אמו קטן כגודל זית, ועכשיו גדל והיה לאיש. מן הראוי שיבוא להשתחוות ולהודות לפני ה', להראות שהכיר בטובתו על כל חסדיו עד עכשיו. ולכן מביאים עולת ראייה ושלמי חגיגה. כל העלייה לרגל באה לדבר אחד: להראות שאנחנו מכירים בטובות ה', להשתחוות לו ולהודות לו. כל אחד יזכור: הייתי כגודל זית, ומי גידל אותי עד היום?

וראית את אחורי

ואפילו כשאדם אינו מבין את הנהגת ה', גם אז הוא מודה, כי בהמשך יראה שהכל לטובה. כותב החתם סופר על הפסוק:

"וראית את אחרי, ופני לא יראו" (שמות לג, כג).

לפעמים אדם מבין שהכל לטובה רק אחרי שהדבר נגמר. "וראית את אחורי": אחרי שנגמר, רואים. "ופני לא יראו": בזמן שהדבר קורה, לא רואים.

והדוגמה היא פורים. כשלקחו את אסתר לבית אחשוורוש, זה נראה כמו צרה נוראה: צדקת כזאת בבית טמא כזה! ובסוף ראו שהכל היה הכנה להצלת ישראל. לפעמים נראה לאדם שמצבו רק הולך ומחמיר, כמו כשנלקחה אסתר. אבל כך אצל כל אחד, בכלל ובפרט: מי שמתחזק באמונה, בסוף רואה שהכל היה לטובתו, "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד".

מה נדברנו עליך?

"חזקו עלי דבריכם אמר ה', ואמרתם: מה נדברנו עליך? אמרתם: שוא עבד אלוקים" (מלאכי ג, יג-יד).

ה' כל דבריו אמת. ואם כן, ודאי שאמרו כך. ואיך הם שואלים "מה נדברנו"? מביא הרב זילברשטיין בשם רבי חיים קנייבסקי: ישראל לא באו בטענות על ה'. הם רק תיארו את המציאות. "אנחנו מתפללים, לומדים ומקיימים מצוות, ולא רואים תוצאות". הם מאמינים שכל דבר יש לו שכר, אבל בהסתר פנים לא רואים את הישועות. לכן שאלו בתמימות: "מה נדברנו?"

ועל זה הקפיד ה': "חזקו עלי דבריכם". לא טוב אשר דיברתם. אילו הייתם מחפשים ומחפשים, הייתם מוצאים את החסדים גם בתוך ההסתר, ורואים איך אני משגיח עליכם גם שם.

בצר הרחבת לי

כך מבאר הבעל שם טוב: צריך לראות את ההרחבות שבתוך הצרה. מי שמתבונן בחסדים שבתוך הצרה, החסדים מתרחבים וגדלים, עד שהוא יוצא מן הצרה לגמרי.

כך היה בפורים. בתוך הסעודה של אחשוורוש היה הקטרוג הגדול ביותר על ישראל, ובאותה סעודה עצמה כבר חשב ה' מחשבות חסד: שם נהרגה ושתי, כדי להביא את אסתר. בתוך ההסתר הגדול ביותר, ה' מכין את הישועה. וכך עם כל יהודי ויהודי.

תיקון העגל

חטא העגל היה כפיות טובה. תיקונו הוא הכרת הטוב: המשכן, השבת, העלייה לרגל. ופורים הוא היום שבו קיבלו ישראל את התורה "מאהבת הנס", מתוך שהכירו בחסדי ה' גם בתוך ההסתר. זה התיקון השלם.

ה' אינו עוזב אותנו אף לרגע. גם כשפניו מוסתרות, הוא חושב עלינו מחשבות חסד, כמו אב שמכין לבנו מתנה בסתר. נזכה ביום הפורים להתחדש בהכרת הטוב, לראות את חסדיו בכל רגע, ולהודות לו תמיד, עד שנראה את הישועה הגדולה בבניין בית המקדש, במהרה בימינו.

פורים#85

פורים

כתוב זאת זיכרון בספר

המצוה שדוחה את כל המצוות

כך פוסק הרמב"ם בתחילת הלכות מגילה:

"והכל חייבין בקריאתה... ואפילו כהנים בעבודתן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה. וכן מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצוות של תורה שכולן נדחין מפני מקרא מגילה. ואין לך דבר שנדחה מפני מקרא מגילה, חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין" (רמב"ם, הלכות מגילה, פרק א).

הכהנים באמצע עבודת הקורבנות מפסיקים ובאים לשמוע מגילה. לומדי התורה סוגרים את הגמרא. וכל שאר המצוות נדחות מפניה.

רק דבר אחד קודם למגילה: מת מצוה, שאין מי שיקבור אותו. מצוה שהיא מדרבנן, ובכל זאת כמעט כל מצוות התורה נדחות מפניה.

מה כל כך חשוב בקריאת המגילה, שהיא קודמת אפילו לעבודת בית המקדש?

הדבר החביב ביותר

מבואר בגמרא ובמפרשים: יש דבר שחביב מאוד לפני בורא עולם, והוא לספר את נפלאות ה'. פרסום הנס. ואת זה צריך ללמוד לא רק למגילה, אלא לכל הנפלאות שה' עושה עמנו.

כך נאמר בפרשת חוקת: "על כן יאמר בספר מלחמות ה'" (במדבר כא, יד). רש"י מפרש: כשיספרו את הניסים שנעשו לאבותינו. והרמב"ן מפרש שהיה ממש ספר כזה, שחכמי הדורות ההם כתבו בו את המלחמות והניצחונות הנפלאים, וייחסו אותם לה', כי באמת הוא שנלחם.

ובהגדה של פסח: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי". מסביר הרלב"ג: בעבור זה, כדי שאספר לך את הניסים. כל יציאת מצרים הייתה כדי שנספר לבנינו את הנפלאות.

ובתהילים: "לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך" (תהילים כו, ז). ומבאר המלבי"ם שעיקר ההודיה היא לספר את נפלאות ה', כדי שיראו בני אדם את גדולתו.

יד ועל כס יה

בפורים קוראים בתורה את פרשת עמלק, והיא מסתיימת: "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות יז, טז).

ויש כאן רמז: "יד" הוא י"ד באדר, פורים. "יה" בגימטריה חמש עשרה, ט"ו באדר, שושן פורים. בשני הימים האלה, בכל דור ודור, יש "מלחמה לה' בעמלק".

ואיך מוחים את עמלק?

ה' נסי

מיד אחרי שה' אומר למשה "כתב זאת זכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק", כתוב: "ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי" (שמות יז, יד-טו).

הפעולה הראשונה של משה היא לבנות מזבח ולקרוא לו "ה' נסי". כל מי שיראה אותו וישאל לשמו, יזכור את הנס.

למה זו הפעולה הראשונה? הרי ה' ציווה למחות את עמלק, ומשה עוד לא יצא להילחם. אלא בא ללמד אותנו איך באמת מנצחים את עמלק, בכל דור.

היסוד

את עמלק מוחים על ידי זכירת חסדי ה'. כשאדם זוכר את חסדי ה' ומזכיר אותם, נמחה שמו של עמלק.

כתוב זאת זיכרון בספר

התרגום יונתן והאבן עזרא מבארים ש"בספר" אינו ספר התורה, אלא ספר מלחמות ה' שהיה אצלם. ואפשר לומר שזה ציווי לכל יהודי עד היום: כשקורה לך נס, כשאתה רואה סייעתא דשמיא, כתוב את זה בספר, בפנקס הודיה.

"ושים באזני יהושע": ספר את זה לבניך. סיפורים שאדם מספר על הניסים שקרו לו, ומעביר לבניו ולנכדיו, מחזקים מאוד את האמונה. ובזה מוחים את עמלק.

ובמגילה עצמה: היכן מתחיל המהפך? "בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ויאמר להביא את ספר הזכרונות" (אסתר ו, א). יש שאמרו: כשאחשוורוש פתח את ספר הזכרונות שלו, התחילו הניסים.

וכך כל יהודי שיפתח את ספר הזכרונות שלו ויקרא את חסדי ה' שהיו עמו, יראה ניסים אחד אחרי השני. רבים מספרים שמאז שהתחילו לכתוב, הניסים לא פוסקים. רק תרצה לכתוב, וה' ידאג שיהיה לך מה לכתוב.

ולכן מובן מדוע קריאת המגילה חביבה כל כך. לחזק את האמונה, לנו ולבנינו, על ידי סיפור נפלאות ה', זה הדבר האהוב ביותר לפני הקדוש ברוך הוא, יותר אפילו מעבודת בית המקדש.

שיחו בכל נפלאותיו

בכל יום אנחנו אומרים: "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו" (תהילים קה, ב). והיה אומר החפץ חיים: לשיר ודאי צריך, ולזמר ודאי צריך. אבל השיחה שלנו, "שיחו", צריכה להיות תמיד בנפלאות ה'.

הרב את ריבנו

אחרי המגילה אנו מברכים: "הרב את ריבנו, והדן את דיננו". ובחנוכה אומרים: "רבת את ריבם, דנת את דינם". מה ההבדל?

נס חנוכה היה מחוץ לגדר הטבע. פך שמן שדולק שמונה ימים לא קורה בימינו, ולכן אומרים "ריבם". אבל נס פורים היה בתוך הטבע, וזה קורה גם היום, לכל אחד מאיתנו. לכן אומרים "ריבנו".

ניסי פורים יש לכל אחד, לכל מי שאכפת לו לזכור את חסדי ה' ולכתוב אותם. הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ועושה עמנו נפלאות בכל יום. יזכנו ה' לראות אותם, לכתוב אותם ולספר אותם לבנינו, ולקחת מן הפורים שמחה לכל השנה.

פורים#86

פורים

להודות על הישועה העתידה

הקומץ שדחה את הכסף

מסופר בגמרא (מגילה טז ע"א): באותו לילה שהמן בא לבקש לתלות את מרדכי, נדדה שנת המלך. המלך קרא בספר הזכרונות, ראה את טובת מרדכי, וציווה את המן להוליך אותו על סוס המלך בלבוש מלכות.

המן הלך לחפש את מרדכי, ומצא אותו בבית המדרש עם תלמידיו. שאל אותם: מה אתם לומדים? אמרו לו: אנו לומדים על קורבן העומר, הקומץ שהיו מקריבים בבית המקדש.

אמר להם המן: בא מלוא הקומץ של הקמח שלכם, ודחה את עשרת אלפים ככרי הכסף שלי.

הכוח שהפיל את המן היה קורבן העומר. מה מיוחד בו? קורבן העומר היה קורבן של תודה. הקריבו אותו בט"ז בניסן, כדי להודות לה' על התבואה החדשה שמתחילים לקצור.

ולמה דווקא קורבן של תודה הפיל את המן?

כוח שגדול מתפילה

"ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו).

מלמד אור החיים הקדוש: יש כוח גדול יותר מן התפילה, והוא הביטחון. גם למקום שהתפילה אינה מגיעה, הביטחון מגיע. לכן אמר ה': אל תצעק עכשיו, אלא יעשו מעשה של ביטחון, ובכוחו ייקרע הים.

ואיך חיים את הביטחון? כשעמדו ישראל על הים ושאלו את משה מה לעשות, אמר להם: אתם תהיו מפארים ומרוממים, ונותנים שיר ושבח וגדולה ותפארת, למי שהמלחמות שלו. מי שמודה על הישועה העתידה, מראה שהוא בוטח בה'.

היסוד

ההודיה על הישועה העתידה היא מעשה של ביטחון. וכוחה גדול מכל התפילות, עד שהיא קורעת גזירות.

עם שלומד איך חיים

מבאר הרב מפוניבז': המן היה בטוח בניצחונו. העץ של חמישים אמה עמד מוכן לעיני כולם. ובלילה שלפני כן, כמובא במדרש, אסר המן עשרים ושניים אלף תינוקות של בית רבן בשלשלאות ברזל, כדי להורגם למחרת.

הוא היה בטוח שימצא בבית המדרש בכי ושק ואפר כמו בתשעה באב, ושלכל הפחות לומדים שם הלכות קידוש השם. ומה מצא? לומדים על קורבן תודה.

אמר המן בלבו: עם כזה, שבמקום ללמוד איך מתים, לומד איך חיים ואיך מודים לה'. עם שבטוח כל כך בחסדו של בורא עולם, עד שכבר חושב איך להודות לו, עם כזה ודאי ינצח.

מחלוקת מרדכי ואסתר

שואל האדמו"ר מראדומסק, בעל "תפארת שלמה": מדוע הוציאו את מרדכי מן השק והאפר, רחצו אותו, הלבישו אותו בגדי מלכות והוליכו אותו בשמחה ברחובות? למה לא לתת לו להמשיך להתפלל ולבכות?

ועוד: אסתר שלחה בגדים למרדכי, והוא לא קיבל. למה שלחה? הרי הוא עצמו קרע את בגדיו בכוונה.

מבאר הרב: הייתה ביניהם מחלוקת איך מביאים ישועה. מרדכי סבר: על ידי צער, שק ותעניות. ואסתר סברה: ודאי צריך להתפלל, אבל אחרי התפילה צריך להיות בטוחים בישועת ה' עד שמתמלאים שמחה, כי "עוז וחדוה במקומו". כך עשתה היא עצמה: אחרי התפילה "ותלבש אסתר מלכות".

"והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך" (תהלים לז, ד).

והקדוש ברוך הוא הראה לדורות שהלכה כאסתר. לקח את מרדכי מן השק, הלביש אותו והרכיב אותו ברחובות, ובחורים רבים הלכו לפניו וקראו "ככה יעשה לאיש". מתוך השמחה התעורר מרדכי לשמחה והודה לה', וכך התחולל הנס.

לחיות את הישועה

תפילות לבדן אינן מספיקות תמיד. לפעמים צריך ישועה ממקום גבוה מאוד, ואז צריך לחיות ביטחון עד כדי הודיה ושירה על הישועה העתידה. זה הכוח ששבר את המן.

ואנחנו לומדים מכאן: אם רוצים לקרוע גזירות ולזכות לישועות, נודה לה' כבר עכשיו על הישועה שעוד תבוא. כוחה של ההודיה הזאת מגיע מעל כל המקטרגים.

אבינו שבשמים אוהב אותנו ורוצה בישועתנו. כשאנחנו בוטחים בו ומודים לו מראש, אנחנו מראים שאנחנו יודעים כמה הוא טוב. ה' יזכנו להודות לו על העבר, על ההווה ועל העתיד, ולא תיפסק השירה מפינו לעולם ועד.

📚 עוד חומרי לימוד על פורים – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

פורים#87

ראש חודש

לשדרג את ההלל

הפורים שלך

בכל ראש חודש אנו אומרים הלל, אותן מילים חודש אחרי חודש. איך עושים שההלל לא יהיה רק נוסח קבוע, אלא שירה שיוצאת מן הלב?

מלבד פורים של כל עם ישראל, קבעו קהילות רבות לעצמן "פורים" מיוחד לזכר נס שקרה להן, כמו "פורים פרשבורג", ו"פורים" של קהילות במצרים ובמקומות נוספים. כל קהילה זוכרת את ההצלה שלה ומודה עליה.

ואם לקהילה יש פורים משלה, גם לכל אחד מאיתנו יש "פורים" פרטי. כל אדם ראה בחייו ישועות אישיות. השאלה היא איך זוכרים אותן ומודים עליהן שוב ושוב.

לסמן פסוק בהלל

בפנקס ההודיה, במהדורה החמישית, מובאת עצה נפלאה:

לבחור כמה מילים בהלל המזכירות את הישועה הפרטית שחווית, ולסמן את הפסוק. מכאן והלאה, בכל פעם שתגיע לפסוק הזה, הוא ישמש לך תזכורת לישועה, להודות לה' עליה.

כאבים שעברו

הייתה לך תקופה של כאבים כרוניים קשים, והיית בטוח שאין לך סיכוי. התפללת, וברוך ה' הישועה הגיעה. סמן את הפסוקים:

"אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני, צרה ויגון אמצא... חנון ה' וצדיק ואלקינו מרחם" (תהילים קטז, ג-ה).

מצוקה כספית

הייתה לך מצוקה כספית, ואז הגיעה סייעתא דשמיא. מאז עברו כמה שנים טובות. האם בגלל שעבר זמן צריך לשכוח את החסד? ודאי שלא. הזיכרון וההודיה יפתחו בשבילך את שערי החסד גם הלאה. קבע לישועה הזאת את הפסוק:

"טוב לחסות בה' מבטח באדם" (תהילים קיח, ח).

תפילה שנענתה

זכית לראות במוחש איך תפילה נענית? קח את המילים:

"אהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני" (תהילים קטז, א).

כשתאמר אותן, תיזכר באהבת ה' שהרגשת כשראית שהוא שמע את תפילתך.

הלל מלא זיכרונות

מי שניסו את הרעיון מעידים שההלל הפך בשבילם למשהו אישי מאוד ומעורר רגש. בתוך טקסט לא ארוך מוטמנות עכשיו תזכורות מתקופות שונות בחיים, ובכל אחת מהן ה' היה עמנו.

ראש חודש

המפגש החודשי עם ההלל הוא הזדמנות להיזכר בהשגחה הפרטית שזכינו לראות בעינינו, ולהלל לה' עליה.

אפשר להתחיל כבר בראש החודש הקרוב: לחשוב על ישועה אחת, ולחפש בהלל את המילים שמתאימות לה. ילד יכול לסמן פסוק על יום שבו פחד והכל הסתדר, או על תפילה קטנה שלו שנענתה.

כך יהיו לכל אחד כמה מילים בהלל שבהן הוא מזכיר את "הפורים שלו", וההלל יהיה מלא אהבה לאבינו שבשמיים, שלא עזב אותנו לרגע. יזכנו ה' לחודש מלא שמחה והודיה.

📚 עוד חומרי לימוד על ראש חודש – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

פורים#88

חודש אדר

משכן בתוכנו

מרבים בשמחה ובהודאה

"משנכנס אדר מרבים בשמחה". והמאירי מלמד שהשמחה הזאת היא גם הודאה: ראוי להודות לה' בכל עת, כפי הניסים והנפלאות שרואים ישראל באותו זמן. ובפרשת תרומה, הנקראת בימים האלה, מסתתר סוד גדול על ההודאה.

"ויקחו לי", ולא "ויתנו לי"

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב).

לכאורה היה צריך לכתוב "ויתנו". ועוד: המשכן הוא בית ה', ולמה לא נבנה כולו מזהב, אלא מנדבות רבות ושונות?

מבאר הבן איש חי: הנדבה צריכה לבוא מתוך שמחה. אילו נדרש רק זהב, היו מביאים בלב כבד. לכן ניתן לכל אחד להביא כפי ידו, בשמחה ובשלמות הלב.

ו"ויקחו לי": מי שיודע שהכל מה', אינו נותן משלו. הוא לוקח מה שה' נתן לו, ומחזיר לו. כדברי המדרש: "מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית?" אפשר להתפאר במזוזה מהודרת, אבל מי נתן לך את הבית?

הבריח התיכון

אמרו חז"ל שהבריח התיכון היה מסתובב בנס מן הקצה אל הקצה. והוא נעשה מן העץ שתחתיו הכניס אברהם אבינו אורחים, ולימד אותם להודות לה' על מה שאכלו ושתו. עץ שתחתיו הודו לה', ראוי להשראת שכינה.

השולחן שבכל בית

"ועשית שלחן עצי שטים, אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קמתו. וצפית אתו זהב טהור" (שמות כה, כג-כד).

כמעט כל המפרשים אומרים כאן יסוד אחד: השולחן שבמשכן רומז לשולחן שבבית כל יהודי. "שולחנו של אדם מכפר עליו כמזבח".

אבל יש בשולחן גם סכנה. אמרו חז"ל שהשובע מביא את האדם לבעוט, ולשכוח מי נתן לו. לכן מיד אחרי "ואכלת ושבעת" כתוב "וברכת את ה' אלקיך" (דברים ח, י). רוצה שולחנך יכפר כמזבח? ברך ברכת המזון בכוונה.

כאילו אומר לך הקדוש ברוך הוא: זכור שאני נותן לך את הבריאות, את הטעמים שבאוכל ואת ההנאה מהם, ואת שפע המזון עצמו. אל תשכח מי משפיע עליך, וברך אותי בכוונה גדולה.

ועוד רמז: גובה השולחן אמה וחצי, תשעה טפחים. ואין השכינה שורה למטה מעשרה. בשעת האכילה קל להתרחק מן השכינה, והברכה היא שמעלה את האדם.

סודות הזהב

אומר רבנו בחיי: זהב רומז לשלוש ברכות המזון שמן התורה. ז – הזן, ה – הארץ, ב – בונה ירושלים. וב"מטה משה" מובא ש"טהור" רומז לברכת הטוב והמטיב. ועוד: זהב בגימטריה ארבע עשרה, כמניין ברכות המזון בשבוע: שתיים בכל יום חול, ושלוש בשבת, כשאת הסעודה השלישית אפשר לקיים במיני מזונות.

רבי משה אלשיך מוסיף: "שטים" בגימטריה "ארץ חיים". השולחן מאריך ימים, כשמכוונים בו כמו במזבח. ו"אמה רחבו", שישה טפחים, כנגד שש ברכות: נטילת ידיים, המוציא, וארבע ברכות המזון. ובספר "גבול בנימין": ארבע הטבעות כנגד ארבע ברכות המזון, "טבעות" מלשון מטבע הברכה שטבעו חכמים.

היסוד

כשיהודי מברך ברכת המזון בכוונה, שולחנו נעשה מזבח, והוא עצמו נעשה משכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד.

חומה מגינה

מובא בספרים שבכל ברכת המזון אין פ"א סופית, ללמד שמלאכי החבלה הנקראים "אף" ו"קצף" אינם שולטים במי שמברך בכוונה.

לפעמים נגזרת על אדם גזירה קשה, חס ושלום. אבל מביאים בשמיים את ברכת המזון שלו, והמקטרגים אומרים: אין לנו רשות להתקרב אליו. ברכת המזון עומדת סביבו כחומה בצורה.

אנשים מחפשים סגולות, והנה בידינו דבר שאנו עושים פעמיים ביום ויותר. ולפי האר"י הקדוש אין התעלות גדולה לנפש כמו ברכת המזון בכוונה, אפילו יותר מן התפילה, כי היא מן התורה. היא מורידה שפע לנו ולכל ישראל.

ברכה לאט

מגדולי ישראל היו ממליצים למי שחיפש קבלה טובה: ברך ברכת המזון בכוונה, ברך לאט, מילה במילה. כמה השפעות טובות נפתחות לאדם בזכות זה!

ילד יכול להתחיל כבר בסעודה הבאה: לברך מתוך הסידור, לאט, ולחשוב בכל ברכה על מה הוא מודה. בברכת הזן, על האוכל שאכל. בברכת הארץ, על ארץ ישראל הטובה. בבונה ירושלים, על הגעגועים לבית המקדש. ומבוגר יכול לעצור רגע לפני הברכה ולהיזכר: הכל מה'.

זו שמחת חודש אדר: לבנות משכן לה' בתוך ביתנו, סביב שולחננו. אבינו שבשמיים נותן לנו את הלחם, את הטעם ואת הבריאות, ומבקש רק שנזכור אותו ונודה לו. נאהב אותו ונברך כל ברכה בכוונה, ויזכנו שישרה שכינתו בתוכנו, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.

פורים#89

פורים

איך שולחים משלוח מנות

המשלוח ששימח לב

בגן ילדים עבדה עוזרת מחליפה, שבאה רק יום אחד בשבוע. בפורים הביאו הילדים משלוחי מנות לצוות הקבוע, אבל לה לא הביא איש. רק ילדה אחת זכרה אותה.

העוזרת שמחה כל כך שמישהו חשב עליה ושמישהו מעריך את עבודתה, שבעלה התקשר למשפחת הילדה להודות להם בכל לבו.

במשלוח מנות חושבים הרבה מה לתת. אבל צריך לחשוב הרבה יותר איך לשמח: למי לשלוח, כדי שישמח שזוכרים אותו, ומה לשים, כדי שבאמת ישמח.

יום של שמחה

מביא הריטב"א (בבא מציעא עח ע"ב) את דברי הירושלמי: "אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנין לו". ומבאר: לא בודקים אם הוא עני וראוי, כי היום הזה אינו מדין צדקה בלבד, אלא מדין שמחה, כמו שכתוב "ומשלוח מנות איש לרעהו".

ביום של צדקה שואלים מי צריך, ובודקים ומדקדקים. ביום של שמחה שואלים מי ישמח. ובימינו, כשלאף אחד לא חסרים ממתקים, כדאי לחפש דבר שישמח באמת: ספרון חדש, שיר משמח, דבר שהשמחה ממנו לא תיגמר מהר.

זכר למחצית השקל

בתענית אסתר נוהגים לתת מעות זכר למחצית השקל. בכף החיים הובאה תפילה לפני הנתינה: ריבונו של עולם, בזמן שבית המקדש היה קיים היו ישראל נותנים מחצית השקל בחודש אדר. עכשיו, כשאין לנו מקדש, יהי רצון שתחשב נתינה זו כאילו קיימנו את המצווה. ואחר כך קוראים את פרשת מחצית השקל, עד "לכפר על נפשותיכם" (שמות ל, טז), ואומרים: הריני בא לקיים מנהג זכר למחצית השקל, ונותנים את המטבע לצדקה.

מנהג האשכנזים לתת שלוש מחציות, כי בפרשת כי תשא נאמר "מחצית השקל" שלוש פעמים. ויש בזה עומק נפלא: זכור תמיד, אתה חצי. אתה חלק משלושה דברים.

שלוש אהבות

לאהוב את בני ביתו, את אשתו וילדיו. לאהוב את כל עם ישראל. ולאהוב את ה' בכל הלב, בכל הנפש ובכל המאד.

אני חצי מבני ביתי, חלק מעם ישראל, וכל אחד מאיתנו הוא חלק אלוק ממעל. ולכן נותנים שלוש מחציות.

שלוש מצוות הפורים

וכנגד זה יש בפורים שלוש מצוות. מתנות לאביונים, לאהוב ולרחם על מי שזקוק לנו. משלוח מנות, לאהוב ולשמח את החברים. ומשתה ושמחה, לאהוב את הקדוש ברוך הוא בכל לבנו. כשאנו הולכים לקראת פורים, אנו הולכים לקיים את כל בחינות "ואהבת".

נמצא שמחצית השקל של תענית אסתר היא ההכנה, ומצוות הפורים הן הביצוע. ביום התענית אנו זוכרים שאיננו שלמים לבד, ולמחרת אנו יוצאים לחפש את החצי השני: בבית, ברחוב ולמעלה, אצל אבינו שבשמיים.

אהבה היא אחד

מובא בספרים: "אהבה" בגימטריה שלוש עשרה, וגם "אחד" בגימטריה שלוש עשרה. ומבאר הראשית חכמה שהאוהב מתאחד עם הנאהב ונפשו קשורה בנפשו, ולכן נסמך "ואהבת" ל"ה' אחד". האהבה מאחדת.

ולא לחינם נותנים מחצית השקל דווקא בי"ג באדר. שלוש עשרה הוא "אחד", וביום הזה כוחנו גדול להתאחד זה עם זה.

שמחה: "שם אחד"

ואיך מגיעים לאהבה? על ידי שמחה. במילה "שמחה" יש "שם", ועוד ח' ו-ה', שהן שלוש עשרה, "אחד". שמחה היא "שם אחד".

כשאתה חושב איך לשמח את השני ואיך לעשות לו טוב, אתה נעשה אוהב אותו ומתאחד איתו. לחשוב איך לשמח בבית, איך לשמח את עם ישראל, ואיך לשמח את בורא עולם: איך להודות לו בכל הרגש ובכל ההתלהבות.

ילדים יכולים לנסות כבר השנה: לבחור מישהו אחד שאף אחד לא זוכר, ולשלוח לו משלוח קטן עם כמה מילים חמות. ומבוגרים יכולים לחשוב לפני שהם קונים, לא רק מה לתת אלא את מי לשמח.

היום שבו נמחה עמלק

כותב בעל יסוד ושורש העבודה שבתענית אסתר ראוי לכל יהודי לעורר את לבו להודיה גדולה לה' על הישועה שעשה לישראל ביום הזה, שהוציאם ממוות לחיים.

עמלק הוא סוד הפירוד. הוא רוצה להפריד את ישראל זה מזה ומאביהם שבשמיים. ולכן דווקא ביום השלושה עשר, יום ה"אחד", נמחה עמלק. וגם אדר, בשנה מעוברת, הוא החודש השלושה עשר, חודש שמסוגל לאחד.

אבינו שבשמיים שמח יותר מכל כשבניו אוהבים זה את זה. נחשוב השנה את מי לשמח, נאהב את ביתנו, את כל ישראל ואת בורא עולם, נתאחד בשמחה, ונזכה לפורים שמח ולגאולה השלמה.

פורים#90

פורים

פור המן נהפך לפורנו

יום הכלב או יום הסכין?

במגילת אסתר כתוב מדוע נקרא החג שלנו בשם "פורים":

"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור" (אסתר ט, כו).

על כך שאל רבי יעקב גלינסקי שאלה נפלאה, והסביר אותה במשל. נתאר לעצמנו יהודי שהולך בעיר העתיקה בירושלים, בדרכו אל הכותל. פתאום הוא שומע צעקה, מסתובב, ורואה רוצח רץ אחריו עם סכין גדולה.

היהודי נבהל ורץ בכל כוחו. הוא נכנס לסמטה, והרוצח אחריו. ובאותו רגע יוצא מן החצר כלב ענק, נושך את הרוצח, והרוצח נופל. היהודי ניצל!

אותו יהודי רוצה לזכור את הנס, והוא קובע לעצמו יום של הודיה. איך יקרא לו? אולי "יום ההצלה", אולי "יום הכלב". דבר אחד ברור: "יום הסכין" הוא לא יקרא לו. הסכין הייתה הצרה, לא הישועה.

אם כן, למה קוראים לימי ההצלה שלנו על שם הפור? הפור הוא הגורל שהפיל המן כדי לבחור את היום שבו יהרגו אותנו. הפור היה הסכין!

כשהסכין עצמה מצילה

עונה רבי יעקב גלינסקי: נשנה מעט את סוף הסיפור. הרוצח רץ אחרי היהודי, ופתאום הכלב נובח עליו. הרוצח נבהל ונופל, והסכין שבה רצה להרוג את היהודי ננעצת בו עצמו.

עכשיו יש טעם לקרוא לאותו יום "יום הסכין". למה? כי הסכין עצמה נהפכה מצרה להצלה. הכלי שנועד להרוג, הוא שהציל.

כך בדיוק בפורים. אחרי קריאת המגילה אנו אומרים: "כי פור המן נהפך לפורנו". המן הכין עץ לתלות עליו את מרדכי, ונתלה עליו בעצמו. הצרה שהמן רצה לעשות, היא עצמה הביאה את ההצלה.

איפה זה כתוב במגילה?

אבל כאן מתעוררת שאלה. במגילה אנחנו רואים נס הצלה גדול: ניצלנו מן האויבים, נלחמנו וניצחנו. אבל איפה רואים שהפור של המן עצמו הוא שהביא את ההצלה? נראה שהייתה גזירה, ואחר כך באה ישועה. זה דומה לכלב שנשך את הרוצח, ולא לסכין שננעצה בו.

את התשובה אפשר למצוא בדברי המהר"ל, שקורא לה "יסוד המגילה". וכדי להבין אותה, נתחיל במשהו פשוט שכל מי שמבין במלחמות יודע.

סוד ההקדמה

במלחמת ששת הימים ניצל עם ישראל בנס גדול. מי שזוכר את הימים ההם מספר שלפני המלחמה פחדו פחד נורא, והיו מוכנים לאסון גדול. ופתאום באה הצלה מופלאה, עד שהיו אנשים שחשבו שעוד רגע מגיע הגואל.

ואולי הגאולה לא באה אז משום שלא אמרו שירה כראוי. כך אמרו חז"ל על חזקיהו המלך: נעשו לו ניסים גדולים, ומשום שלא אמר שירה לא נעשה משיח. ההודיה על הנס היא דבר גדול מאוד.

ובדרך הטבע, איך ניצחו אז? הסוד היה ההקדמה. יצאו למלחמה לפני שהאויב פתח בה, וכשהאויב התכונן, כבר נשארו מטוסיו על הקרקע. זה כלל פשוט בכל מלחמה: אל תחכה ליום שהאויב בחר. הקדם אותו.

למה חיכו דווקא לי"ג באדר?

והנה במגילה, המלך נותן רשות ליהודים להילחם באויביהם:

"אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמד על נפשם, להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אתם, טף ונשים, ושללם לבוז" (אסתר ח, יא).

האגרת הזאת נכתבה בחודש סיון. אם כך, מתי כדאי לצאת להילחם? לפי כל כללי המלחמה, מוקדם ככל האפשר: בתמוז, באב, באלול. להפתיע את האויב לפני שהוא מוכן.

אבל מרדכי מחכה דווקא לי"ג באדר, היום שבו האויבים רצו להרוג את היהודים. הרי זה היום המסוכן ביותר! האגרת הראשונה של המן לא בוטלה, וביום הזה גם לאויבים יש רשות. הם מוכנים, הם מחכים, הם חמושים. למה לחכות דווקא לאותו יום?

דברי המהר"ל

את השאלה הזאת שואל המהר"ל, ותשובתו היא סוד הפורים. מרדכי המתין עד י"ג באדר, כי כל עניין המגילה הוא שהגזירה נהפכה על הצורר. המן חשב לאבד את היהודים בי"ג באדר, ולכן דווקא בי"ג באדר נהפך הדבר עליו. וזה מה שאנו אומרים "כי פור המן נהפך לפורנו", לראות שהפור עצמו נהפך עליו. ועל כך כותב המהר"ל: "ודבר זה מופלג ועמוק בחכמה מאוד".

ובמקום אחר כותב המהר"ל שכלל הדבר במגילה הוא שהמן היה הכנה למרדכי: כל דבר שרצה המן לעשות, נהפך עליו, "ודבר זה יסוד המגילה". העץ שהכין המן למרדכי, עליו נתלה המן. ובית המן ניתן למרדכי.

עכשיו מובנת השאלה מן ההתחלה. הפור לא היה רק הסכין. בלי הפור של המן, לא היה יום שבו יכלו היהודים לנצח. הפור עצמו נהפך לפורנו. וכך כתוב במגילה:

"ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם" (אסתר ט, א).

יסוד הפורים

הרע לא רק נמחק מן העולם. הרע עצמו מכין את הטוב, ונהפך לטוב גדול יותר ממה שהיה בלעדיו.

תיבה מלאה עפר

כך גם בסיפור הידוע על נחום איש גם זו. הוא נשלח אל הקיסר עם תיבה מלאה אבנים טובות ומרגליות, ובדרך החליפו את האוצר בעפר. כשהגיע אל הקיסר ופתח את התיבה, נמצא בה עפר. אבל העפר הזה נהפך בנס לחיצים שניצחו במלחמה, ומזה שמח הקיסר מאוד.

אילו היה מגיע עם הזהב, מי יודע אם הקיסר היה מתלהב. הצרה לא רק נגמרה, היא נהפכה ליסוד ההצלה. לכן יהודי מאמין, כשהוא רואה דבר קשה, לא אומר רק "בסדר, זה ייגמר". הוא אומר: "גם זו לטובה".

יום כ-פורים

ועכשיו נקשר את הדברים לפרשת ויקהל, פרשת בניין המשכן. ובזוהר הקדוש מובא שיום הכיפורים הוא "יום כ-פורים", יום שדומה לפורים. מה הקשר?

הגאון מווילנה, בפירושו לשיר השירים, מבאר את הברכה שאנו אומרים בכל בוקר:

"אהבה רבה אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו".

בתחילה, בימי האבות וביציאת מצרים, הייתה "אהבה רבה". אחר כך חטאו ישראל בעגל, וה' אמר למשה:

"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמות לב, י).

ואחר כך חמל עלינו וסלח. חמלה היא מה שבא אחרי הכעס. ולמה "גדולה ויתרה"? כי אחרי הסליחה קיבלנו עוד יותר טוב ממה שהיה בהתחלה: לוחות שניים, וציווי לבנות משכן, כדי שה' ישכון בתוכנו.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

ומתי אמר משה לבנות את המשכן? רש"י כותב על "ויקהל משה": "למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר". מיד אחרי שנסלח החטא, באה המתנה הגדולה. החטא לא רק נמחק, הוא נהפך לבניין משכן. ואולי לכן אחרי יום הכיפורים בא חג הסוכות: ה' בא ושוכן איתנו. זה הקשר בין פורים ליום כיפורים. בשניהם הרע לא רק נמחק, אלא נהפך לטוב.

מה היה בלוחות השניים?

אבל יש כאן שאלה. המשכן הוא באמת דבר חדש. אבל לוחות היו מקבלים גם בלי חטא העגל! אז מה היתרון בלוחות השניים?

בספר "אשר לשלמה" מובא מדרש: משה רבנו הצטער על שבירת הלוחות. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תצטער. בלוחות הראשונים היו רק עשרת הדיברות, ובלוחות השניים אני נותן לך גם הלכות, מדרש ואגדות. וזה שכתוב:

"ויגד לך תעלמות חכמה כי כפלים לתושיה" (איוב יא, ו).

וכשהבין משה זאת, אמר:

"טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך" (תהלים קיט, עא).

טובה לי הייתה הצרה, כי בזכותה זכיתי לכל התורה שבעל פה, ולכוח לחדש בתורה. כל זה בא מכוח הלוחות השניים.

ומבארים רבותינו שבהר סיני, את התורה שבעל פה קיבלו ישראל מתוך כפייה. ומתי קיבלו אותה באהבה? אמרו חז"ל: "הדר קבלוה בימי אחשורוש". בפורים. כי בפורים גילה עם ישראל את הסוד, שהרע עצמו נהפך לטוב. והתורה שבעל פה כולה נולדה מתוך הסוד הזה.

מה יהיה?

נסיים בסיפור מן החיים, המובא בספר "האמנתי". שמו של הספר לקוח מן הפסוק "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה".

בעל המעשה היה מנהל עבודה באתר בנייה. יום אחד עלה על הפיגומים לבדוק שהכל מוכן ליציקת הקירות. הוא הסתובב, הניח רגל באוויר, ונפל מגובה שלושה מטרים. השוק הימנית נשברה שבר קשה, והכאבים היו עזים מאוד.

באמבולנס, בדרך לבית החולים, הסתכל על התקרה הלבנה ושאל את עצמו שוב ושוב: מה יהיה? הוא היה בן שלושים ושבע, נשוי ואב לחמישה ילדים. הרופאים אמרו לו: חמישה חודשים בגבס, ואחריהם עוד חודשים רבים של טיפולים. והרגל הימנית התקצרה בשלושה סנטימטרים.

הוא חזר הביתה עצוב. איש שהיה רגיל לנהל אתר בנייה, היה צריך עזרה גם בדברים הפשוטים ביותר. אחרי כמה ימים ביקש מאחיו שייקח אותו לבית הכנסת לתפילת שחרית. להיכנס לרכב עם רגל מגובסת היה מבצע שלם.

שעות בבית המדרש

אחרי התפילה לא מיהר לשום מקום. לאן ימהר? הוא גילה שבבית הכנסת יש שיעורים בגמרא ובהלכה, ליהודים שיצאו לגמלאות. הוא הצטרף אליהם. בהתחלה היה לו קשה מאוד, כי שנים רבות לא למד כך. אבל הוא המשיך להגיע כל בוקר, ובכל שבוע הבין קצת יותר. לאט לאט התחיל להרגיש את טעם התורה.

אחרי יותר משנה חזר לעבודה. בהתחלה ביקש להמשיך ללמוד בשעות הבוקר, אבל אחרי זמן קצר אמרו לו שאי אפשר: מנהל העבודה צריך להיות באתר. בלב שבור קיבל את ההחלטה, אבל לא ויתר. הוא החליט ללמוד בערבים. אשתו הסכימה ועודדה אותו, אף שידעה שזה לא יהיה קל.

הוא הצטרף ללימוד הדף היומי. עברו כשש שנים וחצי, והוא עומד לסיים את כל הש"ס. היום הוא לומד דף בבוקר ודף בערב. "אין יותר טוב מזה", הוא אומר.

ועכשיו, כשהוא חוזר בדמיונו אל האמבולנס ושואל "מה יהיה?", יש לו תשובה: יקרה לך אחד הדברים הטובים ביותר בכל ימי חייך. הדף היומי.

חמלה גדולה ויתרה

זה סוד הפורים. היום שבו רצו להרוג אותנו נעשה יום הניצחון. חטא העגל נהפך למשכן ולתורה שבעל פה. ובחיים של כל אחד מאיתנו, לפעמים הנפילה הקשה ביותר מביאה את הדבר הטוב ביותר.

לכן כשבא עלינו דבר קשה, ננסה לא רק לחכות שייגמר. ננסה לומר לה' תודה, ולהאמין שהוא מכין לנו דרכו טוב גדול. ילדים יכולים לנסות את זה כבר מחר: כשמשהו לא מסתדר, לעצור רגע ולשאול, אולי דווקא מכאן יצמח משהו טוב? ומבוגרים יודעים כמה פעמים התברר שדבר שנראה רע היה תחילתה של ברכה.

ככל שמודים לה' יותר גם על הקשה, כך זוכים לראות יותר איך הרע לא רק נעלם, אלא מביא שפע של טוב.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו אהבה רבה, וחומל עלינו חמלה גדולה ויתרה. גם את הצער הוא הופך למתנה. נאהב אותו בכל לבנו ונודה לו על הכל, ויזכנו ה' לומר תמיד: "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה", "כי פור המן נהפך לפורנו".

פורים#91

פורים

פורים וקרבן תודה אינם בטלים לעולם

שני דברים שיישארו לנצח

כותב הרמב"ם בסוף הלכות מגילה: כל ספרי הנביאים והכתובים עתידים להיבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל, ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כח).

ודבר שני שלא יתבטל, אמרו חז"ל במדרש על פרשת צו:

"לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים, וקרבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה".

מה יישאר לעתיד לבוא? ההודיה לה'. ומי שרוצה להביא אז קרבן תודה, צריך ללמוד להודות כבר עכשיו. מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.

והמדרש מביא לכך ראיה מן הפסוק: "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות... מביאים תודה בית ה'" (ירמיהו לג, יא). "הודו את ה'" זו ההודאה, ו"מביאים תודה" זה קרבן תודה. כל השמחות של העתיד יסתובבו סביב ההודיה.

אבל למה דווקא פורים וקרבן תודה? מה מיוחד בשניהם?

חמץ ומצה יחד

לבית המקדש לא מקריבים חמץ: "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב, יא). אבל בקרבן תודה יש ארבעה מיני לחמים: שלושה מיני מצות, ואחד חמץ. אומר המהר"ל שאין עוד קרבן שיש בו חמץ ומצה יחד.

ומכאן מבאר האברבנאל את שאלת הבן: "שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה". בכל לילה שמודים לה' בקרבן תודה, אוכלים חמץ ומצה. והלילה הזה, שגם בו מודים, כולו מצה.

למה צריך חמץ בקרבן תודה? ולמה לא רק חמץ? מה פשר הערבוב?

מודים גם על הרע

אומר המהר"ל: כשאדם מודה לה', הוא מודה לא רק על הטוב אלא גם על הרע. מי שחלה ונתרפא, מודה גם על שהיה חולה. כי בלי החולי, לא היה מרגיש את הטוב.

יהודי אחד שבר את רגלו, וחצי שנה לא יכול היה לבוא לבית הכנסת. כשהבריא אמר: "אתה יודע מה זה בשבילי לברך בבוקר 'המכין מצעדי גבר'? הרגליים הולכות!". ויהודי אחר, שאחרי ניתוח נקשר למיטה כמעט יומיים בלי לזוז, אמר שאחר כך הרגיש באמת מה זו הברכה "זוקף כפופים".

לכן צמים בתענית אסתר: אם לא נזכור את הרע שהיה, לא נוכל להודות בפורים. מי שרוצה להודות, צריך לזכור את ימי הרעה.

לכן כשאדם מודה באמת, הוא אומר לה': אילו לא היה הרע, לא היה לי על מה להודות לך. כמו שאמר דוד המלך: "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" (תהילים קיח, כא).

החמץ והמצה

החמץ רומז לרע, והמצה רומזת לטוב. בקרבן תודה מביאים את שניהם, כי מודים גם על הרע. בלי הרע, לא היה על מה להודות.

מה קרה באמת בפורים

בפסח טבעו המצרים בים. בחנוכה ניצחו ישראל את היוונים. אבל בפורים קרה דבר אחר. מרדכי הזהיר את היהודים שלא ילכו למשתה של אחשוורוש. הם לא שמעו לו, והלכו. ולכאורה לא קרה להם כלום.

ומי סבל? מרדכי. לקחו ממנו את אסתר, שלפי הגמרא הייתה אשתו, לבית המלך הרשע. איזה צער, ואיזה חילול השם! כולם אמרו: "תראו, הוא הזהיר אותנו, ודווקא הוא סובל. זו התורה, וזה שכרה?". וכך נמשך הדבר שנים.

ואחרי שנים, כל היהודים עמדו בסכנה. ומי הצילה אותם? דווקא אסתר. הרעה הגדולה ביותר היא שהביאה את הישועה הגדולה ביותר. החילול נהפך לקידוש השם, וכולם ראו שמרדכי צדק, ושמשה אמת ותורתו אמת.

"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות... והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר" (אסתר ח, טו-טז).

לא רק שהרע נעלם. הרע עצמו נעשה הכלי של הישועה. מה שגרם לבכי, הוא שהביא את השמחה.

סוד העולם הבא

כותב הרמב"ן (ויקרא כג, יז): "וזה סוד מה שאמרו רבותינו, כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם, כי בו מצה וחמץ, כעניין לעולם הבא".

לעתיד לבוא יקוים "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". יתגלה מה שהרמח"ל קורא "גילוי הייחוד": כולם יראו איך הטוב והרע מתחברים, איך הרעה עצמה הביאה את הטובה. ולכן אמרו חז"ל שלעולם הבא, גם על מה שנראה רע יברכו "הטוב והמטיב".

לכן קרבן תודה, שבו חמץ ומצה, שייך לעולם הבא. ולכן גם פורים לא יתבטל. כי פורים אינו חג שבו הרע נמחק, אלא חג שבו הרע עצמו הביא את הטוב.

קרבן המילואים

בפרשת צו כתוב: "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז). רש"י מבאר שזה קרבן המילואים של חנוכת הכהונה, אבל קשה: הוא מופיע רק בהמשך!

ומבאר הגאון מווילנא ש"מילואים" כאן הוא קרבן תודה. ולמה נקרא כך? מלשון מלא ושלם. השכינה שורה במקום של איחוד. וקרבן תודה, שבו מתאחדים הטוב והרע, הוא הקרבן המלא, החביב ביותר לפני ה'.

כמו שאדם שאינו נשוי נקרא "חצי גוף", כך ה' אינו אוהב טוב לבדו ולא רע לבדו. הוא אוהב את המקום השלם, שבו הטוב והרע מתאחדים, והרע עצמו מביא את הטוב. וזו מעלת פורים על פני כל החגים.

לזכור את הרע

כך כבר כתוב על גלות מצרים: "ועבדום וענו אותם", ואחר כך "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יג-יד). דרך הקושי מגיעים לטוב רב.

מה עלינו לעשות? להתבונן בחיים ולזכור את הרע, לא למחוק אותו. מי שסובל היום, בעזרת ה' יבוא יום ויהיה לו טוב. אבל שלא ישכח את ימי הקושי, כי מכוחם יוכל להודות.

ומה שאיננו מבינים עדיין, נודה עליו לה' מתוך אמונה שהוא טוב. "כי טוב ה' לעולם חסדו, ועד דר ודר אמונתו" (תהילים ק, ה). בעולם הזה יש אמונה, ולעתיד לבוא נראה בעינינו שהרע היה רק כדי להביא את הטוב.

אבינו שבשמיים מכין לנו את האור דווקא בתוך החושך. נודה לו על המצה ועל החמץ, ויזכנו לראות בחיינו הרבה "פורים" כאלה, ולהביא לפניו קרבן תודה בבית המקדש, במהרה בימינו.

פורים#92

פורים

כיצד נוצר פנקס ההודיה

פנקס של חסדים

יש רעיון פשוט ונפלא: שכל יהודי יחזיק פנקס ויכתוב בו את חסדי ה' איתו. יש ששואלים: פנקס? לחסדי ה' צריך ספר שלם! וזה נכון. אבל מתחילים בפנקס. והרעיון הזה נולד בפורים. נפתח את המגילה ונראה למה.

הגזירה והמהפך

המן הרשע עולה לגדולה, ומחליט להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים.

"ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יצע לרבים" (אסתר ד, ג).

ובסוף המגילה הכל נהפך: המן נתלה על העץ, ומרדכי נעשה משנה למלך. "ונהפוך הוא".

היכן היא הנקודה שבה מתחיל המהפך?

הפנקס של המלך

הכל מתחיל כאשר אחשוורוש פותח את "פנקס ההודיה" שלו. היה לו ספר של הכרת הטוב, שבו כתבו כל מי שעשה למלך טובה:

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ויאמר להביא את ספר הזכרנות דברי הימים, ויהיו נקראים לפני המלך" (אסתר ו, א).

שם הוא רואה את הטובה שעשה לו מרדכי, שגילה את מזימת בגתן ותרש. ומכאן מתגלגל הכל: המן מוביל את מרדכי על סוס המלך, וזו תחילת נפילתו. וזה לא במקרה. כתוב כאן יסוד גדול.

פתח את הספר שלך

כיצד משמידים את המן, את עמלק ואת היצר הרע? וכל יהודי שיש לו צרות, בגשמיות או ברוחניות, כיצד יהפוך את האבל לשמחה?

היסוד

פתח את ספר הזכרונות שלך. כתוב בפנקס ההודיה את חסדי ה' איתך וקרא אותם, ובעזרת ה' יכולות הצרות להתהפך לישועות.

החליפה שבפח

מעשה ביהודי שהציעו לו לרשום את חסדי ה'. אמר: "חסדים? צרות אני יכול לרשום! הייתי בים, והטלפון שלי, עם כל הדברים החשובים, היה בתוך החליפה. מישהו לקח את החליפה, ואין חליפה ואין טלפון".

אמרו לו: קבל על עצמך שכאשר תמצא את הטלפון, תרשום את הנס בפנקס. ובימים הקרובים כוון בברכת "מודים" להודות לה' בשמחה על המציאה, כאילו כבר מצאת. הוא קיבל על עצמו.

כעבור שבוע התקשר בהתרגשות: יהודי אחד עבר ליד החוף, ומשום מה הציץ לתוך פח האשפה. ראה שם חליפה, הוציא אותה, ומצא בתוכה טלפון. הוא הטעין אותו, חיפש והתקשר, עד שהגיע אל בעליו.

"זה לא מופלא?" אמר האיש. "הגנב זרק הכל לפח. יומיים או שלושה לא פינו את הפח. עבר אדם, החליט להוציא חליפה מן הפח, והיה אכפת לו לחפש אותי עד שמצא!"

שרשרת שלמה של ניסים. אבל מה זה לבורא עולם? הרי זו מגילת אסתר: ה' מגלה את ההסתר ומראה לנו שהוא מנהיג את העולם.

אדר: אלוקים דר איתנו

"משנכנס אדר מרבין בשמחה". אפשר לקרוא את המילה "אדר" כך: א' דר, האלוקים דר איתנו. מי שמרגיש שה' דר איתו, מתמלא שמחה. וחודש אדר מסוגל במיוחד להרגיש זאת.

וכשיש ליהודי פנקס הודיה, הוא רואה בכל יום שה' דר איתו. לא רק באדר, אלא כל השנה כולה. ובפורים, כשמשמחים זה את זה במשלוחי מנות, אפשר לזכות גם את החברים ברעיון הזה.

הקדוש ברוך הוא דר איתנו ושומר עלינו בכל רגע. מי שרושם את חסדיו, רואה איך גם הצרה הקשה ביותר מתהפכת לישועה. יהי רצון שנרגיש תמיד שאלוקים דר איתנו, ונאמר בכל לבנו: אשרינו מה טוב חלקנו.

📚 עוד חומרי לימוד על פורים – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

פורים#93

שבת הגדול

לספר את ניסי ה'

שבת שיש לה שם

ימים ספורים לפני ליל הסדר אנו עומדים, לפני היום הגדול שעליו נאמר: "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח). ולשבת שלפני פסח קבעו רבותינו שם מיוחד. וכך נפסק בשולחן ערוך:

"שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו" (שולחן ערוך, אורח חיים סימן תל).

מה היה הנס? בני ישראל במצרים לקחו כל אחד שה לקרבן הפסח. השה היה העבודה זרה של מצרים. הם קשרו אותו לכרעי המיטה, לעיני המצרים, והמצרים לא עשו להם דבר.

שלוש שאלות

א. במצרים נעשו ניסים רבים מאוד. מדוע דווקא הנס הזה זכה לשבת משלו?

ב. השולחן ערוך הוא ספר הלכות, לא ספר של טעמים ומנהגים. מדוע כתב סימן שלם רק כדי לומר איך קוראים לשבת? הרי אין הלכה שלפסח קוראים "פסח".

ג. כמעט תמיד קובעים מועד לפי התאריך. הנס היה בעשירי בניסן. מדוע קבעו את זכרו לפי השבת? (כך הקשו המגן אברהם ואחרונים רבים.)

רבה מאכלו וקיצר זמנו

את התשובה נלמד מפרשת צו, שנקראת בשבת הזאת. בפרשה מופיע קרבן התודה. שאר קרבנות השלמים נאכלים שני ימים ולילה אחד. ואילו קרבן התודה נאכל רק ביום ההקרבה ובלילה, עד חצות.

ועם זאת יש בו אוכל רב מאוד: ארבעים לחמים! ארבעה לכהן, ושלושים ושישה לבעלים – לחמים גדולים, יחד עם הבשר. ואת הכל צריך לגמור בתוך שעות ספורות. למה?

בשאלה הזאת עסקו המפרשים, ובהם האברבנאל. והנצי"ב בפירושו "העמק דבר" כתב יסוד גדול:

היסוד

רצון ה' הוא שמי שקרה לו נס, יספר את נפלאות ה' לפני רבים. לכן הרבתה התורה את הלחם וקיצרה את הזמן: כדי שבעל התודה יזמין אנשים רבים, כולם יאכלו – וכולם ישמעו את הנס. זה המקור לסעודת הודיה.

וכך פותח מזמור לתודה: "הריעו לה' כל הארץ" (תהילים ק, א). מי שקרה לו נס, לא ישמור אותו לעצמו. הוא ידאג שכולם ישמעו כמה ה' טוב.

"קורין אותו" – מצווה לומר

ועכשיו השאלה השנייה. בשו"ת "אור לציון" שאל: איזו הלכה למדנו כאן? מה נפקא מינה איך נקראת השבת?

והשיב: צריך לקרוא את המילים נכון. "קורין אותו" אין פירושו "כך שמו". פירושו – צריך לקרוא לו כך, לומר בפה "שבת הגדול". והיו נוהגים לברך "שבת הגדול מבורך", "שבת הגדול שלום". כי יש מצווה לפרסם את ניסי ה'.

וכמה זה מתוק: בשנה פשוטה, שבת הגדול חלה תמיד בפרשת צו. באותה שבת שבה מפרסמים את הנס בשמה, קוראים בתורה על קרבן התודה – המצווה לספר ניסים.

נס על בעלי בחירה

השאלה הראשונה: מה מיוחד בנס הזה? ניסים יש הרבה. אבל להראות שה' שולט גם על בני אדם, שיש להם בחירה – שמי שרוצה להזיק פשוט אינו יכול – זה פלא אדיר שצריך מאוד לפרסם. המצרים ראו את העבודה זרה שלהם קשורה למיטה, רצו לפגוע – ולא יכלו.

למה דווקא בשבת?

והשאלה השלישית: מדוע עושים "שלום זכר", סעודת הודיה על תינוק שנולד, דווקא בליל שבת? כי אז כולם בבית ומתכנסים. ביום חול בקושי יושבים יחד עם בני הבית. בשבת יש דרשה, המשפחה מתכנסת, ואפשר לספר את ניסי ה' לרבים. לכן נקבע הזיכרון בשבת.

הודיה שפותחת דרך

"זבח תודה יכבדנני, ושם דרך אראנו בישע אלוקים" (תהילים נ, כג).

מי שמביא תודה מכבד את ה', והוא "שם דרך" – בונה לעצמו דרך לראות עוד ועוד ישועות. ובספר "קב הישר" כתב שמי שנעשה לו נס, או שחלה ונתרפא, חובה עליו לעשות דבר טוב לזכר הנס, במקום קרבן תודה.

ושם מסופר על מחבר "שיבולי הלקט": הוא היה חולה מאוד, ובא אליו מלאך ואמר שהוסיפו לו ימים. ביום חג השבועות קם מחוליו. ולזכר הנס חיבר ספר וקרא לו "שיבולי הלקט", על שם מגילת רות של חג השבועות: "ואלקטה בשבלים".

ומעשה בשני יהודים שקיבלו על עצמם לתרום לדבר שבקדושה אם תבוא להם ישועה. הישועה באה, והם קיימו. בשנה שאחריה הגדילו את התרומה וביקשו ישועה גדולה עוד יותר, כמעט דמיונית – וזכו לה, מעל לכל דמיון.

יהודים גדולים

ועוד טעם לשם "שבת הגדול": אנשי כנסת הגדולה נקראו כך משום שהחזירו עטרה ליושנה – הגדילו את שמו של ה'. וכך בשבת הזאת: כשאנו מספרים כמה ה' גדול, אנחנו נעשים יהודים גדולים.

ילדים יכולים לעשות זאת כבר השבת: לספר ליד שולחן השבת על דבר טוב אחד שה' עשה להם השבוע.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ועושה עמנו ניסים בכל יום. כשאנחנו מספרים אותם, אנחנו מכבדים אותו ופותחים דרך לעוד ישועות. יהי רצון שיהיה פינו תמיד מלא שבחים והודיות. שבת הגדול מבורך!

פורים#94

פורים

טעמה של תענית אסתר

פורים סרגוסה

מדוע צמים בתענית אסתר, יום לפני השמחה הגדולה של פורים?

נתחיל ב"פורים סרגוסה", פורים מקומי שקבעה לעצמה קהילה אחת בחודש שבט, על נס שנעשה לה. בשולי המגילה שלהם מספר המוציא לאור: כשהיה הולך עם אביו לבית הרב, התפללו ערבית, קראו את סיפור הנס ממגילה כתובה על קלף, ובירכו זה את זה: "נזכה לשנים רבות נעימות וטובות".

והוא מספר שהיו נוהגים לצום ביום שלפני הפורים שלהם. הוא עצמו לא קיבל את המנהג, כי במגילה שלהם לא נזכרה תענית, ובני סרגוסה לא הספיקו לצום לפני הנס. ובכל זאת, הוא מעיד שיש שנוהגים לצום.

למה חשבו אותם יהודים שצריך לצום לפני יום של שמחה?

צום ביום הנס

לא רק בסרגוסה נהגו כך. בספר "חרדים" מסופר על הרמב"ם, שהיה צם בכל שנה ביום שבו נעשה לו נס, ורק בערב עשה סעודה. וגם בעל "חיי אדם" מספר שצם ביום שקרה לו הנס.

שני טעמים

הטעם הראשון, במשנה ברורה: בי"ג באדר נקהלו היהודים להילחם באויביהם, וצמו והתפללו שה' יושיע אותם. ואנו צמים כדי לזכור שה' רואה ושומע כל אדם בעת צרתו, כשהוא מתענה ושב אליו בכל לבבו, כמו שעשה לנו בימים ההם.

הטעם השני: זכר לצום של אסתר.

"לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים" (אסתר ד, טז).

הצום ההוא היה בחודש ניסן, ובניסן אי אפשר לצום, ולכן העבירו את זכרו סמוך לפורים. וגם במגילה נזכרו "דברי הצומות וזעקתם" (אסתר ט, לא).

יסוד בהכרת הטוב

הטעם הראשון מלמד שה' שומע תפילה. אבל הטעם השני הוא יסוד גדול בהכרת הטוב. כל מטרת הפורים היא להודות ולהלל לה' על הישועה. ומי שרוצה להודות באמת, צריך לזכור מאין יצא: את הצרה, את הצום ואת הזעקה.

ונראה שכך הבינו גם יהודי סרגוסה, וכך נהגו הרמב"ם ובעל "חיי אדם": קודם צום, ואחר כך סעודה. הצום אינו סותר את השמחה. הוא מכין אותה.

היסוד

כדי להודות באמת על הישועה, צריך לזכור את הצרה שקדמה לה. לכן צמים לפני פורים.

מן הצום אל השמחה

גם בחיינו, כשה' עוזר לנו, כדאי לעצור ולהיזכר: על מה התפללנו? מה ביקשנו? ואז התודה נעשית אמיתית ועמוקה.

אבינו שבשמיים שומע כל תפילה וכל זעקה. הוא שמע את אסתר בשושן, והוא שומע אותנו היום. נצום מתוך אמונה שהוא שומע, ונשמח בפורים מתוך אהבה והודיה לאב שענה לנו.

🍷

פסח

34 דברי תורה

פסח#95

פסח

שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא

שמור את חודש האביב

"שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז, א).

זו מצוות עשה מן התורה: שפסח יחול תמיד באביב. לכן מעברים את השנה ומוסיפים חודש. והתורה מדגישה זאת שוב ושוב.

למה כל כך חשוב שפסח יהיה דווקא באביב?

קורס קצר בפרחים

נהוג להביא פרחים לחבר שיש לו שמחה. ולמה דווקא פרחים? יש בהם שני דברים: הם מחזיקים רק שבוע, והם מיותרים. אפשר להסתדר בלעדיהם.

אמרו חז"ל: "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו" (שבת י ע"ב), ומבאר רש"י: כדי שידע כמה הוא אוהב אותו. מטרת המתנה היא להראות אהבה.

וכשאני מביא לחברי פרחים, אני אומר לו: "אני כל כך אוהב אותך, ששווה לי להשקיע אפילו בדבר מיותר, ואפילו כדי שתתענג רק שבוע אחד."

יציאה בכסלו?

כותב בספר "שערי אהבה": אפשר היה לצאת ממצרים גם בחודש כסלו. לכל היותר קצת בוץ על הנעליים. מה כל כך נורא?

אבל בורא עולם רצה להראות כמה הוא אוהב אותנו, ושאכפת לו מכל דבר קטן. לכן הוציא אותנו בחודש האביב, כשנעים לנשום את האוויר, כשהכל פורח, והבוץ לא נדבק לנעליים. ובכל שנה אנו חוגגים את פסח באביב, כדי לזכור את אהבתו.

ברכת האילנות

שואל ה"ערוך השולחן": למה מברכים כשרואים אילנות מלבלבים, ולא כשרואים שיחי עגבניות או מלפפונים פורחים?

ומשיב: בברכה אנו מודים ש"ברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהם בני אדם", כלומר שברא בשבילנו אפילו דברים שאין בהם הכרח לחיים, כמו פרי האילנות. ירקות הם הכרחיים, ולכן אין מברכים עליהם.

היסוד

ה' לא נתן לנו רק את מה שהכרחי. הוא הוסיף לנו פרחים, פירות ואביב, כדי שנראה כמה הוא אוהב אותנו.

הקדוש ברוך הוא שמח בסיפור

כותב הזוהר הקדוש בפרשת בא: כל המספר ביציאת מצרים ושמח בסיפור בחדווה, עתיד לשמוח עם השכינה. והקדוש ברוך הוא שמח באותו סיפור, מכנס את כל פמלייתו ואומר: בואו ושמעו את סיפור השבח שלי, שבניי מספרים ושמחים בגאולתי.

ומוסיף הזוהר שכך ראוי לספר בשמחה כל נס ונס. כי מי שמספר את הנס בשמחה, מראה כמה ה' אוהב אותו, שהוא שידד בשבילו את המערכות.

מעשה בגיליון של תודה

יהודי אחד התבקש לגייס תרומה להדפסת עוד אלפי עותקים של גיליון הודיה לחודש ניסן, ולא ידע ממי לבקש. באותו יום אושפז סבו בקוצר נשימה, ומצבו לא היה טוב. בלילה עלה בדעתו: נתרים את המשפחה, ונדפיס את הגיליון לרפואת הסבא. תוך רבע שעה נאסף הכל.

ביום שני הוכן הגיליון לדפוס, והרופאים כבר חשבו לחבר את הסבא למכונת הנשמה. וביום שלישי, כשירד הגיליון לדפוס, התחיל הסבא לנשום לבד. ביום רביעי כבר יצא הביתה. וכשיצא הגיליון לאור, הוא כבר לא היה "לרפואת", אלא מתנת הודיה לבורא עולם.

עצה לכל רפואה

כל מי שזכה לרפואה, יזכור אותה כשהוא מברך "אשר יצר", ויאמר בשמחה: "רופא כל בשר ומפליא לעשות". וילדים יכולים לספר בליל הסדר, בשמחה, גם נס קטן שה' עשה איתם השנה.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו אהבה שאין לה גבול. הוא בחר בשבילנו את החודש היפה ביותר, ומילא את העולם בפרחים ובפירות כדי לשמח אותנו. נאהב אותו בכל לבנו, ונספר תמיד את ישועותיו בשמחה אדירה.

פסח#96

פסח

אודך כי עניתני

מאכל האמונה

בימי הפסח אנחנו אוכלים מצה. מובא בספרים שהמצה היא "מאכל האמונה". כשאוכלים אותה, מכניסים את האמונה לתוכנו, כדי לחיות חיים של אמונה ושל הודיה לבורא עולם.

ובליל הסדר אכלנו גם מרור, כמו שכתוב:

"ומצות על מררים יאכלהו" (שמות יב, ח).

ובהגדה אמרנו: "מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים".

שאלת הצל"ח

הצל"ח, בעל "נודע ביהודה", שואל: בליל הסדר אוכלים קודם מצה ואחר כך מרור. אבל המצה רומזת לגאולה, והמרור לשעבוד. הרי השעבוד קדם לגאולה! היה צריך לאכול קודם מרור ואחר כך מצה.

ועוד: בהגדה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". פותחים ב"עבדים היינו" ומסיימים ב"קרבנו המקום לעבודתו". אם כן גם באכילה היה צריך להיות כך.

השאלה חזקה. כל ליל הסדר בנוי על הסדר הזה: קודם הצער, אחר כך השמחה. קודם עבדות, אחר כך חירות. ודווקא באכילה, שהיא עיקר הלילה, הסדר הפוך.

מדוע אנו מקדימים את המצה למרור?

המרור הוא הגאולה

עונה הצל"ח יסוד גדול: "אדרבה, המרור הוא הגאולה האמיתית, שעל ידי שמררו את חייהם נשלם הזמן".

על עם ישראל נגזרה כמות של שעבוד. אילו השעבוד היה קל, הוא היה נמשך זמן רב יותר, ועם ישראל היה שוקע במ"ט שערי טומאה, עד שלא היה את מי לגאול. רק המרירות, שהכבידה את השעבוד וקיצרה אותו, הביאה את הגאולה.

ואם כן, מה אנחנו עושים כשאנחנו אוכלים מרור? אנחנו לא בוכים על העבר. אנחנו אומרים תודה. תודה על המרירות, שבזכותה יצאנו בזמן. ולכן אין סתירה בסדר: המצה והמרור שניהם הודיה על הגאולה.

היסוד

המרור איננו זכר לשעבוד. המרור הוא הודיה לה' על המרירות, כי בזכותה זכינו לצאת.

"למה הרעתה?"

כך מובנת גם שאלת משה רבנו:

"למה הרעתה לעם הזה... ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה, כב-כג).

משה ראה שמאז שבא, המצב נעשה קשה יותר. אבל אילו לא היה קשה יותר, היו צריכים להישאר זמן רב במצרים, ושוקעים שם. דווקא הכבדת השעבוד הוציאה אותם מהר. וכך כתב האור החיים הקדוש: סגולת הוצאתם הייתה המרירות שמררו את חייהם.

ולכן אנחנו נזהרים כל כך מחמץ. אנחנו זוכרים שה' הוציא אותנו לפני שהחמצנו. עוד רגע אחד, והיינו נשארים שם.

זו הסיבה שהתורה ציוותה לאכול מרור בליל הסדר. לא כדי לזכור את השעבוד, אלא כדי להודות על המרירות. כי לולא המרור, לא היה את מי להוציא ממצרים.

מרור בלי פסח

לפי זה מובנת הלכה נפלאה. כותב הרמב"ם (הלכות קרבן פסח פרק ח הלכה ב): אין מצה ומרור מעכבים. פסח לבדו אפשר, מצה לבדה אפשר. אבל "מרור בלא פסח אינו מצוה, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו".

למה? כי לאכול מרור לבד, ולחשוב שיש בחיים מרירות שאינה מביאה לגאולה, זו מחשבה פסולה. המרור צריך לבוא יחד עם הפסח, כדי לזכור שהוא שהביא את הגאולה.

אין בחיים מרירות שאינה מובילה לישועה. מי שאוכל מרור לבדו, כאילו אומר: יש צער שאין לו תכלית. ומי שאוכל אותו עם הפסח, אומר: גם הצער הזה הוא חלק מן הגאולה.

ועל דרך הדרוש: למה אוכלים דווקא חסה? לזכור שכל המרירות בחיים היא רק מפני שה' חס עלינו.

כל מה דעביד רחמנא

מי שמודה לה' גם על המרירות, יש בזה סגולה עצומה להינצל מן הייסורים. אמרו חז"ל במסכת ברכות שקבלת הייסורים בשתיקה ובאהבה מביאה רחמים.

והמהר"ל כותב ב"נתיב אהבת ה'": לפעמים בא רע לאדם והוא לטובתו. לכן יהיה אדם רגיל לומר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". וכאשר יאמר על הדבר שנראה רע שהוא לטובה, ובוטח בה', אז יתן ה' את אותו רע לטובה.

זה דבר נפלא. האמונה שהדבר לטובה איננה רק נחמה. היא עצמה גורמת לכך שהרע יתהפך לטובה.

ותהי לי לישועה

כך אפשר לבאר את הפסוק שבהלל:

"אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" (תהילים קיח, כא).

כשאדם מודה לה' על העינוי, ומאמין שהכל לטובה, הוא זוכה ל"ותהי לי לישועה". העינוי עצמו נהפך לישועה. המרור נהפך לפסח ולמצה.

הלקח מן הפסח

בימי הפסח ניקח את המצה ונזכור את חסדי ה', שהוציא אותנו לפני שהחמצנו. נזכור שכל מרירות היא רק "חסה". ונזכור שבלי המרור לא היינו מגיעים אל המצה.

גם ילדים יכולים ללמוד את זה: כשמשהו לא נעים קורה, אפשר לומר בלב "תודה, ה'. אני מאמין שגם זה לטובה". זה הפסח הקטן שלנו בכל יום.

ה' אוהב אותנו תמיד, וכל מה שהוא עושה איתנו הוא רק לטובה. נלמד לומר על הכל תודה רבה, ונזכה לראות איך העינוי נהפך לישועה. יזכנו ה' לזכור בכל רגע שיש לנו אב טוב, שאוהב אותנו עד מאוד.

פסח#97

פסח

ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות גאולה

גאולה אחת, ארבע כוסות?

ארבע הכוסות בליל הסדר הן כנגד ארבע לשונות הגאולה: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי". על כך נאמר פירוש נפלא בשם הגאון רבי שלמה הררי שליט"א.

הרי גאולת מצרים הייתה גאולה אחת, אלא שהיו בה שלבים. למה ארבע לשונות מחייבות ארבע כוסות?

ארבעה חייבים להודות

מבאר רבי שלמה על פי מזמור קז בתהילים. המזמור מתאר ארבעה שחייבים להודות ולברך "הגומל". וסימנם מובא בשולחן ערוך: "וכל החיים יודוך סלה". חבוש, יסורים, ים, מדבר.

על כל אחד מהם יש חובת הודיה בפני עצמה. וביציאת מצרים היו כל ארבע הבחינות האלה!

והוצאתי: החבוש

מצרים, כדברי חז"ל, הייתה בית אסורים גדול. מי שנכנס לא יכול היה לצאת, בגלל הכישוף.

ויש רמז במילה "מצרים": בתחילתה מ' פתוחה, כל הרוצה להיכנס יכול. ובסופה מ' סתומה, לצאת אי אפשר. כנגד זה "והוצאתי": הוצאתי אתכם מבית האסורים.

והצלתי: המדבר

מיד אחר כך הלכו ישראל במדבר, ושם סכנות של חיות רעות ושודדים. עוברי מדבריות חייבים להודות על שניצלו. כנגד זה "והצלתי".

וגאלתי: הים

ישראל עברו בתוך הים ביבשה, עם כל ניסי קריעת ים סוף. זו בחינת יורדי הים.

ולמה זה "וגאלתי"? כי בברכות שאחרי קריאת שמע אנחנו מודים על קריעת ים סוף. בבוקר: "וים סוף להם בקעת, וזדים טבעת". ובערב: "המעביר בניו בין גזרי ים סוף". ושתי הברכות נחתמות "גאל ישראל".

ולקחתי: החולה

במצרים חלו ישראל בכל מיני מחלות, עם כל המכות. לכן הובטחו מיד אחרי שירת הים:

"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך" (שמות טו, כו).

והיכן נתרפאו? במעמד הר סיני, כדברי חז"ל. ומעמד הר סיני נרמז ב"ולקחתי אתכם לי לעם". הרי ש"ולקחתי" הוא כנגד החולה שנתרפא.

היסוד

ארבע לשונות הגאולה אינן שמות נרדפים. כל אחת היא ישועה בפני עצמה, ולכן כל אחת מחייבת כוס של הודיה.

לב רך

ואגב, נאמר בשם הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב: מה הייתה המחלה הקשה ביותר במצרים, שגרמה לכל המכות? "ויכבד את לבו". לב כבד ואטום.

ועל זה מבטיח ה': את המחלה הזאת לא אשים עליך. ולכן לכל יהודי יש לב רך ולב טוב, לאביו שבשמים ולכל הסובבים אותו.

מי חכם וישמר אלה

המזמור מסתיים כך:

"מי חכם וישמר אלה, ויתבוננו חסדי ה'" (תהילים קז, מג).

מבאר רבי שלמה: בשעת הנס יש התפעלות גדולה, אבל היא הולכת ודועכת עד שנשכחת. לכן צריך להיות חכם, "החכם עיניו בראשו", ולשמור את הישועות מול העיניים.

ולכן אנשי כנסת הגדולה הכניסו את כל הניסים האלה לתפילות של כל יום, בוקר וערב, כדי שלא יזוזו מבין עינינו.

מצא ומוצא

הגמרא בברכות מביאה: "מצא אשה מצא טוב", ו"מוצא אני מר ממות את האשה". מבאר הגאון מווילנה: בטוב נאמר לשון עבר, כי על הטוב אדם מתפעל בתחילה ואחר כך מתרגל, ושוכח להודות. ובמר נאמר לשון הווה, כי לצער לא מתרגלים, והוא כואב בכל יום מחדש.

ומכאן רמז: ערבית זמנה כל הלילה, ושחרית רק עד ארבע שעות. את החושך מרגישים בכל רגע, ואת האור מתרגלים מהר.

אבל אנחנו נהיה מן החכמים. "וישמר" הוא באותיות "ירשם": לרשום את הישועות לנצח ולספר בהן תמיד. "האמנתי כי אדבר": האמונה מתחזקת בדיבור. לספר על חסדי ה' בכל הזדמנות, לבני המשפחה ולחברים.

ארבע הכוסות אומרות לנו שה' לא הציל אותנו פעם אחת. הוא הוציא, הציל, גאל ולקח אותנו אליו. ובכל יום הוא ממשיך לעשות איתנו חסדים, באהבה גדולה. מי חכם וישמר אלה, ויתבוננו חסדי ה'.

פסח#98

פסח

ארבע כוסות של ליל הסדר

חידה לליל הסדר

הנה חידה שאפשר לשאול סביב שולחן הסדר: כמה פעמים מופיע המספר ארבע בליל הסדר?

מי שיחפש ימצא הרבה. יש ארבע כוסות, כנגד ארבע לשונות של גאולה. יש ארבעה בנים. הילדים שואלים ארבע קושיות. ואנחנו אוכלים ארבעה כזיתים של מצה: שניים במוציא מצה, אחד בכורך ואחד באפיקומן. ומובא עוד רמז: שלוש המצות נעשות ארבע, כשבוצעים את האמצעית לשתיים.

ויש עוד ארבע. לפני ארבעת הבנים אנחנו אומרים בהגדה:

"ברוך המקום, ברוך הוא. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל, ברוך הוא".

ארבע פעמים "ברוך". מבאר החיד"א: כנגד כל בן ובן. מי שזוכה לבן חכם ודאי מודה לה', כמו שכתוב "בן חכם ישמח אב". אבל גם על בן מן הסוגים האחרים צריך להודות, שהרי אמרו חז"ל: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה".

מה יש במספר ארבע, שכל ליל הסדר מסתובב סביבו?

ליל ההודיה

ליל הסדר הוא לילה של הודיה. את ארבע הכוסות אנחנו שותים כדי להודות על "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי". ושיא ההגדה הוא "לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח".

לכן "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מי שרק מספר סיפור ישן, קשה לו להודות מכל הלב. מי שחי את הדברים, יכול להודות באמת. כשאדם מרגיש שהוא עצמו היה עבד, ושהוא עצמו יצא עכשיו לחירות, הפה נפתח מעצמו בשירה. זה כל הסוד של הלילה: לא רק לזכור, אלא לחוות.

המצה והחמץ

חז"ל קוראים למצה "לחם עוני". כדי להודות, צריך האדם להרגיש שהוא דל וריק, שמעצמו אין לו כלום, וכל מה שיש לו נתן לו ה'.

החמץ רומז לגאווה. השאור תופח ומתנשא, כמו אדם שחושב שהכל מגיע לו. לבצק שלו מוסיפים זמן ואוויר. אבל המצה היא קמח ומים בלבד. לא מוסיפים לה כלום. אין בה "כוחי ועוצם ידי".

במצב של חמץ אי אפשר להודות. מי שמרגיש שהכל מגיע לו, על מה יודה? הוא רק יבדוק מה עוד לא קיבל. אבל מי שמרגיש "מצה", שמעצמו אין לו כלום וכל מה שיש לו נתן לו בורא עולם, ליבו מתמלא הודיה על כל פרט קטן.

לכן מתחילים בגנות: "עבדים היינו", "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". בהתחלה לא היה לנו כלום, וכל מה שבא אחר כך הוא חסד ה'. ולכן שרים "דיינו": אפילו על דבר אחד כבר היה די להודות, קל וחומר על כל הטובות הכפולות והמכופלות.

ולפי המסורת, המן נתלה בימי הפסח, בט"ז בניסן. המן הוא ההפך מן המצה: אדם שתמיד רצה עוד ועוד. מי שחי כך לא יכול להודות.

מכות או מתנות

אמר פעם מישהו: יש אנשים שכל החיים מקבלים מכות, ויש אנשים שכל החיים מקבלים מתנות.

מי שחושב שהכל מגיע לו, בכל פעם שאינו מקבל את מה שלדעתו מגיע לו, הוא חוטף מכה. כאן חסר, כאן לא הסתדר. ומי שזוכר "עבדים היינו", כל דבר שמגיע אליו הוא מתנה. אותם חיים עצמם, אותם אירועים עצמם, והכל תלוי בנקודת המבט. אדם אחד יקום בבוקר ויתלונן על מה שחסר. אדם אחר יקום ויאמר: יש לי עוד יום, יש לי משפחה, יש לי תורה, כמה טוב!

כך כתוב בתורה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". מי שזוכר זאת, מתבונן ואומר: כמה מתנות קיבלתי!

המכתב של המשגיח

המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין שלח פעם מכתב לרבי שמואל הומינר, שחיבר ספר על התפילה. בספר נכתב שבברכת "שלא עשני עבד" אנחנו מודים לה' שהוציאנו ממצרים, ושלא נשארנו עבדים לפרעה. ברכה שאומרים כל בוקר, ולפעמים בלי לשים לב, נעשתה פתאום הודיה חיה על יציאת מצרים.

רבי יחזקאל כל כך שמח בכוונה הזאת, עד שמאז בכל יום הודה לה' בשמחה גדולה שלא עשה אותו עבד במצרים. והוא שלח מכתב מיוחד כדי להודות למחבר על הכוונה החדשה.

סוד האות ד'

ועכשיו נבין את המספר ארבע. ארבע באותיות הוא ד', והאות ד' רומזת לדל, כמובא בגמרא במסכת שבת. וגם לדלת: כל הבית מוקף קירות, ורק במקום הדלת אין כלום. כך הדל, אין לו דבר משלו.

סוד ההודיה

מי שרוצה להודות, צריך להיות ד': להרגיש שמעצמו אין לו כלום. ואז כל מה שיש לו הוא מתנה, וליבו מתמלא שירה.

ולכן ההודיה הולכת תמיד עם ארבע. יהודה, "הפעם אודה את ה'", הוא הבן הרביעי. לאה היא האם הרביעית. חנוכה, החג שנקבע "להודות ולהלל", הוא החג הרביעי. ובקרבן תודה מביאים ארבעה מיני לחם, ארבעים חלות, וארבע מהן לכהן. ועוד הרבה בלי סוף. בכל מקום שנמצא הודיה, נמצא לידה את המספר ארבע, כי זה כל עניין ההודיה: להרגיש ד'.

מן הדלת אל יהודה

ומה זוכה מי שנעשה ד' ומודה? הוא נעשה ה'. האות ה' היא ד' שבתוכה נכנסה י', והאות י' רומזת לקדוש ברוך הוא. מי שמרגיש דל ומודה, ה' בא ושורה בתוכו. דווקא המקום הריק, הדלת, נעשה פתח שדרכו נכנסת השכינה.

וזה השם יהודה, שממנו נקראים כולנו "יהודים": אותיות שמו של הקדוש ברוך הוא, ובתוכן האות ד'.

הוא מוציא אותנו גם הלילה

מדייק ה"אור החיים" שעל הקדוש ברוך הוא נאמר "המוציא", בלשון הווה, ולא "שהוציא". בכל ליל סדר הוא מוציא שוב כל אחד ממצרים. וכשאדם חי "כאילו הוא יצא ממצרים", ה' מוציא אותו מכל המצרים שלו.

נתבונן הלילה בכל הטוב שיש לנו: שאנחנו בני חורין, שאנחנו לומדים תורה, כל אחד במה שזכה. הכל מתנה מאת ה', לעומת מה שהיינו במצרים, במ"ט שערי טומאה.

וכשנתבונן כך, הלב יתמלא, והפה יתמלא שירה. לא נצטרך להתאמץ להודות. ההודיה תצא מעצמה, כמו אצל מי שקיבל מתנה גדולה שלא ציפה לה.

איזה אבא אוהב יש לנו, שנותן לנו מתנות בכל רגע ומחכה שנודה לו כדי לשכון בתוכנו. נרגיש הלילה קטנים לפניו, נמלא את ליבנו הודיה ואהבה אליו, ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו.

פסח#99

פסח

מדוע אסור לאכול בשר בחלב

פסוק מפתיע בסוף החגים

בחול המועד פסח קוראים מפרשת משפטים ומפרשת כי תשא. ושתי הקריאות, שעוסקות בחגי ישראל, מסתיימות באותו פסוק:

"ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך, לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט; לד, כו).

מה הקשר בין בשר וחלב לבין חגי ישראל ולבין הביכורים?

ועוד: למה "בחלב אמו", הרי אסור לבשל בכל חלב? ולמה כתוב "לא תבשל", הרי מן התורה אסור גם לאכול?

לאן צריך האדם להגיע

כותב המסילת ישרים (פרק יט): עניין האהבה הוא שיהיה האדם חושק ומתאווה ממש לקרבת ה', עד שיהיה לו הזכרת שמו והעסק בתורתו "שעשוע ועונג ממש, כמי שאוהב את אשת נעוריו או את בנו יחידו אהבה עזה, אשר אפילו הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג".

האדם צריך להגיע לכך שהתפילה, התהילים, ההודיה ולימוד התורה יהיו התענוג שלו. ואיך מגיעים לזה? על ידי שאדם מתבונן בחסדי ה' איתו, מודה לו, ומפתח בלבו הכרת הטוב. ממילא הוא אוהב את ה'.

החגים: בית ספר להכרת הטוב

לשם כך ניתנו לנו החגים. בפסח אוכלים מצה ומתבוננים איך הוציאנו ה' ממצרים מהר מהר, ומספרים בניסים. בשבועות מודים על התבואה ועל התורה. בסוכות מודים על האסיף ועל כל מה שנתן לנו.

וכותב ספר החינוך שמטרת הביכורים היא להודות לה' על כל חסדיו עמנו.

היסוד

החגים והביכורים כולם עניין אחד: לפתח בלב הכרת הטוב לה', כדי שהלב יתמלא אהבת ה'.

ההפך הגמור

ולכן מסיימת התורה באזהרה: היזהר מאוד מן ההפך של הכרת הטוב. ומהו? לקחת גדי חמוד ולבשל אותו דווקא בחלב של אמו! האמא נתנה לך את הגדי ואת החלב, ואתה מבשל את בנה בחלבה. זו כפיות טובה גמורה.

וכך כתב הריקאנטי: לפי הפשט, האיסור הוא מפני האכזריות, שיחלוב האדם את הבהמה ויבשל בחלב את הוולד שלה.

משה רבנו לא רצה להכות את היאור, כי היאור הגן עליו כשהיה תינוק. אם הכיר טובה אפילו למים, קל וחומר שלא נבשל את הבן בחלב אמו.

למה כל חלב, ולמה גם לאכול

"בחלב אמו" מגלה את שורש האיסור. אבל כדי שנזכור כמה חשוב להכיר טובה, אפילו לפרה שנותנת חלב, נאסר כל חלב, ונאסר גם לאכול. וחכמים הוסיפו גדרים: עוף בחלב, והמתנה בין בשר לחלב. בכל ארוחה היהודי נזכר: צריך להכיר טובה.

ומכאן יבין האדם: אם כך חמור לבשל גדי בחלב אמו, מה נאמר על מי שלוקח את העיניים שנתן לו ה' ומשתמש בהן נגד רצונו? זה ממש לבשל גדי בחלב אמו.

שיר השירים

כך יתבונן האדם בחסדי ה', ויגיע אל "שיר השירים": לשיר על כך שזוכים לשורר לה'. בסוף פסוקי דזמרה אומרים פעמיים "כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה": פעם על הנשמה, ופעם על הזכות להודות לה'.

אם נתבונן בכל חסדי ה' איתנו, ונקפיד מאוד שלא לגמול רע למי שעשה לנו טוב, הלב שלנו יתמלא אהבת ה', ויהיה לנו שעשוע ועונג ממש להודות לבורא העולם. מועדים לשמחה.

פסח#100

פסח

הכרת הטוב זו תכלית יציאת מצרים

הפמליה של מעלה מקשיבה

בזוהר הקדוש, בקטע שמובא בהגדות של פסח, מתואר מה קורה בשמים כשאנחנו מספרים ביציאת מצרים בליל הסדר:

הקדוש ברוך הוא קורא לכל הפמליה של מעלה ואומר להם: בואו ושמעו את סיפור השבח שלי, שבניי מספרים ושמחים בגאולתי. ואז כולם מתאספים, מתחברים עם ישראל, ושומעים. ואחר כך מודים לקדוש ברוך הוא על כל הניסים והגבורות, ועל העם הקדוש שיש לו בארץ.

הסיפור הזה, הנאמר בשמחה, בוקע את הרקיעים. מתווסף כוח וגבורה למעלה, כביכול, וכבוד ה' מתרומם על כולם.

למה לספר למי שיודע הכל?

ממשיך הזוהר: לא רק ביציאת מצרים, אלא בכל נס שנעשה לאדם, חובה עליו לספר ולפרסם אותו. ושואל הזוהר:

הרי הקדוש ברוך הוא יודע הכל, מה שהיה, מה שהווה ומה שיהיה. מה אנחנו מוסיפים כשאנחנו מספרים לפניו את מה שעשה?

עונה הזוהר: המילים האלה עולות למעלה. כל צבא המרום מתכנס, שומע, ומודה לה'. כבודו מתעלה למעלה ולמטה, ומתעורר רצון להשפיע מטובו על כל העולמות, העליונים והתחתונים. הסיפור שלנו אינו נשאר על השולחן. הוא מביא שפע חזרה אלינו.

"שאינו כפוי טובה"

מה היא באמת התכלית של סיפור יציאת מצרים? רבי חיים פרידלנדר, בספרו "שפתי חיים", מביא את דברי המשגיח רבי ירוחם הלוי ממיר:

כל סדר ההגדה הוא על פרשת "ארמי אובד אבי", שעניינה בביכורים, כמו שכתב רש"י, לומר שאינו כפוי טובה. תכלית שניהם אחת: שלא להיות כפוי טובה, ולהכיר טובה לבעל הטובה.

מי שמביא ביכורים מספר את כל הסיפור, מן הירידה למצרים ועד הארץ הטובה, כדי להראות שאינו כפוי טובה. ואת הפרשה הזאת עצמה דורשים בליל הסדר.

לא אמונה בלבד

אם נשאל מה העיקר לצאת איתו מליל הסדר, נענה: אמונה. פסח הוא חג האמונה. "פה סח", הפה מדבר, וכמו שנאמר "האמנתי כי אדבר": מי שרוצה להגיע לאמונה, ידבר ויספר ביציאת מצרים. וזה נכון ואמת לאמיתה, פסח הוא יסוד האמונה של עם ישראל. אבל רבי ירוחם מעורר: טעות היא ביד מי שחושב שתכלית יציאת מצרים היא אמונה בלבד.

והראיה מן ההגדה עצמה. אילו התכלית הייתה רק לברר את האמונה, מדוע חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים? הרי זו הרגשה של הלב, ואילו בירור האמונה הוא עניין של השכל.

אלא שהמטרה היא קבלת עול מצוות ועבדות לה' מתוך הכרת הטוב. היינו עבדים לפרעה, ועכשיו אנו עבדי ה'. מי שמרגיש שה' הוציא אותו ממצרים, מכיר בחסדו שאין לו גבול, וממילא רוצה להיות לו לעבד.

היסוד

הביאור האמיתי של הכרת הטוב הוא עבדות לבעל הטובה. לכן מספרים ביציאת מצרים: כדי לקנות את הכרת הטוב לה', ומתוכה לעבוד אותו.

הכופר בטובת חברו

אמרו חז"ל: כל הכופר בטובתו של חברו, לסוף כופר בטובתו של מקום. מה הקשר? הסטייפלר, בספרו "ברכת פרץ", מבאר: מי שמקבל טובה נעשה אסיר תודה ומשועבד למיטיב. ואם אין לו ענווה ואמת, הוא אינו רוצה להיות משועבד, ולכן הוא מתחיל לשנוא את חברו ולעשות לו רעה תחת טובה, ומראה את עצמו כאילו הוא הנפגע.

מובאת בשם החתם סופר אמרה חריפה: מי שעשה טובה לאחר, שיכין לו אבנים קטנות, שאם ירצה לזרוק עליו אבנים, לפחות יזרוק קטנות ולא גדולות.

ויש מי שאמר, כשמישהו ביזה אותו: "איני מבין מדוע עשה לי כך. הרי לא עשיתי לו טובה כל כך גדולה!" זה טבע האדם, אם אינו עובד על עצמו.

על זה איני מוותר

בישיבת "פורת יוסף" פגע פעם בחור בחברו קשות, והחבר לא התפייס. הביאו אותו אל ראש הישיבה, הגאון רבי עזרא עטיה, והרב ניסה להרגיע אותו: כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו.

אבל הבחור לא נרגע. הוא נכנס שוב ואמר: "הרב, עשיתי לו כל כך הרבה טובות! למה הוא עשה לי את הבושה הזאת?"

אמר רבי עזרא: "אם כך, זו כפיות טובה, ועל זה איני מוותר". הוא קרא לבחור הפוגע ואמר לו: "דע לך, שבגלל הכרת הטוב היו המלאכים מוכנים לוותר על התורה כולה".

כשרצה הקדוש ברוך הוא לתת את התורה, ביקשו המלאכים לשרוף את משה בהבל פיהם. עשה הקדוש ברוך הוא את פני משה דומים לאברהם אבינו, ואמר להם: הלא זה הוא שאכלתם בביתו! מיד נשתתקו.

"המלאכים רק עשו את עצמם כאוכלים", אמר רבי עזרא, "ובכל זאת, בגלל הכרת הטוב ויתרו על התורה כולה. הכרת הטוב היא האלף-בית של עם ישראל".

לספר נפלאות תמיד

מי שמכיר באמת בטובת ה', מרגיש אסיר תודה ומשועבד לו, וכל כולו רוצה לעשות את רצונו. אין קבלת עול מצוות גדולה יותר מן המידה הזאת.

זה יסוד עצום של כל עבודת ה' ושל התורה כולה. מי שלומד להכיר טובה לחברו, לאביו ולאמו, למורו ולכל מי שעזר לו, לומד להכיר טובה גם לקדוש ברוך הוא. ומי שמכיר טובה לה', אינו יכול שלא לעבוד אותו בשמחה.

לכן נספר בנפלאות ה' לא רק בליל הסדר, אלא בחול המועד ובכל השנה כולה, ונרבה בהכרת הטוב אליו.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, הוציא אותנו מעבדות לחירות ואינו מפסיק להיטיב עמנו. יזכנו ה' להכיר בטובו בכל לבנו, להיות עבדיו האמיתיים מתוך אהבה, ובזכות זה ניגאל בקרוב גאולה שלמה.

פסח#101

פסח

הלכות הודיה הנלמדות מליל הסדר

כאילו הוא יצא ממצרים

ליל הסדר הוא הלילה הגדול ביותר בשנה. ומה נקודת השיא שלו? ומה אפשר לקחת ממנו לכל השנה? מליל הסדר אפשר ללמוד כמה הלכות גדולות בענייני ההודיה, הלכות שילוו אותנו כל השנה: איך מודים לה' כראוי.

שנינו במשנה: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לא רק אבותיי, אלא אני. ואילו לא הוציאני ה', הייתי עדיין עבד, וקם עם שחר לעבוד בבניין במקום ללמוד תורה ולהתפלל. ולמה זה חשוב כל כך? ממשיכה המשנה:

"לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם... למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו" (פסחים י, ה).

מטרת ההגדה היא להביא את האדם להכרת הטוב לבורא עולם. כל מה שעושים בליל הסדר נועד לעורר את הלב לשירה ולהודיה, עד שנרגיש "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, כוס ישועות אשא". ומובא בספר "הליכות שלמה" שעיקר מצוות סיפור יציאת מצרים הוא ההודיה, ומי שסיפר ולא הודה, ייתכן שלא יצא ידי חובתו.

לספר, ולהרבות

המצווה נקראת סיפור יציאת מצרים. "ואפילו כולנו חכמים... מצווה עלינו לספר, וכל המרבה לספר הרי זה משובח".

פעם עשה אדם סעודת הודיה. עמד ואמר: "הייתי בחוב גדול בבנק, ובתוך שבוע ה' הציל אותי". וזהו, בזה נגמר הסיפור. אמרו לו אחר כך: לא כך יוצאים ידי חובת הודיה. הודיה בשני משפטים אינה מעוררת את הלב, לא של המודה ולא של השומעים.

צריך לספר: איך היה קודם, כמה היה קשה כשהיינו עבדים, איך באה מכה ועוד מכה, מה אמר פרעה ומה רצה, ואיך יצאנו. לספר, ולספר, ולספר. "פסח", פה סח, הפה מספר. כי הלב מתרגש מסיפור. כשאדם מספר סיפור מספר, זה דבר אחד. כשהוא מספר סיפור שקרה לו, זה עולם אחר: הוא חי אותו, והלב מתעורר להודות.

ויש כאן לימוד מיוחד לגברים, שמטבעם אוהבים לשמוע רק חידושים, קושיות ותירוצים. "ואפילו כולנו חכמים", מצווה לספר. ההודיה איננה מצווה של השכל, אלא של הרגש. הרגש צריך להכיר טובה לבורא עולם. ואת הרגש קונים על ידי סיפור. ואל תאמר "אני לא יודע לספר". התגבר, תאר, המחש, חיה את הסיפור.

לספר לאחרים

"והגדת לבנך". לא מספיק להודות בינך לבין עצמך: "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים... וידעתם כי אני ה'" (שמות י, ב).

לא כתוב "וידעו בניך", אלא "וידעתם", אתם בעצמכם. כשאדם מספר לאחרים, הוא עצמו מתרגש יותר. רבים שסיפרו לאחרים את סיפור ההודיה שלהם אומרים: "אתה יודע כמה התרגשתי כשסיפרתי?"

ולמה דווקא לילדים? כי לילדים מספרים בפשטות: איך עבדנו קשה, איך בא הארבה ואכל הכל. ולבו של אדם, גם בן שישים, גם חכם, מתעורר דווקא מסיפור בשפת ילדים. ולכן אמרה התורה: ספר לילד שלך, וכך גם אתה תתעורר לשיר ולשבח למי שעשה לנו את כל הניסים.

שאלה ותשובה

ההגדה נאמרת בדרך שאלה ותשובה, ולכן תיקנו "מה נשתנה". רוצה לעורר להודיה? התחל לשאול. גם דוד המלך פתח בשאלה: "מה אשיב לה'?". ישאל אדם: איך ניצלנו? איך ניצלו אבא ואמא? מה היה הנס הגדול? השאלה פותחת את הלב יותר מכל הסבר. וכידוע, כשהבן שואל בליל הסדר, זו גם עת רצון לבקש מאבינו שבשמיים.

מתחיל בגנות

למה יש מי שזכה לילדים ואינו מלא הודיה? מסופר על אדם שנולד לו בן בשנה הראשונה לנישואיו. שאל אותו אחד מגדולי ישראל: "אילו נולד לך אחרי עשר שנים, היית עושה סעודת הודיה?" "ודאי". "אם כן, עשה כפליים: על הבן, ועל שלא היית צריך לחכות".

מי שחיכה שנים, כולו מלא רגש כשנושע. וכך מי שחיכה שנים רבות לזיווג, כמה הוא מודה כשזכה! כדי לחיות הודיה, צריך לחיות את הצער שהיה קודם. לכן ההגדה "מתחילה בגנות ומסיימת בשבח": "עבדים היינו", "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". רק מי שחי את הגנות, יכול לסיים בשבח אמיתי.

וזה מוסר השכל לכל השנה. מי שקיבל ישועה, רפואה או פרנסה או ילד, יזכיר לעצמו מה היה לפני כן: את הדאגה, את התפילות, את הימים הקשים. כשהוא זוכר את הצער, ההודיה שלו נעשית חיה ושלמה.

היסוד

מי שרוצה לחיות הודיה, יזכיר לעצמו איך היה קודם, ויספר באריכות, לאחרים, בשאלה ותשובה, ובמילים שלו.

במילים שלך

ועוד דין: צריך לספר בלשון שלו, בשפה המובנת לו. לא מספיק לקרוא מילים בלי להבין. את הרגש מעוררים כשמספרים בפה ובשפה שלך. ומכאן לכל השנה: כשאתה מודה לה', אל תאמר רק "מודים" או "מזמור לתודה". אמור במילים שלך: "תודה לך, בורא עולם, על כך ועל כך". תאר לו את הדברים, כמו שבן מספר לאביו. כך הלב משתתף בהודיה, ולא רק השפתיים.

ומודים גם על הקשה. לא רק על הטוב שבא בסוף, אלא גם על מה שהיה לפניו. המצה היא זכר לחירות, והיא גם "לחם עוני". שותים ארבע כוסות יין אדום, דרך חירות, ומודים גם על השעבוד.

הגדתי היום

למה נקראת ההגדה "הגדה"? מביא האברבנאל שיש מפרשים: מלשון הודיה ושבח, כמו "הגדתי היום לה' אלוקיך" (דברים כו, ג), ותרגם אונקלוס: "שבחית יומא דין", שיבחתי היום.

ולכן בסוף ההגדה ממשיכים להוסיף שבחים: "אחד מי יודע", "חד גדיא". כשמודים לה', אפשר להוסיף ולהוסיף, כי כל המטרה היא לשבח ולהודות. ומי שמודה, תמיד מוצא עוד ועוד על מה להודות.

ה' הוציא אותנו ממצרים כאב שמוציא את בנו מבית האסורים, וממשיך להושיע אותנו בכל דור ובכל יום. נלמד מליל הסדר לומר לו תודה כמו בן לאביו, בכל לבנו ובמילים שלנו, ונספר את חסדיו לבנינו, עד שנאמר לפניו שירה חדשה על גאולתנו, במהרה בימינו.

פסח#102

פסח

הסוד של ארבע כוסות

ארבע לשונות של גאולה

"והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים, והצלתי אתכם מעבדתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו, ו-ז).

כנגד ארבע הלשונות האלה אנו שותים בליל הסדר ארבע כוסות. ושואל ה"העמק דבר": למה דווקא יין, ולא ארבע מצות או ארבעה מיני בשר? למה מחלקים את הגאולה לארבעה? ומדוע כוס חמישית היא רק מצווה ולא חובה?

לא בבת אחת

מבאר ה"העמק דבר": אי אפשר שאדם העובד בחומר ובלבנים יעלה בבת אחת למעלת עם ישראל. לכן הגאולה הייתה שלב אחר שלב. "והוצאתי": הסבל הוקל. "והצלתי": הפסיקו לעבוד. "וגאלתי": במכת בכורות נעשו בני חורין. "ולקחתי": במתן תורה נעשו עם ה'.

ולמה יין? כי אין דבר שמשנה את פני האדם ואת דעתו כמו היין. הוא מרחיב את הדעת, מאיר את הפנים ומשמח את הלב. וכל כוס היא מעלה גבוהה יותר מקודמתה.

והכוס החמישית היא "וידעתם כי אני ה'". זו מדרגה שזכו לה רק יחידים, ולכן היא מצווה ולא חובה.

תודה מן ההתחלה

בכל בוקר אנו מברכים "אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה". למה פותחים דווקא בזה? כי יהודי מודה לא רק על הדברים הגדולים, אלא מן המינימום שבמינימום, על כל שלב בטובה. וכך בגאולה: מודים על כל שלב, כוס בפני עצמה.

וגם הגאולה העתידה לא תבוא בבת אחת. יש בה שלבים, עד שעם ישראל יהיה אור לגויים. ומי שיודע זאת, אינו מתייאש.

גימטריית כוס

בספר "תורת חיים" מובא: על ישראל נגזרו ארבע מאות ושלושים שנה, ובפועל עבדו בעבודת פרך שמונים ושש שנים, בדיוק חמישית.

ו"כוס" בגימטריה שמונים ושש. ארבע מאות ושלושים השנים הן חמש "כוסות". אחת עברנו, ואת ארבע האחרות הוריד מאיתנו הקדוש ברוך הוא. וכנגדן אנו שותים ארבע כוסות: "כוס ישועות אשא, ובשם ה' אקרא" (תהילים קטז, יג).

היסוד

ארבע הכוסות הן הודיה על ארבעה חלקים של שעבוד שה' ויתר לנו, ועל כל שלב ושלב בגאולה.

שר המשקים ויוסף

יש דעה בדברי חז"ל ששותים ארבע כוסות כנגד ארבע הפעמים שנזכרה "כוס" בחלום שר המשקים. החלום רמז לגאולה: הגפן היא עם ישראל, והענבים שהבשילו מיד מרמזים על מהירות הגאולה.

ויוסף אמר למצרים: "ונתתם חמישית לפרעה, וארבע הידות יהיה לכם" (בראשית מז, כד). ויש שביארו שזה כנגד הוויתור לישראל: גם למצרים ויתר יוסף על ארבעה חלקים, כדי שלא תהיה טענה על כך שוויתרו לישראל על ארבעה חלקים מן השעבוד.

כוסו של אליהו

ומה עם החמישית, שמונים ושש השנים שעבדנו באמת? כשיבוא אליהו, נדע שגם השעבוד היה לטובה, ונודה לה' גם עליו.

וכך במרור: אוכלים חסה, ואמרו חז"ל "חס רחמנא עלן", ה' חס עלינו. כל המרירות היא בעצם חסד. כדאי לחכות קצת, ולראות איך הכל מתגלה לטובה.

ארבעה צריכים להודות

ארבעה צריכים להודות: חולה שנתרפא, חבוש שיצא מבית האסורים, הולכי מדברות ויורדי הים. וכולם היו ביציאת מצרים: ישראל נרפאו מייסורי מצרים, יצאו מבית העבדים, הלכו במדבר עד הר סיני, ועברו בים סוף. וכנגדם ארבע כוסות של הודיה.

ובתוך חמישים יום עלו ישראל מן הטיט והלבנים אל הר סיני. זה נס אדיר.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו אהבה גדולה. הוא ויתר לנו על ארבעה חלקים, ונשא אותנו שלב אחר שלב מן הטיט ועד הר סיני. נרים כוס ועוד כוס ונודה לו על הכל, עד שנזכה לשתות את כוסו של אליהו, בגאולה השלמה במהרה בימינו.

פסח#103

פסח

השמחה שאני יהודי

ברכת המועד שנשארת

פסח עבר, אבל אנחנו רוצים שיישאר איתנו בלב. כך אנו מתפללים: "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך". "והשיאנו" מלשון משא: תטעין עלינו את ברכת המועד, שלא תלך מאיתנו. מה ניקח מפסח לכל השנה?

אני ולא מלאך

החג נקרא "פסח", על שם שהקדוש ברוך הוא פסח על בתי בני ישראל. ובהגדה אנו אומרים:

"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, אני ולא מלאך... אני ולא שרף... אני ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר" (הגדה של פסח).

כל הניסים במצרים נעשו על ידי משה רבנו, שליחו של ה'. מדוע מכת בכורות והפסיחה על בתי ישראל היו דווקא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו?

כמו במעמד הר סיני

מסביר הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין: כשם שבמעמד הר סיני היינו צריכים שה' יתגלה בעצמו, כדי שנקבל ממנו את התורה, כך ביציאת מצרים. כי לא הייתה שם רק יציאה, אלא לקיחה: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים" (שמות ו, ז).

ביציאת מצרים בחר בנו ה' מכל העמים, העלה אותנו ממ"ט שערי טומאה, ועשה אותנו כבריאה חדשה. את זה יכול לעשות רק הוא בכבודו ובעצמו.

אבא בא בעצמו

בכל יום אנו אומרים בקריאת שמע פעמיים "אני ה' אלוקיכם", לפני זכירת יציאת מצרים ואחריה. כי זו הנקודה הגדולה של יציאת מצרים: ה' נעשה אבינו, ואנו בניו.

היסוד

מכות ומופתים אפשר לעשות על ידי שליח. אבל לבוא ולבחור את הבן, צריך האבא לבוא בעצמו. הפסיחה על בתי ישראל הייתה מעשה הבחירה בנו.

ועל זה אנו מודים בכל החג: תודה לך, מלך מלכי המלכים, שמכל האומות בחרת בנו להיות בניך.

יוצרי ובוראי אתה

בעל "יסוד ושורש העבודה" מזהיר את בניו: בכל מקום שמזכירים בתפילה את הבחירה בנו, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", "אוהב עמו ישראל", "אשר בחר בנו מכל העמים", תנו בלבכם הודיה בשמחה עצומה, שזכיתם להיות בתוך עם ישראל הקדוש. זה, לדבריו, עיקר רצון הבורא בבריאת האדם.

ועל עצמו כתב שליבו בער תמיד בשמחה: יש לי אלוה כזה, שברא עולמות אין מספר, ובחר בי, בשר ודם! ואפילו כשלא עסק בתורה ובתפילה, היה אומר בשמחה, שוב ושוב: "יוצרי ובוראי אתה".

וזו גם השמחה של "עלינו לשבח". מובא בספרים שכשאומרים אותה, כל צבא השמיים עונים: "אשרי העם שככה לו".

הריח של נרות השבת

גר הצדק אברהם בן אברהם היה רוזן עשיר ומפורסם. מספרים שהיו לו תשע מאות תשעים ותשע אחוזות. הוא התגייר בסתר, נתפס ונגזר עליו דין מוות. אמו הבטיחה לו כל הון וכבוד אם יחזור בו. והוא בז לכל, ואמר:

"הריח היוצא מנרות השבת, אפילו כשהם כבים, יקר לי יותר מכל הזהב והכסף שבעולם".

אבינו שבשמיים בא בכבודו ובעצמו לבחור בנו, כי אהבתו אלינו היא אהבה של אב. ה' יזכנו לשמוח בכך בכל יום, ולומר בלב מלא: "אשרינו מה טוב חלקנו", שאנחנו בנים של מלך מלכי המלכים.

פסח#104

שבועות

השמחה המיוחדת של חג השבועות

הכל מודים בעצרת

בחג השבועות יש מצווה מיוחדת להראות שמחה, אולי יותר מבכל החגים. אמרו בגמרא:

"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי 'לכם'" (פסחים סח ע"ב).

בשאר ימים טובים נחלקו חכמים אם צריך גם "לכם", לאכילה ולשתייה. אבל בעצרת הכל מודים שצריך. ומסביר רש"י:

"שישמחו בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו".

על מה כל כך שמחים? ולמה צריך להבליט את השמחה דווקא בחג הזה?

רבא והצדוקי

מסופר בגמרא (שבת פח) שצדוקי ראה את רבא לומד בעיון. רבא היה שקוע כל כך בלימודו, עד שישב על אצבעותיו והן זבו דם, והוא לא הרגיש. (ואגב, זה סימן שאדם מאושר במה שהוא עושה: הזמן עובר לו כמו רגע.)

אמר לו הצדוקי: "עם פזיז אתם! הקדמתם את הפה לאוזן, כשאמרתם 'נעשה' לפני 'נשמע'. היה עליכם קודם לשמוע ולבדוק אם תוכלו לעמוד בזה, ורק אחר כך לקבל".

הטענה נשמעת הגיונית. כשמציעים לך עסקה, אתה אומר "בוא נשמע", ולא חותם מיד.

תשובתו של רבא

ענה רבא: "אנן דסגינן בשלימותא", אנחנו שהולכים בתמימות, עלינו כתוב "תמת ישרים תנחם". ואתם, שהולכים בעלילות, עליכם כתוב "וסלף בוגדים ישדם" (משלי יא, ג).

מה עונה זה על השאלה?

משל האב והירושה

היה אב שזכה לבן יחיד אחרי שנים רבות של תפילות ורופאים. היה לו מפעל גדול לנרות דונג. כשהזקין, כתב צוואה כדת וכדין: כל נכסיו לבנו. הוא חתם, והגיש לבן לחתום.

אמר הבן: "אני לא חותם עד שאביא עורך דין משלי!" האב נפגע עד עמקי נשמתו: "וכי אני רוצה ברעתך? כל חיי אני מחפש רק את טובתך! מה יוצא לי מזה, אם לא שיהיה לך טוב?"

זו תשובת רבא: אתה כמו הבן שבמשל. אתה חושב שה' רוצה לתפוס אותך בפינה, כמו ילד שחושב שרופא השיניים הוא אויבו. אבל אנחנו הולכים בתמימות, ויודעים מי הוא בורא עולם: "חכו ממתקים וכלו מחמדים, זה דודי וזה רעי". הוא רוצה רק לתת לנו חיים טובים ושמחים.

היסוד

מי שיודע כמה רוצים בטובתו, אינו בודק את החוזה. הוא אומר מיד "נעשה ונשמע". זו לא פזיזות, אלא אמונה בטובו של ה'.

טוב ה' לכל

"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה, ט). מי שזוכר זאת בכל קושי, יודע שכל מה שה' עושה הוא לטובתו. זה פתרון לכל בעיה.

ילד שקשה לו עם בקשה של הוריו יכול לזכור את הבן שבמשל: הם רוצים רק בטובתי. ומבוגר יכול לקבל עוד מצווה בלב שלם, כי נותנה הוא האב האוהב ביותר.

לכן שמחים בשבועות

השמחה בחג השבועות מראה שאנו מאמינים שקיבלנו תורת חיים, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". היא אינה חוקים יבשים ואינה שוטר שרודף אחרינו. היא מתנה מאב אוהב. לכן שמחים במאכל ובמשתה, "להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל".

אבינו שבשמיים אוהב אותנו יותר מכל אב, ונתן לנו את התורה כדי שיהיה לנו טוב. נאהב אותו בכל לבנו, נקבל את התורה בשמחה ונאמר תמיד "נעשה ונשמע". ברוך אשר בחר בנו ונתן לנו את תורתו. חג שמח!

פסח#105

שביעי של פסח

התחזקות משירת הים

היונה בין הנשר לנחש

על הפסוק "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה" (שיר השירים ב, יד) אומר המדרש משל: יונה בורחת מן הנשר, רואה חור בסלע ורוצה להימלט לתוכו, ופתאום יוצא משם נחש. היא אינה יודעת לאן לפנות.

כך היו ישראל לפני קריעת ים סוף: מאחוריהם מצרים עם הרכב והפרשים, לפניהם הים, ובצדדים, במדבר, נחשים ועקרבים.

מדוע הביאם ה' למצב כזה?

עונה המדרש: כדי שיזעקו ויתפללו מעומק הלב, וכדי לשמוע את השירה שתפרוץ מפיהם אחר כך: "אז ישיר משה ובני ישראל".

אמונה שלמה

ויש עוד תירוץ, על פי שאלה ששאל אחד מתלמידי החכמים: מדוע רק אחרי קריעת ים סוף נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, לא)? הרי ראו במצרים מכות ומופתים רבים!

ותירץ: במצרים המכות היו על המצרים, ולבני ישראל היה אור במושבותם. כל עוד הסכנה אינה נוגעת באדם עצמו, יש מקום ליצר לומר: "זה לא שייך אליי". בים סוף הסכנה הייתה אצלם ממש, ולכן הגיעו לאמונה שלמה.

היסוד

הקדוש ברוך הוא העמיד אותם בשפל המדרגה, בין חיים למוות, כדי להביא אותם לאמונה השלמה. ומתוך האמונה הזאת פרצה השירה.

שירה ולא הלל

אומרת הגמרא: ביקשו מלאכי השרת לומר שירה, ואמר להם הקדוש ברוך הוא: "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?" (סנהדרין לט ע"ב). ובמדרש מובא שהמלאכים אמרו שירה אחרי ישראל, "קדמו שרים אחר נוגנים". מתרץ המהרש"א: המלאכים אמרו הלל, אבל "אז ישיר", השירה עצמה, לא הורשו לומר.

ועוד מובא: מיום שנברא העולם לא אמר איש שירה עד שאמרו ישראל על הים. שואל בעל "בינה לעתים": הרי אדם הראשון אמר "מזמור שיר ליום השבת", ולאה אמרה "הפעם אודה את ה'"!

והתשובה: הודיה באה מן השכל, ונאמרת בפה. שירה מתפרצת מכל הלב, בהתלהבות, בשמחה, עם כל הנשמה. ועוד: שירה של כל עם ישראל יחד עם משה רבנו עדיין לא הייתה. אינה דומה שירת יחיד לשירת רבים.

שירת הים בכל יום

את שירת הים אנו אומרים בכל יום בפסוקי דזמרה. מביא המשנה ברורה בשם הזוהר הקדוש: כל מי שאומר שירת הים בשמחה ובהתלהבות בכל יום, מוחלים לו כל עוונותיו.

ומובא בשם הגאון המקובל רבי עובדיה הדאיה: כשאומרים את השירה כראוי, מעוררים את משה, אהרן, מרים וכל ישראל, וכאילו הם אומרים איתנו עכשיו את השירה. כמו דוד המלך, שביקש "אגורה באהלך עולמים", ושפתותיו דובבות בקבר כשאומרים את תהילותיו.

זו נחת רוח גדולה לפני ה', והאדם מגיע לדבקות נוראה, לתשובה מאהבה. לכן אין פלא שנמחלים עוונותיו.

כאילו עובר בתוך הים

מסופר על רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שכשאמר שירת הים היה מסדר שני טורי ספסלים ועובר ביניהם, כאילו הוא עובר בים ביבשה. והמשגיח רבי דן סגל אומר אותה כל השנה בניגון של ליל שביעי של פסח, בהתלהבות ובהתרגשות.

אבינו שבשמיים, שהעביר אותנו בים ביבשה, ממתין לשמוע את קולנו: "השמיעיני את קולך, כי קולך ערב". ה' יזכנו לכוון בשירת הים בכל יום, ועל ידי זה ניוושע ונגאל, ונשיר כל ישראל יחד שיר חדש.

פסח#106

פסח

וידעו מצרים כי אני השם

שאלת הבעל שם טוב

כמה פעמים אומר הקדוש ברוך הוא על המכות:

"וידעו מצרים כי אני ה', בנטתי את ידי על מצרים" (שמות ז, ה).

בספר "דגל מחנה אפרים" מובאת בשם הבעל שם טוב שאלה: כל האותות והמופתים, כל היד החזקה ושידוד מערכות הטבע, הכל כדי שידעו מצרים? מה איכפת לנו אם הרשעים ששעבדו אותנו יכירו בה'?

הנכד לא כתב מה השיב הבעל שם טוב. נבאר בשלוש דרכים.

דרך ראשונה: הפרס שבעונש

ה' מעניש תמיד מידה כנגד מידה. אבל במצרים המכות היו חמורות במיוחד, כי נועדו ללמד את ישראל ואת העולם שה' שולט בכל כוחות הטבע. המצרים קיבלו יותר ממה שהיה מגיע להם.

לכן, כדי שיהיה הכל בצדק, נתן להם ה' "פרס": "וידעו מצרים כי אני ה'". גם הם זכו לדעת את הדעת החשובה ביותר, שאין למעלה ממנה. אין עוול אצל ה'.

דרך שנייה: עבדות שבעצמות

ישראל היו עבדים במצרים דורות רבים: האב, הסב ואבי הסב. העבדות נכנסה לעצמותיהם.

אמרו חז"ל שבמכת דם מכרו היהודים מים למצרים בכסף. לכאורה, המכה נמשכה שבוע, ובלי מים אי אפשר לחיות. היהודים יכלו לדרוש את כל כספם! אלא שלא יכלו לסרב. כשהמצרי ביקש, הוא היה בעיניהם האדון, והם נתנו.

לכן היה צריך שהמצרים עצמם יכריזו "כי אני ה'". כשהיהודי ראה את אדונו מודה בה', ההכרה נכנסה גם לעומק נפשו, ויצאה ממנו העבדות.

דרך שלישית: הרופא והעיוורים

בספר "חובות הלבבות", בהקדמה לשער הבחינה, מובא שה' מיטיב עם העולם כל הזמן, אבל הייסורים מסתירים מבני אדם את חסדיו. ונמשל הדבר לרופא נאמן שהקים בית רפואה לעיוורים, והכין בו תרופות וכל ציוד. העיוורים לא שמעו להוראות, נתקלו ונפלו, ושברו ידיים ורגליים, ואז קיללו את הרופא.

באמת הייסורים הם לטובת האדם: לכפרה, או ייסורים של אהבה שמזככים אותו, כדי שייהנה יותר מזיו השכינה בעולם הבא. מי שמתבונן בכך, מבין את תועלתם.

וזה "וידעו מצרים". המצרים חשבו שהם המביאים את הצרה על ישראל. אבל כשראו את המכות, הבינו שה' מנהיג את העולם, והם היו רק מקל בידו לטהר את עמו.

היסוד

כל הצרות והייסורים הם יד ה', והכל לטובתנו: לנקות אותנו, לכפר עלינו ולהכין אותנו לעולם הבא.

לדעת שהכל טוב

ילד שמשהו קשה קרה לו יכול לזכור: זה לא סתם, ה' רוצה בטובתי. ומבוגר בתקופה קשה יכול לזכור את משל העיוורים: אולי עוד איני רואה את התרופה שה' הכין לי.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו כמו רופא נאמן, וכל מה שהוא עושה, גם מה שכואב, הוא לטובתנו. נאהב אותו ונבטח בו בכל מצב, ונדע שהכל טוב: "וידעו כי אני ה'".

פסח#107

חג הפסח

בעניין זכירת יציאת מצרים

זכירה של כל יום

אחת מן הזכירות שחייב אדם לזכור בכל יום היא יציאת מצרים, שנאמר:

"למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג).

"ימי חייך", הימים. "כל ימי חייך", להביא את הלילות. ואנו מקיימים זאת בפרשת ציצית שבקריאת שמע, בבוקר ובערב: "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" (במדבר טו, מא).

ולמה לזכור? התורה אומרת: "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים... וידעתם כי אני ה'" (שמות י, ב). התכלית היא שנדע ונאמין שה' הוא האלקים, ועל ידי כך נשמור את מצוותיו. ואיך מגיעים לזה? על ידי שמספרים את נפלאותיו.

שאלתו של הגר"ח מבריסק

אם בכל לילה מצווים לזכור את יציאת מצרים, מה המיוחד בליל הסדר?

מתרץ רבי חיים מבריסק שיש שלושה הבדלים.

א. לעצמו או לבנו. בכל יום הזכירה היא בינו לבין עצמו. בליל הסדר המצווה היא "והגדת לבנך": לספר לבן, לנכד, לאשה, לאחרים, ודווקא בשאלה ותשובה, כדי שיהיה מעניין וחי: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת" (שמות יג, יד).

ב. גנות ושבח. בכל יום זוכרים את הגאולה עצמה. בליל הסדר מתחילים בגנות ומסיימים בשבח: "עבדים היינו לפרעה במצרים", ואחר כך "ויוציאנו ה' אלקינו משם".

ג. טעמי המצוות. בליל הסדר אומרים את הטעם של כל דבר: פסח, מצה ומרור, "על שום מה?".

כאילו הוא יצא ממצרים

נראה שרבי חיים דייק זאת מדברי הרמב"ם. שלושת התנאים האלה מביאים את האדם להרגיש כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, וזה ממש חיוב ולא מידת חסידות. קודם מרגישים את העבדות, ואחר כך את הגאולה, ואז מתפרצים השיר והשבח.

יסוד לכל תודה

ככל שאדם מרגיש יותר את המצב שהיה קודם ואת הישועה שבאה אחריו, כך ההודיה שלו עמוקה יותר.

מסופר על המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שהיה חי את יציאת מצרים. כשאמר את שירת הים, היה מעמיד שתי שורות ספסלים ועובר ביניהן, כדי להרגיש שהוא עובר בתוך הים ביבשה.

מי שחי את זה כך, השבח מתפרץ מעומק לבו. הוא מודה על הנסים שנעשו לאבותינו, ומשם מגיע להודות על הנסים שה' עושה איתו.

דברי הפלא יועץ

הפלא יועץ, שביקש בהקדמת ספרו שיקראו את דבריו ברבים, כתב בערך פסח:

"פסח הוא חג קדוש מאוד, שאילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדיין אנו ובנינו משועבדים היינו, ולא ניתנה לנו תורה ומצוות".

ה' הראה לנו חיבה יתרה, עד מקום שאין שכלנו מגיע, וידענו את כבודו, את אהבתו, את יכולתו לשדד מערכות ואת השגחתו הפרטית. לכן על כל מצווה התורה מזכירה "זכר ליציאת מצרים": בתפילין, בשבתות ובמועדים. הכל כדי שניתן את הדברים אל לבנו לעומק ולרוחב.

ומה הרווח?

אומר הפלא יועץ: מכך יבוא האדם "ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא, ולדבקה בו, ולעובדו בלבב שלם". אין מתנות גדולות מאלה.

ולכן ציוונו להרבות לספר ביציאת מצרים בליל פסח, כדי לקבוע בלבו ובלב בני ביתו את אהבת ה' ויראתו, כי זה כל האדם. זהו עיקר מצוות הסיפור: לספר לבני הבית איך הראנו ה' את גודלו ואת אהבתו, ועל כן ראוי לעבוד אותו בלבב שלם.

אבינו שבשמיים הוציא אותנו מעבדות לחירות ונתן לנו תורה ומצוות. נאהב אותו בכל לבנו, נספר לילדינו את נפלאותיו, ונזכה לאכול יחד עם כל ישראל את קורבן הפסח, ולשיר לפניו שיר חדש, אמן.

פסח#108

חול המועד פסח

זכר לסעודת אסתר

הפה שנפתח ביציאת מצרים

ימי חול המועד פסח מסוגלים להודיה לה', ובעיקר לפתיחת הפה: שהפה שלנו ישפוך דברי שבח והודיה לבורא. כל מטרתו של הפה היא "כי כל פה לך יודה". אבל במצרים הפה היה בגלות. ועכשיו, כשיצאנו, אומר לנו ה':

"אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים, הרחב פיך ואמלאהו" (תהילים פא, יא).

במצרים היינו אצל פרעה, אותיות "פה רע". עכשיו נפתח לנו פה טוב, שכל מהותו לשבח ולהודות לבורא.

הגאון מווילנה על הספינה

בהגדת הגר"א מובא, בשם הפרי מגדים, שפעם הפליג הגאון מווילנה בספינה, ואיתו יהודי פורק עול. הגאון בירך ושתה, והיהודי שתה בלי ברכה. אמר לו הגאון בכאב: ראה מה ההבדל בינינו. אני הודיתי לבורא, ואתה שתית בהתעלמות ממנו.

הצטדק היהודי: גם אני מאמין ומודה לבורא, אבל בלב. "רחמנא ליבא בעי". השיב לו הגאון: אם כן, למה נבראת אדם? היה לך להיברא כלב!

מעלת האדם היא שהוא מדבר. והכלב "כולו לב", מסור כולו לאדוניו. אם העיקר הוא רק הלב, הכלב מעולה ממך. אבל האמת אינה כן: ההלל המשובח ביותר הוא דווקא בפה. ובמזמור "הללו את ה' מן השמים" מונים את כל הבריאה, עד לפסגה: "זקנים עם נערים, יהללו את שם ה'".

היסוד

ההלל שהקדוש ברוך הוא הכי חפץ בו, הוא כשאדם מוציא מפיו דברי שבח והודיה לבורא.

שתי שאלות לחול המועד

האם מותר לומר מזמור לתודה בחול המועד פסח, שלא בתפילה?

מנהג האשכנזים שלא לאומרו בתפילה בחול המועד פסח, כי קורבן תודה בא עם חמץ. ודעת הבית יוסף ומנהג הספרדים לאומרו, כי הוא נאמר לשם הודיה בלבד. ונראה שגם לאשכנזים, הדין הזה רק בתוך התפילה. מי שקרה לו דבר טוב ורוצה לומר מזמור לתודה כהודיה, נראה שמותר.

האם מותר לכתוב הודיות בפנקס בחול המועד?

תלמיד חכם אמר שנראה שמותר, וילדים אינם צריכים לשנות בכתיבה. ונראה שגם מבוגרים, שהרי נאמר "ואל תשכחי כל גמוליו". אם יחכה עד אחרי המועד, עלול לשכוח, ושכחת חסדי ה' היא כעין דבר האבד.

היום שבו נתלה המן

ביום הראשון של חול המועד הקריבו את קורבן העומר. והמשנה ברורה מביא, בשם המגן אברהם ועוד, שטוב לעשות ביום השני של פסח בסעודה זכר לסעודת אסתר, שביום הזה נתלה המן. וכתב השל"ה שהקדמונים נתנו לכך סימן מן ההפטרה:

"וישבת המן ממחרת" (יהושע ה, יב).

ולמה דווקא ביום הזה? המן בעצמו גילה זאת. כשבא לקחת את מרדכי, מצא אותו לומד עם תלמידיו הלכות קורבן העומר, ואמר: יבוא מלוא קומץ הקמח שלכם וידחה את עשרת אלפים ככר הכסף שלי (מגילה טז ע"א).

להודות לפני שאוכלים

מבואר בספר החינוך: התבואה החדשה מתחילה להבשיל, ואמרה תורה שלא נאכל ממנה לפני שנודה לה' עליה. זה קורבן העומר.

והתורה ציוותה: "וספרתם לכם... מיום הביאכם את עמר התנופה" (ויקרא כג, טו). בכל לילה אנו אומרים "היום כך וכך לעומר". למה להזכיר את העומר בכל יום, כשסופרים לקראת מתן תורה?

לשאוף קדימה ולהודות על אחורה

השאיפה להגיע לשער החמישים, לקבל עוד ועוד השגות בתורה, היא דבר נפלא. אבל מרוב שאיפה אדם שוכח מה שכבר קיבל. כתב בחובות הלבבות: בני אדם אינם מודים כי עיניהם רוצות תמיד עוד, והם שוכחים את הטוב שה' כבר גמל להם.

לכן בכל יום מזכירים את העומר, קורבן של שעורים, מאכל בהמה. כשיצאנו ממצרים היינו במ"ט שערי טומאה, כמו בהמות. ובורא עולם בחר בנו גם אז, והעלה אותנו. כשאתה שואף קדימה, אל תשכח להודות על אחורה.

שורש המן הרשע

המן, כמו "המון", תמיד רצה עוד. כולם השתחוו לו, ורק מרדכי לא. ואמר: "וכל זה איננו שוה לי" (אסתר ה, יג). השאיפה לעוד גרמה לו לשכוח את כל הטוב שהיה לו. לא הייתה לו שום הודיה ושום שמחה.

ואנחנו מקריבים את העומר ומודים על הטיפה הקטנה ביותר, ובכל יום מודים על ההתקדמות שלנו. ההודיה על העבר היא הכוח החזק ביותר לתלות את המן, שרוצה רק עוד ושוכח להודות. לכן ביום קורבן העומר נתלה המן על העץ.

אבינו שבשמיים בחר בנו כשהיינו כמו בהמות, ופתח לנו פה טוב כדי שנדבר איתו. נאהב אותו בכל לבנו ונודה לו על כל טיפה, נשאף לעוד ולא נשכח את מה שכבר נתן לנו. מועדים לשמחה!

פסח#109

פסח

חג החירות וההודיה

הניסים והחירות

בליל הסדר אנחנו מקיימים מצוה מן התורה: לספר ביציאת מצרים. כך כותב הרמב"ם:

"מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן" (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה ז, א).

וכשהרמב"ם מתאר את סדר הסיפור, הוא כותב שמתחילים ב"עבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרע שגמלנו", ומסיימים "בניסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו". בהלכה הראשונה הוזכרו רק הניסים, וכאן נוספה מילה אחת: "ובחירותנו". והרמב"ם כורך את שניהם יחד, כאילו הם עניין אחד.

ולכאורה, הניסים הם עניין אחד: המכות וקריעת ים סוף. והיציאה מעבדות לחירות היא עניין אחר. מה הקשר ביניהם?

ועוד: אנו אומרים על פסח "זמן חירותנו". הרי היום כבר איננו עבדים. איזו מעלה חיובית אנחנו קונים בחג הזה, מעבר לכך שאין עלינו אדון?

משל בעל החזון

על כך השיב המשגיח של ישיבת חברון, הרב חיים יצחק אפלמן, יסוד נפלא. נתאר לעצמנו אדם בעל חזון, שיש לו רעיון להמציא תרופה שתבטל מחלה קשה מן העולם, או פתרון שבזכותו לא יהיו עוד עניים.

אדם כזה דבוק במטרתו. הוא חושב עליה ביום ובלילה, והוא מלא מרץ וכוח. נופל, קם. נתקל בקושי, עוקף אותו. שום עיכוב או מניעה לא יעצרו אותו מלהוציא את חזונו מן הכוח אל הפועל.

וזו נקודת החירות. כשיש לאדם ייעוד, והוא כולו דבוק בו, הוא בן חורין. שום מגבלה אינה שולטת בו, כי כולו עומד על קיום המטרה. וככל שהמטרה חשובה יותר ונוגעת יותר לעצם החיים, כך החירות גדולה יותר.

הניסים מגלים את ייעוד העולם

וזה גם עניינם של הניסים. הנס מראה שהעולם אינו מכונה שעובדת לבד. יש בורא ומנהיג, ויש לו ייעוד לעולם: גילוי כבודו ורצונו. וכשהעולם הולך אל מטרתו, הוא כבר אינו כבול בחוקי הטבע, ומתגלים בו ניסים.

כך כתב המהר"ל ב"גבורות ה'": העולם נברא בעשרה מאמרות, וייעודו להגיע לעשרת הדברות, והדרך לכך היא עשר המכות. עשרת הדברות הם רצון ה', והמכות מגלות שהעולם מתנהל על פי רצונו.

זמן חירותנו

ועכשיו מובן הקשר. ביציאת מצרים נמסר לעם ישראל הייעוד של העולם כולו: שעל ידי עבודת ה' שלנו נוביל את העולם אל תיקונו. הייעוד של העולם נעשה הייעוד שלנו בחיים.

ומכוח זה אנחנו נעשים בני חורין מכל "מצרי העולם". הניסים הם החירות של העולם, והחירות של העולם היא החירות שלנו, כי אנחנו המובילים אותו אל מטרתו.

הניסים לא נעשו סתם. הם נעשו בשבילנו, כדי שנמלא את המטרה שלנו ונביא את העולם אל ייעודו.

ובליל הסדר, כשאנחנו מספרים את הניסים, אנחנו מגלים שיש בורא שמשגיח על עולמו. ובאותה פעולה עצמה אנחנו מובילים גם את עצמנו אל הייעוד שלנו, ונעשים בני חורין.

היסוד

חירות אמיתית היא להיות דבוק בייעוד. מי שהולך אל תכלית הבריאה, המגבלות נופלות לפניו.

סוד ההודיה

מכאן אפשר להבין סוד גדול: מי שמודה לה' זוכה לישועות שמעל דרך הטבע. למה?

הרמב"ן כתב בסוף פרשת בא שתכלית היצירה היא שבני האדם יודו לה'. מי שמעמיד לעצמו את המטרה להודות, דבוק בתכלית שלשמה נברא. הוא בן חורין, ואינו נתון תחת חוקי הטבע. ולכן הוא זוכה לניסים, כמו שחוקי הטבע נפלו לפני ישראל ביציאת מצרים.

יהי רצון שנזכה להודות לה' בליל הסדר ובכל השנה באהבה ובשמחה, להרגיש כמה אבינו שבשמים אוהב אותנו, ולהוביל את עצמנו ואת העולם כולו אל תכליתו. ונזכה להודות לו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

פסח#110

שביעי של פסח

ידידים רוממוך בשירה קדמוך

בית אחד בפיוט

בשביעי של פסח, היום שבו נקרע הים, נוהגים בקהילות אשכנז לשיר את הפיוט "יום ליבשה". באחד מבתיו אנו שרים:

"ידידים רוממוך, בשירה קדמוך, שירה חדשה שבחו גאולים".

"ידידים", עם ישראל האהובים, רוממו את הקדוש ברוך הוא. אבל מה פירוש "בשירה קדמוך", הקדימו אותך בשירה? לכאורה היה צריך לומר "בשירה רוממוך". במה הקדימו, ולמה?

פירוש נפלא על כך מובא בספר "מעייני הישועה", והוא בנוי על שאלה ששאל השל"ה הקדוש על שירת הים עצמה.

לשונות שהתהפכו

על הגברים כתוב:

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (שמות טו, א).

"השירה", בלשון נקבה. וכך הוא בכל שירות העולם הזה: "ונאמר לפניו שירה חדשה". ורק על הגאולה העתידה אנו אומרים "ונודה לך שיר חדש", בלשון זכר.

ועל הנשים כתוב:

"ותען להם מרים, שירו לה' כי גאה גאה" (שמות טו, כא).

"להם", בלשון זכרים, ולא "להן".

שואל השל"ה: מדוע הפכה התורה את הגברים לנשים ואת הנשים לגברים?

מנין היו להן תופים?

אצל הגברים כתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אז ישיר". הם שרו "אז", אחרי שראו את היד הגדולה ואת המצרים מתים על שפת הים. עד אותו רגע לא שרו.

אבל אצל הנשים כתוב: "ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת" (שמות טו, כ). שואל רש"י: מנין היו להן תופים במדבר? ומשיב:

"מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם ניסים, והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שם).

הנשים עוד לא ראו את הים נבקע, אבל ידעו שהישועה תבוא. ולכן כבר במצרים הכינו את התופים. עליהן אפשר לומר "תשורי מראש אמנה": מרוב אמונה, הן שרו עוד לפני הנס.

מי "זכר" ומי "נקבה"

עכשיו מובן, אומר השל"ה, למה התהפכו הלשונות. בעניין השירה הגברים היו בבחינת "נקבה": חלשים, בלי די כוח לשיר לפני שראו. והנשים היו בבחינת "זכר": חזקות באמונה, שהכינו את התופים ואת השירה מראש.

כביכול אומר הקדוש ברוך הוא לגברים: רק עכשיו, כשהמצרים טובעים בים, אתם נזכרים לשיר? שירה צריך לומר כבר לפני שהנס קורה.

בשירה קדמוך

וזה פירוש הפיוט. "ידידים" הם האוהבים את בורא עולם, ויודעים שהוא אוהב אותם. לכן הם בטוחים בישועתו ואינם מחכים לה. "בשירה קדמוך": הם הקדימו את הקדוש ברוך הוא בשירה, ושרו על הנס עוד לפני שבא.

היסוד

היהודי הבוטח בה' אינו מחכה לנס כדי לשמוח. כבר בתוך הצרה הוא אומר "יגל לבי בישועתך", ושר מראש.

הגדיל ה' לעשות עמנו

ונסיים בדבר נפלא מן המזמור "שיר המעלות":

"אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים" (תהילים קכו, ב-ג).

הגויים ישאלו: מה מגיע לישראל, שנעשו להם ניסים כה גדולים? ואנו נשיב: הגדיל ה' לעשות עמנו, כי "היינו שמחים". גם בגלות, גם בצרות, היינו שמחים ובטוחים שה' יושיע. ומשום כך הגדיל לעשות עמנו.

להוציא את התופים כבר היום

לכל אחד מאיתנו יש "ים" שעוד לא נבקע, משהו שאנו מתפללים ומקווים לו. אפשר לחכות עד שהישועה תגיע ורק אז לשמוח. ואפשר לעשות כמו הנשים הצדקניות: להוציא את התופים כבר עכשיו, ולהודות לה' על הישועה שעוד תבוא.

ילד יכול לומר כבר היום: "תודה, ה', אני יודע שתעשה מה שטוב לי". ומבוגר בתקופה קשה יכול לשיר בלבו "יגל לבי בישועתך" עוד לפני שהישועה נראית.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו, ואנחנו ידידיו. ידיד אמיתי אינו מחכה להוכחות, ושר לאוהבו מראש. נאהב את ה' בכל לבנו, נבטח בו בכל מצב, ונקדים אותו בשירה, עד שנזכה לשיר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.

פסח#111

שביעי של פסח

ביאור הפיוט יום ליבשה

שירה חדשה

בשביעי של פסח זכו ישראל לשיר שירה חדשה על הים. ביום הזה נהוג לשורר את פיוטו של רבי יהודה הלוי, "יום ליבשה" (יש גורסים "ים ליבשה"). ומנהג האשכנזים לשיר אותו גם בסעודת ברית מילה.

כדי לשורר אותו בכל הלב, כדאי להבין אותו. ונשאל גם: מה הקשר בין קריעת ים סוף לברית מילה?

"יום ליבשה נהפכו מצולים, שירה חדשה שבחו גאולים".

ביום שבו נהפכו מעמקי הים ליבשה, שיבחו הגאולים שירה חדשה. כשאדם מתרגש מן הנס שעשה לו ה', השירים הישנים אינם מספיקים לו. הוא חייב לחבר שירה חדשה.

הטבעת בתרמית

"הטבעת בתרמית רגלי בת ענמית, ופעמי שולמית יפו בנעלים".

איזו תרמית הייתה כאן? בשירת הים כתוב: "וברוח אפיך נערמו מים" (שמות טו, ח). רש"י מפרש "נערמו" מלשון ערמה: המים נעשו ערמה גבוהה. ותרגום אונקלוס מפרש מלשון ערמומיות, תחבולה.

איזו ערמומיות הייתה במים?

מבאר הרמב"ן: הרי זה פלא. איך נכנס פרעה לים? הוא ראה את המכות, וראה את הים נבקע לפני ישראל. האם לא הבין שיש כאן יד ה'?

אלא ה' חיזק את לבו, ונתן לו פיתיון. ה' הוליך את הים "ברוח קדים עזה כל הלילה". המצרים ראו רוח חזקה לילה שלם, וחשבו שזו תופעת טבע ולא נס. ומתוך כך נכנסו אחרי ישראל לים.

זו "התרמית": על ידי הרוח נעשתה ערמה, והמצרים טבעו. "בת ענמית" היא מצרים, כמו שכתוב "ומצרים ילד את לודים ואת ענמים" (בראשית י, יג). ו"פעמי שולמית" הם ישראל, השלמים באמונתם, שצעדיהם יפו כשהלכו ביבשה בתוך הים.

בית הודי

"וכל רואי ישורון, בבית הודי ישוררון, אין כאל ישורון, ואויבינו פלילים".

כל מי שיראה את ישראל בגאולתם ישורר. ישראל נקראים "ישורון" כי הם ישרים. ובית המקדש נקרא "בית הודי", כי בו מודים ומשוררים לה'.

"דגליך תרים על הנשארים, ותלקט נפזרים כמלקט שבלים": ירים ה' את דגלי הגאולה על שארית ישראל, ויאסוף את המפוזרים בין העמים, כמו שמלקטים שיבולים בשדה, אחת אחת.

מן הים אל הברית

"הבאים עמך בברית חותמך, ומבטן לשמך המה נמולים".

אלו ישראל, הבאים בברית המילה, החותם שבגוף. סמוך ליציאתם מן הבטן הם נימולים לשמך.

"הראה אותותם לכל רואה אותם, ועל כנפי כסותם יעשו גדילים".

"אותותם" הם התפילין, שנקראים "אות". כמו שכתוב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך" (דברים כח, י). למה עובר הפייטן מן הברית אל התפילין? כי גם ברית המילה היא אות, וגם התפילין הם אות. ולכן גם נוהג אבי הבן ללבוש תפילין בשעת הברית.

"ועל כנפי כסותם יעשו גדילים": אלו הציציות שעל כנפי הבגדים.

למי החותמת

"למי זאת נרשמת, הכר נא דבר אמת, למי החותמת ולמי הפתילים".

רבי יהודה הלוי לוקח את דברי תמר ליהודה: "הכר נא למי החתמת והפתילים" (בראשית לח, כה), והופך אותם לדברי כנסת ישראל אל ה'.

כנסת ישראל אומרת: ריבונו של עולם, הבט! למי אני נרשמת? למי החותמת? זו ברית המילה. ולמי הפתילים? אלו הציציות. אם לא לך, למי? הכל לכבודך.

הקשר

קריעת ים סוף וברית המילה נפגשות בפיוט אחד: ה' עשה לנו נס, ואנחנו נושאים בגופנו ובבגדינו את אותותיו, ואומרים לו "אנחנו שלך".

ידידים רוממוך

"ושנית לקדשה, ואל תוסף לגרשה, והאר שמשה, ונסו הצללים": קדש את ישראל שוב, ואל תגרש אותם עוד. האר את שמשם, וינוסו כל הצרות כמו צל מפני האור.

"ידידים רוממוך, בשירה קדמוך, מי כמוך ה' באלים".

"ידידים" הם ישראל, אוהבי ה'. הם רוממו אותו בשירה על הים, ואמרו "מי כמכה באלים ה'".

והבית האחרון: "בגלל אבות תושיע בנים, ותביא גאולה לבני בניהם". רבי יהודה הלוי תיקן לומר את הפיוט לפני ברכת "גאל ישראל". לכן הוא מסיים בבקשה על הגאולה, ומיד אומרים "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

ישראל על הים לא הסתפקו בשירים הישנים. הלב שלהם היה מלא באהבה לה', עד שפרצה ממנו שירה חדשה. יהי רצון שנזכה לשיר לפני אבינו שבשמים בכל לבנו, ושהשירה תפרוץ מלבנו מעצמה: "ידידים רוממוך, בשירה קדמוך".

פסח#112

שביעי של פסח

כוחה של שירה

חזקיהו שלא אמר שירה

לחזקיהו מלך יהודה נעשה נס גדול. סנחריב מלך אשור צר על ירושלים, ובלילה אחד יצא מלאך ה' והיכה במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף איש. הארץ ניצלה.

אמרו חז"ל שביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח. כל התנאים נשלמו, והגאולה עמדה בפתח. אבל קטרגה מידת הדין:

"חזקיהו, שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח?" (סנהדרין צד ע"א).

למה באמת לא אמר חזקיהו שירה?

ונרצה להבין גם שאלה נוספת: מדוע אדם שאומר שירה, נמחלים לו עוונותיו? מה יש בשירה שיש בה כוח כזה? התשובה תתברר מתוך חזקיהו, ומתוך שירת דבורה.

"מודעת זאת בכל הארץ"

"זמרו ה' כי גאות עשה, מידעת זאת בכל הארץ" (ישעיה יב, ה).

המדרש מבאר: תחילת הפסוק היא דברי ישעיהו הנביא, שתבע מחזקיהו לשיר. וסוף הפסוק הוא תשובת חזקיהו: כבר מודעת זאת בכל הארץ! הרי כבר עמדה השמש בימי יהושע, וכל העולם ראה את גבורות ה'. מה עוד צריך לפרסם?

מכאן למדנו מה עניינה של השירה: פרסומי ניסא. השירה מפרסמת את הנס בכל העולם, ומזכירה אותו לדורות. חזקיהו חשב שאין בזה צורך, ובכך החסיר.

ב"מזמור המנורה" (תהלים סז), הכתוב בסידורים רבים בצורת מנורה, חוזר פסוק אחד פעמיים, בשני הקנים הסמוכים לאמצע: "יודוך עמים אלוקים, יודוך עמים כלם". כי זו תכלית הבריאה: שכל העולם יכיר את ה'.

אנחנו איננו מבינים עד כמה גדול הדבר, לפרסם את גבורת ה'. כל פעם שאדם מספר נס, הוא מקרב את היום שבו כל העולם יכיר את בורא עולם.

תפקיד השירה

השירה מפרסמת את הנס בכל הארץ, ומשאירה אותו חי בלב לדורות.

ניגון מסיני

על שירת האזינו נאמר "כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים לא, יט), ומבאר הרמב"ן שנקראת שירה כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה. והשירות בתורה נכתבות "אריח על גבי לבנה", עם רווחים ריקים. מבאר הרמב"ן: אלה מקומות הנעימה, שבהם מנגנים בלי מילים.

ובהקדמת "פאת השולחן" מובא בשם הגאון מווילנה שחכמת המוזיקה נוגעת לסודות התורה ולשירי הלויים, ושמשה רבנו הביא מסיני ניגונים רבים. ומסתבר שאחד מהם היה הניגון של שירת האזינו, שאבד לצערנו במשך הדורות.

שתי מעלות

למה השירה זוכרת את הנס זמן רב כל כך? משום שתי מעלות. הראשונה: מילים יבשות, אחרי כמה פעמים מתעייפים מהן. אבל שיר אפשר לשיר שוב ושוב, גם כשיודעים אותו בעל פה.

והשנייה: המילים פונות אל השכל, והשירה פונה אל הלב. וזו מטרת הבריאה: "וידעת היום והשבת אל לבבך" (דברים ד, לט). "והשבת" לשון חזרה: מה שחוזרים עליו שוב ושוב, נכנס אל הלב, והאדם מתמלא אהבה והודיה לה'.

שירת דבורה

"ותשר דבורה וברק בן אבינעם ביום ההוא לאמר" (שופטים ה, א).

זו לא הייתה שירה של רגע. היא התפרסמה בכל ישראל, וזמרו אותה בכל מקום. הנס חדר עמוק אל הלב, ונזכר לא כמאורע היסטורי אלא כחוויה מרגשת. וכשזוכרים כמה ה' אוהב אותנו, כאב את בנו, מתעוררת גם בנו אהבה עזה אליו.

כל מיתרי הלב רטטו בסערת רגש ההודיה, שעלתה מן הניגון. ומה שנכנס כך ללב, לא נשכח במהרה.

לכן נמחלו עוונותיהם, ונעשו בריאה חדשה של ממש. וראיה לכך: לפני דבורה כתוב "ויספו בני ישראל לעשות הרע", לשון הוספה. ואחרי השירה כתוב "ויעשו בני ישראל הרע" (שופטים ו, א), בלי "ויספו". הכול נמחה, ואין הוספה על הישן.

יוצאים בשיר

המשנה במסכת שבת אומרת: "במה בהמה יוצאה... וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר" (שבת ה, א). ובספר "תורה אור" לבעל התניא דרשו: איך יוצא אדם מן הבהמיות שבו? בשיר! מי ששר לה' מתוך לב מלא רגש, יוצא בשיר מבהמיותו, ונמשך בשיר אל בורא עולם.

שיר חדש

"שירו לה' שיר חדש". כשקורה לנו נס, כשקורה דבר טוב, כמה חשוב לנצל את הרגע שבו הלב מתעורר, ולשיר לה'. ואל נשמור את הנס רק לעצמנו: נספר אותו לאחרים, "מודעת זאת בכל הארץ".

תן את לבך להתבונן בניסי ה'. העמק ברגשותיך את האהבה שמתעוררת כשמכירים בנס. בכוחו של שיר כזה להפוך את האדם למהות אחרת, לבריאה חדשה.

ילדים יכולים לבחור השבוע שיר אחד של תודה לה', ולשיר אותו בכל יום. ומבוגרים יכולים לספר בשולחן השבת על חסד אחד שה' עשה להם.

אבינו שבשמיים מחכה לשמוע את שירתנו. חזקיהו היה קרוב לגאולה, וחסרה רק שירה. נשיר לה' מכל הלב, נספר את ניסיו לכל העולם, ונזכה להיות בריאה חדשה ולשיר לו שיר חדש על גאולתנו.

פסח#113

פסח

להודות מבראשית

מה עניין מצרים לברכת המזון?

רעיון נפלא מובא בספר "דעת תורה" של רבי ירוחם ליבוביץ. התורה מצווה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י).

אבל בברכת הארץ אנחנו מוסיפים: "ועל שהוצאתנו ה' אלוקינו מארץ מצרים, ופדיתנו מבית עבדים, ועל בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו".

מה שייכות כל אלה לברכה על האוכל?

ארמי אובד אבי

משיב רבי ירוחם: כך מצינו בביכורים. המביא ביכורים אינו מודה רק על הפירות שבסלו, ולא רק על השדה, ולא רק על הארץ. הוא פותח מימי יעקב אבינו:

"ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" (דברים כו, ה).

הוא מספר את השעבוד, את יציאת מצרים ביד חזקה, ואת הביאה אל הארץ. ורק בסוף: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה".

היסוד

בחיוב הכרת הטוב אין די להודות על החסד של עכשיו. צריך להכיר ולהודות על כל הסיבות וההשתלשלויות מבראשית, שהביאו אליו.

ההגדה של פסח

ולכן, אומר רבי ירוחם, בליל הסדר מספרים את יציאת מצרים דווקא מתוך פסוקי מקרא ביכורים, ולא מתוך ספר שמות. כי מצוות הסיפור היא מצד הכרת הטוב, ולכן מתחילים "מקדמא דנא", מ"ארמי אובד אבי".

וכך בברכת המזון: מזכירים את כל החסדים מבראשית, את מצרים, את הברית ואת התורה, כל מה שהביא אותנו לארץ ולמזון שעל השולחן. ומוסיף רבי ירוחם שצריך לומר זאת בפה, ואולי גם בהרמת קול, כמו בביכורים.

דיינו של יום הולדת

מכאן רעיון מעשי. ביום ההולדת, ירשום אדם את הדברים הטובים שעשה עמו ה' בשנה שעברה: נכנס לישיבה טובה, זכה לרב טוב, לחברים טובים. עמוד אחד של חסדים.

ובכל שנה לא יודה רק על השנה האחרונה, אלא מבראשית, כמו ב"דיינו" של ההגדה: "אילו בשנה הראשונה עשית עמי חסד זה, דיינו. אילו הבאתני לתלמוד תורה ולא לישיבה, דיינו". וכך משנה לשנה, מוסיף והולך.

אפשר לעשות לזה פנקס מיוחד, יפה וצבעוני, משנה אפס ועד מאה ועשרים. בכל יום הולדת עוד עמוד: הודיה על כל העבר, ובקשה על העתיד.

ויהי לי לישועה

וההודיה פותחת שערים. מסופר על שתי בנות שחיכו זמן רב לשידוך, וכשהתחילו לכתוב רשימות הודיה על חסדי העבר, זכו לשידוך תוך זמן קצר. ועל אב שכתב את חסדי ה' עמו, וכעבור חודש מצאה בתו את זיווגה.

"עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" (שמות טו, ב).

כשאדם מזמר לה', זה מביא ישועה. וכך בברכת המזון: אחרי ההודיה מבקשים "הרחמן". כי כשמתחילים להודות, נפתחים שערי ישועה.

ה' מוביל כל אחד מאיתנו צעד אחר צעד, מן היום הראשון ועד היום, וכל חוליה בשרשרת היא חסד שלו. יזכנו ה' להוסיף בהודיה, ולהודות לו תמיד מבראשית.

פסח#114

שביעי של פסח

להכין את הפה לעולם הבא

שתי פעמים בלבד

בשירת הים אנו קוראים על מרים הנביאה, שיצאה בראש כל הנשים לשיר לה':

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת" (שמות טו, כ).

אם נחפש בכל התורה, נמצא שהשם "מרים" יחד עם מעשה שעשתה מופיע רק פעמיים. פעם אחת כאן, בשירת הים. ופעם שנייה בפרשת בהעלותך: "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב, א), כשדיברה על משה רבנו.

מה הקשר בין השירה לבין הדיבור על משה? למה התורה מעמידה אותם זה מול זה?

ארבע מילים מוזרות

בתפילה אנו אומרים "התהללו בשם קדשו" (תהלים קה, ג). למה "התהללו" ולא "הללו"? ועוד אנו אומרים "להודות לשם קדשך, להשתבח בתהלתך" (תהלים קו, מז). למה "להשתבח" ולא "לשבח"?

ועוד: למה קוראים לדיבור הפסול "לשון הרע" ולא "לשון רע"? ובפרשת בשלח כתוב "וילנו העם על משה" (שמות טו, כד), ורש"י מעיר: "וכן דרך לשון תלונה להסב הדיבור אל האדם". התורה מייחסת את התלונה אל המתלונן עצמו, כאילו הוא מקבל את הפעולה. למה?

מה עושים בעולם הבא?

חז"ל אמרו שבגן עדן "צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה". אבל מה בדיוק עושים שם? רבים חושבים שלומדים תורה. הרוקח, בפירושו ל"אשרי", כותב דבר מפתיע: בעולם הבא "צדיקים יושבים ומודים לה' ונהנים מזיו השכינה". ומי שמודה בעולם הזה, יזכה לעולם הבא.

זו הפתעה גדולה. הרמח"ל כותב בתחילת "מסילת ישרים" שהאדם נברא כדי להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזה העידון הגדול מכל העידונים. והרוקח מגלה לנו איך מתענגים: על ידי הודיה ושירה לפניו.

וכך כתב בעל "מכתב מאליהו": עיקר ההודיה היא הדבקות בו יתברך, והיא השירה של המלאכים והצדיקים. בעולם הבא שרים לקדוש ברוך הוא. ומי שר שם? מי ששר כאן.

"הריני מזמן את פי"

רש"י במסכת ברכות מבאר את הנוסח "מן העולם ועד העולם":

"התקינו עצמכם בעולם הזה לברך את הקדוש ברוך הוא, כדי שתהיו רגילים לעולם הבא, שכולו ארוך".

לכן אנו פותחים בכל בוקר: "הריני מזמן את פי להודות ולהלל". לא את הראש, לא את העיניים ולא את הלב. רק את הפה. צריך להכין את הפה.

נצייר לעצמנו: לעתיד לבוא יאמרו לכל אחד, "בוא, שיר. בוא נשמע איזו שירה הכנת בעולם הזה לבוראך". כל הצדיקים יעמדו וישמעו. ומה יוכל לשיר? רק את מה שהכין כאן.

לכן יהודי צריך שכל הפה שלו יהיה מוקדש להודות ולהלל. כל ברכה, כל "תודה", כל מילה טובה, הם החזרות על השירה שישיר שם. זו ההכנה הגדולה ביותר לעולם שכולו ארוך.

זכירת מעשה מרים

המגן אברהם מביא בשם האר"י ז"ל, שבכל יום צריך לזכור את שש הזכירות. ואת מעשה מרים זוכרים בברכת "אהבה רבה", במילים "להודות לך":

"יזכור שלא נברא הפה אלא להודות, ולא לדבר לשון הרע, וזהו זכירת מעשה מרים".

מי שמדבר רע, לא רק הרס את חברו. הוא הרס את עצמו. הפה שלו, במקום להודות ולהלל, מקטר ומתלונן. ואיך יעמוד לפני בורא עולם עם פה כזה?

מי שמשבח נעשה משובח

עכשיו מובנות המילים. "התהללו" פירושו: אתם עצמכם תהיו מהוללים. כשמשבחים את בורא עולם, ודאי שנותנים לו נחת רוח, אבל גם האדם עצמו נעשה מהולל.

וכך "להשתבח בתהלתך": מי שאומר תהילות ה', הוא עצמו נעשה משובח. כמו שאומרים בהגדה: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". לא רק הסיפור משובח, האדם עצמו נעשה יהודי משובח.

זה לעומת זה. מי שמדבר רע, נעשה בעצמו הרע. לכן זה "לשון הרע". וכך המתלונן: התורה מסבה את התלונה אליו, כי הוא עצמו נעשה מתלונן.

היסוד

הפה בונה את האדם. כל מילה שיוצאת ממנו משנה קודם כול את מי שאמר אותה. מי שמשבח נעשה משובח, ומי שמדבר רע נעשה בעצמו הרע.

מרים, אם השירה

מרים הייתה אם השירה בעם ישראל. כל מהותה הייתה לראות טוב. אפילו במצרים, כשפרעה גזר גזירות, היא כבר ראתה את הגאולה. גם בשמה יש מרירות, ואף על פי כן ראתה תמיד את היופי שבבריאה ושרה לה'.

והיא לימדה את כל הנשים לשיר. "ותצאן כל הנשים אחריה", ומאז ועד היום כל בנות ישראל הולכות אחריה, לשיר ולהודות למלך מלכי המלכים. מרים היא האמא של השירה בעם ישראל.

ופעם אחת דיברה על אחיה משה. היא התכוונה לתועלת, לעזור. אבל היה חסר משהו דק מן הדק: לראות טוב, לפרש לטובה את מה שלא הבינה. ולפי מעלתה הגדולה, נקרא הדבר לשון הרע.

לכן התורה מעמידה את שני המקומות זה מול זה. אצל מי שכל מהותו להודות, גם חיסרון קטן בראיית הטוב פוגע במהות עצמה.

הארת השירה

השפת אמת כותב שעיקר השירה יהיה לעתיד לבוא. כל זמן שיש תערובת רע בעולם, אין השירה בשלמות. אבל בכוח האמונה שהכול לטובה, יכולים ישראל למצוא הארה של שירה כבר עכשיו. ובאיזו זכות? בזכות האמונה:

וכך כתוב: "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו" (ישעיה מג, כא). עם ישראל נברא כדי לספר את תהילת ה'. ובמדרש נאמר על "אז ישיר" שעתידים ישראל לומר שירה לעתיד לבוא, "שירו לה' שיר חדש" (תהלים צו, א).

"ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד, לא - טו, א).

ואולי זה רמוז בשני השמות שלנו. "יהודים", שתפקידנו להודות. ו"ישראל", שתפקידנו לשיר. ומה היא שירה? לב שעולה על גדותיו מרוב הטוב שה' נותן לנו. מי שמאמין שהכול לטובה, יכול לשיר כבר עכשיו.

ילדים יכולים להתחיל כבר היום: בכל בוקר, כשאומרים "הריני מזמן את פי", לחשוב שהפה הזה מוכן היום רק לדברים טובים. ובכל פעם שבא לנו לומר משהו רע על מישהו, להחליף אותו ב"תודה" לה'.

אבינו שבשמיים מחכה לשמוע את השירה שלנו. כל "תודה" שיוצאת מפינו היא עוד תו בשירה שאנו מכינים לו. נאהב אותו בכל לבנו, נראה את הטוב שהוא נותן לנו, ונזמן את פינו רק להודות ולהלל לו, עד שנזכה לשיר לפניו לעתיד לבוא.

פסח#115

פסח

למה מדלגים על אז ישיר

שאלת הסבא מסלבודקה

בשביעי של פסח שומעים על מעלת השירה: מי ששר לבורא עולם נעשה כבריה חדשה, ומוחלים לו על עוונותיו. ובזוהר הקדוש מפליג מאוד במעלת אמירת שירת הים בכל יום.

והנה, בשולחן ערוך (אורח חיים סימן נב) מבואר הסדר למי שמאחר לבית הכנסת. בית הכנסת אינו כביש מהיר, שנכנסים ויוצאים בו כרצונך. יש סדר: קודם כל יאמר "ברוך שאמר", "אשרי" ו"ישתבח", ואם יש לו זמן, יוסיף. ועל "אז ישיר" הוא מדלג.

שואל הסבא מסלבודקה: וכי על "אשרי" נאמר שמוחלים לו כל עוונותיו? ועוד, "אז ישיר" הוא מן התורה, ופסוקי דזמרה הם מדברי דוד המלך. על דאורייתא מדלגים, ואת דברי הקבלה אומרים?

תירוץ בדרך צחות

יש שאמרו בדרך צחות: מי שמאחר, מריץ את התפילה. הוא לא יאמר את השירה בשמחה ובהתלהבות, כמו מי שעבר עכשיו את הים, ושירה כזאת אינה מגיעה למעלות שבזוהר. לכן יכול לדלג. אבל ודאי שצריך תירוץ אמיתי.

עיקר השירה

ומתרץ הסבא מסלבודקה: עיקר השירה הוא הפסוק:

"מי כמכה באלם ה', מי כמכה נאדר בקדש, נורא תהלת עשה פלא" (שמות טו, יא).

ואת הפסוק הזה אומרים כולם בכל תפילה, ממש לפני שמונה עשרה: "וים סוף בקעת, וזדים טבעת, וידידים העברת... על זאת שבחו אהובים... משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה, ואמרו כולם: מי כמוכה".

היסוד

כל מעלות שירת הים אפשר לקיים גם באמירת "מי כמוכה" שלפני שמונה עשרה. לכן מי שמאחר יכול לדלג על "אז ישיר".

מסופר על רבי אליהו לופיאן, בעל "לב אליהו", שכשהיו דופקים בבית הכנסת לפני שמונה עשרה, והוא עוד היה באמצע הפסוקים האלה, הרגיש שלקחו לו את גן העדן שלו. "שבחו אהובים", "ונתנו ידידים זמירות", זה גן עדן.

אוהבו של מלך

ועוד דבר נפלא. אומר הירושלמי: מי שאינו סומך גאולה לתפילה, דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו. יצא המלך לדעת מה הוא מבקש, ומצא שהלך לו.

ומבאר רש"י (ברכות ד ע"ב): "שיהא אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו", ומרצהו בתשבחות של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב לו יתבע צרכיו.

כשאנו אומרים "מי כמוכה", אנו דופקים על דלתו של המלך. הקדוש ברוך הוא נהנה ויוצא לשמוע. וכשהוא קרוב, זה הזמן לבקש. וכך אמרו: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל".

שתי מעלות

אם כן, בפסוקים שלפני שמונה עשרה יש שתי מעלות: עיקר השירה, כדברי הסבא מסלבודקה, וקירוב ה' אלינו, כדברי רש"י. מי שרוצה שתפילתו תישמע, יפתח בהודיה ושירה.

אבינו שבשמיים אוהב לשמוע את שירתנו. בכל פעם שאנו מודים, הוא יוצא אלינו, קרוב אלינו ומקשיב. יהי רצון שנזכה לומר בכל יום "שירה חדשה שבחו גאולים" בשמחה רבה, ויהיה כל יום מלא שירה, שמחה והודיה.

פסח#116

פסח

לנקות לפסח מתוך הודיה

אור לארבעה עשר

"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" (משנה, פסחים א, א).

למה דווקא בליל ארבעה עשר, אחרי שעברו שלושה עשר ימים בניסן? ומה עוד קורה אחרי שלוש עשרה? נער נעשה בר מצווה, ובשנה הארבע עשרה נכנס לעול מצוות.

מה הקשר בין בדיקת חמץ לבר מצווה?

את התשובה נלמד מדברי המהר"ל בדרוש לשבת הגדול.

המצווה שמחכה לבר מצווה

את רוב המצוות הילד עושה כבר קודם, מתוך חינוך. אבל מצווה אחת משאירים לבר המצווה: תפילין. מה מיוחד בה?

בגוף האדם יש יצר הרע, שחז"ל קוראים לו "אל זר". ותפקיד האדם בבריאה הוא להתאחד עם הבורא, להרגיש את אהבתו. וההודיה היא שמאחדת את האדם עם ה'.

אבל היצר הרע עומד בין המוח ללב. גם כשאדם מבין במוחו שיש בורא לעולם, קשה לו לחיות זאת בלב. וכשהאמונה נכנסת ללב, האדם מרגיש כמה ה' נותן לו וכמה הוא אוהב אותו, והלב פורץ בשירה חדשה: "שירה חדשה שבחו גאולים".

שלוש עשרה: אור האחד

שלוש עשרה בגימטריה הוא "אחד". אחרי שלושה עשר ימים שורה בעולם אור האחד, ויש בכוחנו לסלק את היצר הרע, שכל כוחו לעשות "שניים": להפריד בין המוח ללב, ובין האדם לבוראו.

וכשאנחנו מסלקים את החמץ הגשמי, שרומז ליצר הרע, ה' נותן לנו מתנה: לסלק גם את החמץ הרוחני. את מה שלא נותן לנו לאהוב את ה', להודות לו ולשמוח בו. ואז אפשר להקריב את קרבן הפסח בלב שלם.

וכך בבר מצווה: אחרי שלוש עשרה שנים הוא מקבל את אור האחד, ואת מצוות התפילין. תפילין של ראש על המוח, ותפילין של יד כנגד הלב.

איחוד המוח והלב

התפילין והבדיקה באים לאותו דבר: שאהבת ה' לא תישאר רק במוח, אלא תיכנס אל הלב, והלב יתמלא אהבה לבורא עולם.

לנקות מתוך שמחה

אבל בתנאי אחד: לסלק את החמץ מתוך שמחה והודיה. לא מתוך כעס ותרעומות. ואז, בשעה שאנחנו מסלקים את החמץ מביתנו, בורא עולם מסלק את החמץ מליבנו, ומגיעים לליל הסדר עם שירה חדשה ועם "נשמת כל חי".

כמה צריך להודות על כל פירור ופירור שמנקים! על ידו זוכים להתאחד עם ה' בליל הסדר. כי זה פסח: להתאחד עם הבורא, על ידי שמודים לו מכל הלב.

למה קוראים לו "פסח"?

כי ה' פסח על בתי בני ישראל. הוא, בכבודו ובעצמו, היכה את המצרים, ועל כל בית יהודי דילג. בזה הראה שהוא בוחר בנו ואוהב אותנו מכל העמים: אתם בני בכורי.

"ופסח ה' על הפתח, ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגף" (שמות יב, כג).

שאל רבי אלימלך מליז'נסק: "על הפתח"? היה צריך לומר "מעל הפתח"! מי שקופץ מעל הפרחים, מדלג מעליהם. מי שקופץ על הפרחים, קופץ עליהם עצמם.

ואמר: הקדוש ברוך הוא, כביכול, קפץ ורקד על פתחו של כל בית יהודי, ואמר: "כאן גר יהודי! כאן גר בני בכורי, מי שאני אוהב!".

ומספרים שכאשר שמע זאת רבי משה לייב מסאסוב, התלהב כל כך, עד שעלה על השולחן ורקד: "כאן גר יהודי! כאן גר יהודי!".

כאן גר יהודי

זה סוד יציאת מצרים: לדעת שה' בחר בנו, "לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד, לד). ובכל פעם שאנחנו מנקים, מקרצפים ומחפשים פירורים בפינות, נזכור: זה בית יהודי, וה' שמח בו ורוקד על פתחו.

נפסיק לכעוס, נשכח מן הלחץ, ונצא בריקוד: "כאן גר יהודי!". יזכנו ה' לשמוח ולהודות לבורא עולם, שבחר בנו מכל העמים, דילג על בתינו באהבה, ונותן לנו בכל שנה מחדש את הזכות להיות בניו.

פסח#117

פסח

ממחרת השבת

פסח שנקרא שבת

בתורה כתוב: "וספרתם לכם ממחרת השבת" (ויקרא כג, טו). "ממחרת השבת" הוא ממחרת יום טוב הראשון של פסח. התורה קוראת לחג הפסח "שבת".

למה? מה הקשר בין פסח לשבת?

כדי לענות, צריך להבין קודם מהי באמת השבת.

הזמר שחיבר משה רבנו

הרב אביגדור מילר מעיר: אין לנו הרבה זמירות שבת מן הקדמונים. אבל יש זמר אחד שחיבר משה רבנו בעצמו:

"מזמור שיר ליום השבת. טוב להדות לה' ולזמר לשמך עליון" (תהילים צב, א-ב).

ושואל: הרי במזמור הזה, חוץ מן הפסוק הראשון, אין שום אזכור של שבת! ומבאר: הזמירות שלנו מתארות את תענוגי השבת. אבל משה רבנו מגלה כאן את פנימיות השבת.

ומהי? לדעת שכל הבריאה היא בריאה של חסד. גם כשרשעים מצליחים, "בפרח רשעים כמו עשב", המטרה היא חסד. העולם הזה הוא רק פרוזדור, והרשעים מקבלים כאן את שכרם, ואילו הטוב האמיתי שמור לעולם הבא.

זכר למעשה בראשית

השבת היא "זכר למעשה בראשית". אבל בשבת ה' נח ולא ברא כלום! איך היא זכר לבריאה?

מבאר הרב מילר: השבת היא יום של עונג, "וקראת לשבת עונג". חכמים הבינו שרצון ה' לעשות את השבת יום של תענוגים, כדי להראות שכל הבריאה היא בריאה של תענוגים. ה' ברא את העולם כדי להיטיב לבני אדם.

היסוד

השבת היא זכר לסיבה שבגללה נברא העולם: כדי לענג את בני האדם. לכן בשבת אומרים "טוב להודות לה'".

"אשר ברא אלוקים לעשות"

ועוד מבאר, על פי האבן עזרא, את המילה "לעשות" (בראשית ב, ג). מי שהיה בעולם בששת ימי בראשית, היה רואה בעיניו איך ה' בורא את האור, איך הדשא יוצא פתאום מן האדמה.

אבל בשבת הפעיל ה' את המנגנון שהדברים ייראו כאילו קורים מעצמם. העולם התחיל "לעשות" כביכול מעצמו. ולכן השבת מזכירה: המנגנון הזה נוסד בבריאה, ולא השמש מאירה, הקדוש ברוך הוא מאיר.

וגם ההסתרה היא חסד. כך יש לאדם בחירה: הוא רואה עולם שנראה טבעי, ובכל זאת מאמין בבורא, ובזה קונה את שלמותו וזוכה לעולם הבא.

כור הברזל

ועכשיו נבין למה פסח נקרא שבת. ישראל היו משועבדים במצרים והיה להם קשה מאוד. אבל בסוף ראו שהשעבוד נועד לנקות אותם. מצרים נקראת "כור הברזל", כמו כור שמתיך את המתכת כדי להוציא ממנה זהב.

כמבואר בדברי האר"י הקדוש, השעבוד בא לתקן ולזקק את ישראל, שיהיו להם כלים לאור הגדול של קריעת ים סוף ומתן תורה.

כל מצרים הייתה חסד. ובזה פסח דומה לשבת: שניהם מגלים שגם מה שנראה קשה או טבעי, כולו חסד של ה'.

לצאת מלחם העוני

ומובא בספרים חידוש על "לחם עוני": במצרים לא הבינו שה' הוא אבא שרוצה להיטיב. היו בעניות הדעת, ולא ראו את החסד שבתוך הצרה. המטרה היא לצאת מלחם העוני הזה, ולהבין שה' רוצה להיטיב לנו.

וכמה שאדם מאמין שה' כולו חסד, כך הוא זוכה לראות את ההטבה בעיניו. "במידה שאדם מודד, בה מודדין לו".

אבינו שבשמיים אוהב אותנו, וכל מה שהוא עושה הוא חסד. נאמין בזה בכל לבנו, נאמר בשמחה "טוב להודות לה'", ונזכה לראות את כל הטוב שהוא רוצה לתת לנו.

פסח#118

חג הפסח

מצה שאנו אוכלים על שום מה

לזכור כל ימי חייך

שבעה ימים אוכלים מצות, ובכל פעם שאדם אוכל מצה הוא מקיים מצווה. אבל צריך לחשוב לפני כן מה היא המצה, ולבקש שהיא תכניס אמונה ללב.

מסופר על הגאון מווילנא שבשביעי של פסח היה קשה לו להיפרד ממצוות אכילת מצה, והיה מוסיף סעודה כדי לאכול מצה עוד פעם. כי המצה מכניסה בלב אמונה, למי שרוצה לקנות לב של אמונה ואהבת ה'.

"שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג).

איך המצה עוזרת לנו לזכור את יציאת מצרים כל ימי חיינו? כדי להבין, נביא שתי קושיות של השל"ה הקדוש.

קושיה ראשונה: מה המעלה בחיפזון?

התורה אומרת שאוכלים מצה "כי בחפזון יצאת". אבל מה המעלה בחיפזון? הרי על הגאולה העתידה מבטיח הנביא להפך: "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון" (ישעיהו נב, יב).

אם החיפזון אינו מעלה, למה אוכלים מצות שבעה ימים כדי לזכור אותו?

קושיה שנייה: שעבוד או גאולה?

בהגדה אמרנו שהמצה היא "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", כלומר זכר לגאולה. אבל בתחילת ההגדה אמרנו "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", כלומר זכר לשעבוד.

במצרים לא נתנו ליהודים זמן לאפות לחם. "מהר, מהר, ולעבודה!". וכך אכלו כל הזמן מצות, לחם עוני. אז מה המצה, זכר לשעבוד או זכר לגאולה?

ולכאורה יש סתירה באותו פסוק עצמו. כתוב "מצות לחם עני", לחם שמזכיר את העוני, ומיד אחר כך "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים", שמזכיר את הגאולה.

אומר הרמב"ן: המצה מזכירה את שניהם. היא לחם עוני כזכר לעוני שבמצרים, והיא גם זכר לכך שיצאו בחיפזון. ושואל השל"ה: איך מאכל אחד יזכיר שני דברים הפוכים?

יסוד השל"ה

באותו דבר עצמו

הקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל מאפלה לאורה באותו דבר עצמו שבו שעבדו אותם. בעניין שבו שעבדו את ישראל, בו עצמו יצאו לחירות.

המצרים אמרו ליהודים: "מהר, מהר, לעבודה! אין זמן לחמץ, תאכלו מצות". וביום הגאולה אמר להם ה': מה שעשיתם לשעבוד, תעשו עכשיו לגאולה. אמרתם "מהר לעבודה", עכשיו תגידו "מהר לצאת". אמרתם "אין זמן לאפות", עכשיו תגידו "אין זמן, קחו מצות וצאו". וכך כתוב: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם" (שמות יב, לג).

זה מה שהמצה מלמדת: ה' יכול להפוך את הרע עצמו לטוב. לא רק שהרע ייעלם, אלא שהדבר שנראה רע הוא עצמו ייהפך לגאולה. אותו לחם עוני הוא עצמו לחם החירות. ולכן החיפזון חשוב: הוא מראה איך כלי השעבוד נעשה כלי הגאולה.

עכשיו מובנות שתי הקושיות. המצה מזכירה גם שעבוד וגם גאולה, כי היא מראה שהשעבוד עצמו נהפך לגאולה. והחיפזון אינו מעלה מצד עצמו, אבל הוא העדות לכך שאותו חיפזון של העבודה נעשה חיפזון של חירות.

זו הסיבה שהמצה צריכה ללוות אותנו "כל ימי חייך". לא רק בליל הסדר ולא רק בשבעת ימי החג, אלא בכל רגע שבו נדמה שהרע מנצח.

"אז" של שירה

משה רבנו אמר לה' בשעת צער: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה". ואמרו חז"ל במדרש שאמר משה: ב"אז" חטאתי, וב"אז" אני משבח, "אז ישיר". אותו רגע של צער נהפך לשירה. וזה גם ה"ונהפוך הוא" של פורים: היום שבו רצו להרוג את היהודים, הוא עצמו נעשה יום הניצחון.

האמונה הופכת את הרע

ומה נזכור "כל ימי חייך"? שכל רע שנראה בחיים, אם נזכה להאמין בבורא עולם, נראה פעמים רבות איך הוא עצמו נהפך לגאולה. וכיצד זוכים לכך? מי שמאמין שהכל לטובה, ואומר בפיו "גם זו לטובה", זוכה בעזרת ה' לראות זאת בעיניו.

כותב המהר"ל בנתיבות עולם: יהא אדם רגיל לומר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". וכאשר הוא אומר כך על דבר שנראה רע, ובוטח בה' שהוא לטובה, ה' עושה אותו לטובה בפועל.

וזה רמוז בהלל: "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" (תהילים קיח, כא). "עניתני" גם מלשון עינוי. אני מודה לך על העינוי, ועל ידי כך העינוי עצמו נעשה לי לישועה.

גזירות שנהפכו להצלה

ישיבת חברון עלתה מליטא לארץ ישראל בגלל גזירת גיוס על בחוריה. מספרים שאחרי שנוסדה בחברון, בוטלה הגזירה. ובזכות שעלו לפני השואה, ניצלה הישיבה כולה, והמשיכה שנים רבות להעביר את מסורת התורה מדור לדור. הגזירה שחשבו כמה היא רעה, היא שהצילה.

רבי אהרן לייב שטיינמן זצ"ל, שזכה להיות מגדולי הדור, נאלץ בגלל גזירת גיוס לנסוע לשווייץ, וכך ניצל מן המלחמה.

הרב מבריסק חלה באסטמה קשה לפני המלחמה, ועבר לעיירת מרפא. כשפרצה המלחמה, לא יכול היה לחזור לבריסק. הוא נמלט לווילנא, ושם קיבל אשרה לארץ ישראל. המחלה היא שהצילה אותו.

וישיבת לומז'ה, שסירבה לקבל עליה לימודי חול, הגיעה בעקבות זאת לפתח תקווה. בכל המקרים האלה, הגזירה עצמה הייתה הדרך אל ההצלה.

הסתכל על המצה

כל מי שיתבונן בחייו שלו ימצא דוגמאות כאלה. דלת שנסגרה, ובזכותה נפתחה דלת טובה יותר. קושי שנראה מיותר, ובדיעבד התברר שבלעדיו לא היה מגיע לברכה. המצה מזמינה אותנו לחפש את הסיפורים האלה, ולספר אותם לילדינו.

כשנדמה לך שמשעבדים אותך, אל תדאג. מי שמאיץ בך "חיפזון לעבודה", הוא עצמו יוציא אותך בחיפזון לגאולה. קח את המצה, הסתכל עליה, ודע שאין רע בעולם למי שמאמין שהכל טוב.

אבינו שבשמיים אוהב אותך ומרחם עליך, ומתוך לחם העוני עצמו הוא מכין לך את לחם החירות. נאמר בפה ובלב "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", ונזכה לראות איך הכל לטובה, ולומר בשמחה: "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה".

פסח#119

חג השבועות

פארו עליי ופארי עליו

שני שמות לחג אחד

בתורה שבכתב נקרא חג השבועות "חג הביכורים":

"וביום הבכורים, בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם" (במדבר כח, כו).

אבל בתורה שבעל פה הוא חג מתן תורה. אמר רבי אלעזר: "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא" (פסחים סח ע"ב). ובתפילה אנו אומרים: "זמן מתן תורתנו".

למה בתורה שבכתב מוזכר רק חג הביכורים, ובתורה שבעל פה רק מתן תורה?

חג המצות וחג הפסח

את אותה שאלה שאל סניגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, על פסח. בתורה החג נקרא "חג המצות", ואנו קוראים לו "חג הפסח". למה?

ענה רבי לוי יצחק: "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג). אנחנו מחפשים כל הזמן איך לשבח את ה', וה' מחפש תמיד איך לספר את שבחם של ישראל.

פארו עליי ופארי עליו

כך אנו שרים ב"אנעים זמירות": "פארו עלי ופארי עליו". בתפילין שלנו כתוב שבחו של ה', "שמע ישראל". ובתפילין של הקדוש ברוך הוא, כביכול, כתוב שבחם של ישראל: "ומי כעמך ישראל, גוי אחד בארץ".

לכן ה' קורא לחג "חג המצות", לספר את שבחם של ישראל: איך הם מתאמצים בשבילי לבער את כל החמץ, לאכול שבעה ימים מצות, ולהאמין בי. ואנחנו קוראים לו "פסח", כדי להודות לה' "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים" (שמות יב, כז), ודילג על עוונותינו.

אנחנו אומרים: ריבונו של עולם, אתה הגיבור, אתה הצלת אותנו! וה' אומר: ילדים יקרים שלי, אתם הגיבורים!

הוויכוח היחיד שמותר בבית

ומכאן מוסר השכל לכל בית. הוויכוח היחיד שמותר בבית הוא ויכוח כזה. הבעל אומר לאשתו: הכל בזכותך, הבית הנקי, העוגות, החג כולו. והאישה אומרת: בלעדיך לא הייתה תורה בבית, ולא היה על מה לחגוג. כל אחד מחפש להודות לשני.

חג מתן תורה וחג הביכורים

ועכשיו לשבועות. אנחנו קוראים לו חג מתן תורה, כי אנו מודים לה' על התורה שנתן לנו, דברי תורה יקרים ומשמחי לב.

יהודי שקובע עיתים לתורה עבד עם אנשים שאינם שומרי מצוות. אמר לו אחד מהם: "אתה לא תבין אותי. כשמשהו לא הולך בבית, אתה לומד שעה וחוזר רגוע ושמח. אני יוצא עצבני, וחוזר מהעבודה עצבני פי שניים".

"תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהילים יט, ח).

ואיך ה' קורא לחג? חג הביכורים. כאילו הוא אומר: איזה ילדים מתוקים יש לי! נתתי להם פירות, והם מביאים לי מראשית הפרי ובאים להודות לי על הפירות, על הארץ ועל התבואה.

היסוד

שני השמות הם שני צדדיה של אהבה אחת: אנחנו מספרים את שבחו של ה', וה' מספר את שבחנו. "אני לדודי ודודי לי".

לחפש את הטוב

נזכה תמיד לחפש את הטוב שבשני ואת הטוב של בורא עולם, ולהודות בלי די. כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות ברכות: "וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד, הרי זה משובח".

אבינו שבשמיים מתפאר בנו כמו אב בילדיו. נודה לו על התורה הקדושה ועל כל טוב, ונשמח לדעת שגם הוא שמח בנו. פארו עליי ופארי עליו.

פסח#120

חג הפסח

פה סח וגאולת הדיבור

חג שבו נפתח הפה

על שמו של חג הפסח אומר האר"י הקדוש: "פסח" הוא פה סח, פה שמדבר. בחג הזה נפתח פיו של האדם להודות ולהלל לה', לספר בנפלאותיו.

ומבאר האר"י שזה עניינה של ספירת העומר. בכל יום של הספירה נשפעת על האדם דעת חדשה. וכשיש לאדם דעת, הוא מתבונן בחסדי ה', ומתוך ההתבוננות הוא מודה לה' מעומק הלב.

והחגים נקראים "רגלים", כי עליהם עומדת כל השנה. ונקראים "חג" מלשון לחוג, לסובב, כי סביבם מסתובבת השנה. כפי שאדם מודה בחג, כך נפתח לו אור ה' בכל השנה.

גלות הדיבור

כותב האר"י ז"ל בפרי עץ חיים שעיקר גאולת מצרים הייתה גאולת הדיבור. כשירדו ישראל למצרים, נשתעבד הדיבור שלהם לפרעה.

"פרעה" הוא פה רע. "מצרים" הוא מיצר הגרון.

בגלות מצרים לא יכלו ישראל לפתוח את פיהם בשירה ובשבח. ושורש הדבר הוא גלות הדעת. מי שדעתו בגלות רואה רק את מה שקשה לו ואת מה שלא הצליח. הוא שוכח שבכל נשימה ונשימה הוא מוקף חסדים.

הוא אומר: "על מה אני צריך להודות? יש לי חיים קשים!". זו מצרים שבתוך האדם: המקום שבו שוכחים את הטוב.

ולכן אמר משה: "כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה'" (שמות ט, כט). רק מי שיוצא מן המיצר יכול לפרוש כפיים בתפילה ובהודיה.

משה נותן דעת

אומר האר"י שמשה רבנו הוא בחינת הדעת. משה בא ומראה לישראל כמה ה' אוהב אותם, וכמה חסדים הוא עושה איתם בכל רגע. ואפילו מה שנראה קשה, הוא מאיר להם שגם זה לטובה.

ומי שאינו רואה את אהבת ה', גם אינו מתפלל. הוא חושב: "למה שה' ישמע בקולי?". אבל כשהדעת מאירה, נפתח הפה. ולכן כתוב: "ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים" (שמות ב, כג). זו הייתה זעקה מעומק הלב, שבאה מתוך ידיעת החסדים.

ואחר כך כתוב "ויקדו וישתחוו", ושוב הודו, ושוב הודו. ההודיה היא שגאלה אותם.

מהי הדעת שמשה נותן? לדעת שהכל חסדים. גם הקושי בא כדי לזכך את האדם ולהכין אותו לקבל אור אלוקי, לחיים של דבקות בה' לנצח. מי שיודע זאת, כבר אינו נחנק במיצר. הוא יכול לדבר, להתפלל ולהודות.

משובח בחסדים

בהגדה אנו אומרים: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". ומבאר האר"י: משובח בחסדים. מי שמרבה לספר, ממשיך עוד ועוד חסדים.

כך היה במצרים. בכל פעם שהודו, נמשכו חסדים גדולים יותר, עד שהגיעו לשירת הים. ומובא בספרים שהאומר את שירת הים בכוונה, נמחלים עוונותיו.

ואמרו חז"ל שבשעה שנקרע הים, נבקעו כל המים שבעולם. והאור הזה של שירת הים חוזר ומאיר בכל שנה בשביעי של פסח, ומשם הוא מאיר על כל ימי החג.

ומסופר על צדיקים שבליל שביעי של פסח קמו בחצות ואמרו יחד את שירת הים בהתלהבות כזאת, עד שהרימו את שולי בגדיהם, כאילו הם עוברים בתוך הים.

לחם שעונים עליו

ליל הסדר כולו בנוי על הפה: סיפור, הלל, "נשמת כל חי". ולכן אמרו חז"ל שהמצה נקראת "לחם עוני", כי זה לחם שעונים עליו דברים הרבה.

וזה גם פירוש "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". בכל שנה, בליל הסדר, ה' מוציא שוב את נשמות ישראל ממצרים. ואחר כך, יום אחר יום בספירה, הם זוכים לדעת שלמה יותר, עד שבשבועות מגיעים לשלמות.

והזוהר הקדוש קורא למצה "מאכל של אמונה". מי שאוכל מצה מקבל אמונה שכל מה שה' עושה הוא לטובה, ונפתחת לו הדעת לראות את חסדי ה'.

ובמה נתבונן? בכך שה' בחר בנו כשהיינו במצרים, בארץ מלאה עבודה זרה, ולא אחרי טהרה והכנה. ולכן בימים האלה מתעוררים רחמים גם על מי שנמצא במקום הנמוך ביותר. ואומר האר"י שבחול המועד יורד האור של החג עד הנשמות הנמוכות ביותר, וגם להן נפתחת הדעת לשיר ולשבח.

ההודיה פותחת את התפילה

עצה טובה לימי החג: לחלק את ספר התהילים בין בני המשפחה, וכל אחד יקרא כמה פרקים. דוד המלך מודה כל הזמן, ומתוך ההודיה נפתח לבו לצעוק לה'. כי מי שמודה, מבין כמה ה' אוהב אותו, וממילא הוא מתפלל.

ולכן מובא בספרים ששלמות ההודיה היא התפילה. לאה אמרה "הפעם אודה את ה'", ומיד כתוב "ותעמד מלדת". היא הודתה ולא ביקשה. מי שהבין שכל מה שיש לו הוא מתנת חינם, יודע שה' יתן לו עוד, וממילא הוא מבקש.

היסוד

במצרים הדעת במיצר והפה סגור. ביציאה הדעת נפתחת, הפה מודה, ומתוך ההודיה נפתחת גם התפילה.

סיפור מלשון ספיר

כותב הפלא יועץ שפסח הוא חג קדוש מאוד. אילו לא הוציא ה' את אבותינו ממצרים, היינו נשארים עבדים, גוי בקרב גוי, בלי תורה ובלי מצוות. וה' גילה לנו אהבה וחיבה יתרה, עד מקום שאין שכלנו מגיע.

ועוד כותב הפלא יועץ שכל מה שה' ציווה לזכור את יציאת מצרים, בתפילין, בשבתות ובמועדים, הוא כדי שהאדם יתן אל לבו כמה ה' אוהב אותו, ויבוא לאהבה אותו ולדבקה בו. וזה עיקר מצוות הסיפור: לקבוע בלב בני הבית אהבת ה' ויראתו.

ומובא בשם הרמ"ק ש"סיפור" הוא מלשון ספיר, אבן מאירה. מי שמספר ביציאת מצרים מחדש את האורות שהאירו אז. והתורה חוזרת על יציאת מצרים חמישים פעמים, כדי שנצא מחמישים שערי טומאה וניכנס לחמישים שערי קדושה.

על כל נשימה

ילדים יכולים לנסות זאת כבר הערב: לעצור רגע ולמנות חמישה דברים טובים שה' נתן להם היום. ומבוגרים יכולים לספר לילדיהם, בליל הסדר ובכל ימי החג, על חסד אחד שה' עשה איתם. כך הסיפור נעשה אור.

מי שמתבונן בחסדי ה' בכל רגע ובכל נשימה, מבין שגם הקשיים הם לטובתו. ואם ה' עושה איתי חסדים כאלה, ודאי שגם מה שקשה לי הוא לטובה. וממילא הוא מודה על הכל.

אבינו שבשמיים בחר בנו כשהיינו בשפל, הוציא אותנו מן המיצר ופתח את פינו. נפתח את הפה בימים האלה, נשיר ונודה ונספר לילדינו כמה ה' אוהב אותנו, ויזכנו ה' לשיר לפניו על הגאולה השלמה, במהרה בימינו.

פסח#121

חג הפסח

קדש לי כל בכור

מצווה לכל יהודי

בחול המועד פסח קוראים בתורה "קדש לי כל בכור". אבל המצווה הזאת אינה שייכת רק לבכורות. הראיה: הפרשה הראשונה שבתפילין, שבה פותחים אותן, היא "קדש לי כל בכור". יש כאן לימוד לכל יהודי.

ויום שני של חול המועד הוא הפעם היחידה בשנה שבה קוראים "קדש לי כל בכור" ביום שאפשר לעשות בו פדיון הבן. וכבר כתב הרמח"ל שלקריאת דבר בתורה יש השפעה והתעוררות עצומה. פדיון הבן ביום כזה הוא מאורע מרגש במיוחד.

פעם שאל יהודי את הרב אלישיב זצ"ל: "איך מקיימים באדם את המצווה 'קדש לי כל בכור'?". הרב, שבדרך כלל ענה מהר מאוד, חשב הרבה זמן. כשהמשמש רצה לסלק את השואל, אמר לו הרב: "למה אתה מסלק אותו? הוא שאל שאלה טובה, ואני צריך לחשוב". ולבסוף ענה: בפדיון.

אבל הבכור של היום לא היה במצרים. למה הוא קדוש יותר? ומה יש בבכורה?

"ובכורך ישראל גאלת"

לכל המכות קוראים בשמן בלבד: דם, צפרדע, כינים. רק לאחרונה מוסיפים מילה: "מכת בכורות". זו המכה הגדולה, "היד החזקה". ובכל בוקר אנו אומרים:

"ממצרים גאלתנו ה' אלוקינו, ומבית עבדים פדיתנו. כל בכוריהם הרגת, ובכורך ישראל גאלת".

לא "בכורי ישראל", אלא "בכורך ישראל". כל עם ישראל נקראים בכור. ומבאר הגאון מווילנא: "גאלתנו" ו"פדיתנו" הם שני דברים. פדיון הוא "זה תחת זה". במכת בכורות הכה ה' את המצרים ופדה תחתם את ישראל. זה היה בלילה. ובבוקר יצאו בפועל, וזו הגאולה.

המלחמה על הבכורה

מובא במדרש ובזוהר שבין מצרים לישראל הייתה מלחמה: מי יקח את הבכורה. המצרים עבדו את הטלה, המזל הראשון. עבדו את הנילוס, שלפי רש"י הוא פישון, הנהר הראשון. ועבדו את הבכורות עצמם. הבכור אצלם היה כמו אליל, וכאשר מת בכור, היו חוקקים את דמותו בקירות הבית, כדי שהשפעתו תישאר.

השר של מצרים בשמיים היה הבכור של כל האומות, ובכוח זה שלטו בישראל. עד שאמר ה' לפרעה: "בני בכרי ישראל... הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (שמות ד, כב-כג). כפי שמבאר האור החיים: אתם הבכור של הקליפה, וישראל הם הבכור של הקדושה.

ומה עשה ה'? במכה הראשונה היכה את היאור, הנהר הבכור. בעשירי בניסן ציווה לקחת את הטלה, המזל הראשון, ולשחוט אותו. ובליל היציאה היכה את הבנים הבכורים. שלוש הבכורות נפלו, וישראל יצאו ביום ט"ו בניסן, כשמזל טלה בשיא כוחו.

"אני ולא מלאך"

בהגדה אנו אומרים שה' היכה את הבכורות "אני ולא מלאך". אבל בתורה כתוב "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם". מי היכה?

התשובה: את הבכור של מעלה, השר של מצרים, השפיל ה' בכבודו ובעצמו, כי רק הבורא יכול לפעול נגד כל כוחות הטבע. ואחר כך, למטה, באו המשחיתים והמיתו את הבכורות. ומיד ציווה ה' לישראל: "החדש הזה לכם ראש חדשים". לכם הבכורה. בכם אני בוחר.

ולכן כתוב "הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז, א). וכי בלילה יצאו? הרי יצאו ביום! אלא שברגע שהבכור של מצרים מת בלילה, וישראל קיבלו את הבכורה, הם כבר היו גאולים. ביום רק יצאו בפועל.

וכתב השל"ה שבשחיטת הפסח הושפל שר אלוהי מצרים, הבכור והגבוה מכל השרים. כל הלילה ההוא היה מלחמה על שאלה אחת: מי הבכור של העולם. והתשובה ניתנה לעיני כולם.

סוד הראשית

אומר המהר"ל: כל דבר שהוא ראשית, קדוש. למה? כי הקדוש ברוך הוא הוא ראשית הכל, וכל ראשית דומה לו. "קדש לי כל בכור": אני ראשית, והבכור דומה לי.

ולכן אוכלים מצה. לכאורה, מה המעלה בכך שלא הספיק הבצק להחמיץ? אילו לא היו מספיקים לקשור את הנעליים, האם היינו הולכים שבוע בנעליים פתוחות? אלא המצה מראה שהגאולה הייתה מיד, ממש בראשית היום, עוד לפני שהבצק החמיץ. וזה מוכיח שה' בעצמו גאל אותנו, ולא מלאך. כי הוא, שהוא ראשית, עושה כל דבר בראשית.

שרשרת הראשית

ה', הראשית, הורג את הראשית של הטומאה וגואל את הראשית של הקדושה, בשעת ראשית ובחודש הראשית. מצווה לאכול את הראשית, המצה, ולהשבית את מה שאינו ראשית, החמץ. לקרוא בליל הסדר את פרשת הביכורים, לקדש את הבכור בפדיון, להתפלל בראשית היום, לשים את פרשת "קדש" בראש התפילין, ולעשות כל מצווה מיד.

ולכן נהגו לחלק שום בפדיון הבן, כי לשום קוראים "ראשי שום". זוכרים שאנחנו ראשית.

השמחה של הבכור

גדולי ישראל, מכוח הידיעה שה' בחר בהם להיות ראשית, היו שמחים כל היום, ולבם מלא הודיה.

מסופר על בן החתם סופר שהיה מברך בכל בוקר בקול ובהתלהבות "שלא עשני גוי". כשנשאל על כך, אמר: "כשאני קם ורואה דרך החלון את שכני הנכרי ישן, בלי תורה, בלי טלית ובלי תפילין, ואני זכיתי להיות בכור של בורא עולם, אני מתמלא שמחה והודיה".

ואמר רב גדול: למה אין אומרים "מזמור לתודה" בפסח? לא בגלל חיסרון, אלא בגלל המעלה. כמו שבשבת לא מניחים תפילין, כי השבת עצמה היא אות. בפסח ההודיה על שה' בחר בנו כבכוריו ממלאת את כל הישות, עד שאין מקום להודיה על ניסים פשוטים.

אחרית כראשית

אמרו חז"ל במדרש שכשם שה' קרא לישראל בכור, כך יעשה למלך המשיח, שנאמר "אף אני בכור אתנהו" (תהילים פט, כח). ואמרו עוד: כל מקום שנאמר בו "לי", קיים בעולם הזה ובעולם הבא. ובבכור נאמר "כי לי כל בכור".

הבכורה שלנו אינה רק זיכרון ממצרים. היא זהות לכל החיים. ילד יכול להרגיש אותה כבר בבוקר, כשהוא מברך את ברכות השחר ושמח שה' בחר בו. ומבוגר יכול להרגיש אותה כשהוא ממהר למצווה ואינו נותן לה "להחמיץ".

אבינו שבשמיים בחר בנו להיות בכוריו. נשמח בכך בכל בוקר, נעשה כל מצווה מיד, ונודה לו בכל לבנו. "אשריך ישראל, מי כמוך, עם נושע בה'". ויזכנו לגאולה השלמה, אחרית כראשית, במהרה בימינו.

פסח#122

פסח

בפסח זוכים לקרבת ה' הכי גדולה

בכבודו ובעצמו

ימי הפסח הם ההזדמנות הגדולה ביותר בשנה לזכות לקרבת ה'. למה? כי בהגדה קראנו דבר מפורש:

"ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו".

ה' בעצמו ירד כביכול למטה. ולכן מי שעושה את ליל הסדר ואת מצוות החג כראוי, בהתלהבות ובשמחה, ומדבר באמונה, זוכה לקרבת ה'. ויכול להיות שהקרבה הזאת איננה פחותה מקרבת ה' של הימים הנוראים, שעליהם נאמר "דרשו ה' בהמצאו".

"מוציאם" בלשון הווה

בפרשת בלק אומר בלעם על ישראל:

"אל מוציאם ממצרים" (במדבר כג, כב).

שואל האור החיים הקדוש: למה "מוציאם" בהווה? הרי יציאת מצרים כבר הייתה! היה צריך לומר "הוציאם".

יש הנוהגים לקרוא את דבריו לפני ליל הסדר, כי הם יסוד גדול לכל הלילה.

יציאת מצרים חוזרת

משיב האור החיים בשם המקובלים: בכל שנה חוזרת אותה בחינה ממש של יציאת מצרים. לא רק זכר, אלא ממש יציאה.

ישראל יכלו לצאת ממצרים רק משום שה' ירד למטה. מתוך קרבת ה' הגדולה הזאת עברו ניצוצות הקדושה שהיו במצרים אל ישראל, וכך יכלו להיגאל.

ובכל שנה חוזרת אותה ירידה ואותה קרבה. ובכל שנה עוברים עוד ניצוצות קדושה מן הגויים אל ישראל. וכך, לאט לאט, מתקרבים לגאולה השלמה.

היסוד

בכל פסח ה' ממשיך להוציא אותנו. יציאת מצרים לא נגמרה, והיא מתקרבת בכל שנה אל הגאולה השלמה.

למה דווקא בלעם?

לבלעם הייתה דרגת נבואה שמקבילה כביכול למשה רבנו, אצל הגויים. בעיני נבואתו ראה איך בכל שנה עוברים ניצוצות קדושה מן הגויים אל ישראל, עד שבבוא גואל צדק לא יישאר להם כלום. ולכן אמר "מוציאם": ה' עדיין מוציא אותם.

ולפי זה מתבאר "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אין זה דמיון. זו ממש אותה בחינה.

השבח שמוריד את השכינה

ואיך זוכים לקרבה הזאת? אומר הזוהר הקדוש: כשישראל מספרים בשבחו של ה', הקדוש ברוך הוא אוסף את כל הפמליה של מעלה ויורד למטה, ואומר: בואו ושמעו מה שבניי מספרים בשבחי. ואז הוא מברך את ישראל ושמח בהם.

שואל הזוהר: וכי ה' אינו יודע מה עשה לישראל? למה צריך לספר לו?

ועוד: לא רק בליל הסדר, אלא תמיד צריך לספר ביציאת מצרים ובשבחי ה'.

התשובה: לא משום שה' צריך את זה. ה' רוצה להשפיע עלינו שפע גדול. וכשאנחנו מספרים בשבחו, ויודעים שהכל ממנו, זה נותן כוח לפמליה של מעלה להוריד את השפע ולהשפיע על ישראל רק טוב.

כשמודים לה', זוכים לקרבת ה' הגדולה ביותר, כי אז הוא יורד לשמוע את השבח שלנו.

לכל השנה כולה

זה הלקח מן הפסח לכל השנה: על ידי שמשבחים את ה' ומודים לו, זוכים לקרבתו. ואין דבר טוב יותר מקרבת ה', שכוללת את כל הישועות ואת כל הברכות.

גם ילד יכול לעשות זאת בכל יום: לספר להורים או לחבר על טובה שה' עשה לו. וכל פעם שהוא מספר, ה' כביכול אומר לפמליה שלו: בואו ושמעו מה שבני מספר.

ובליל הסדר מתפללים: "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". ומחדש ה"משך חכמה" בפרשת פנחס, שאם ייבנה בית המקדש בין פסח לי"ד באייר, יזכו כל ישראל עוד באותה שנה להקריב קרבן פסח.

ה' לא שלח שליח להוציא אותנו. הוא בא בעצמו, כי הוא אוהב אותנו. ובכל פעם שאנחנו משבחים אותו, הוא בא לשמוע. יהי רצון שנזכה כבר השנה לגאולה השלמה, ולקנות את מידת השבח וההודיה לה', ועל ידה לכל הישועות.

פסח#123

שביעי של פסח

קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף

אחרי הישועה באה השירה

אמרו חז"ל: "קשה לזווגן כקריעת ים סוף" (סוטה ב ע"א). מה הדמיון ביניהם? אחד מחכמי ישראל ביאר זאת בדרשה בשמחת שבע ברכות.

כשנקרע ים סוף, שרו ישראל שירה:

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" (שמות טו, א).

כך צריך גם החתן לשיר ולהודות לה' בכל שבעת ימי המשתה, על שזכה למצוא את זיווגו. מציאת הזיווג היא ישועה גדולה כקריעת ים סוף.

השירה אינה נגמרת

אבל גם אחרי שבעת ימי המשתה אין להפסיק את השירה. את שירת הים אנחנו אומרים בכל יום, לדורי דורות. כך צריך להודות לה' בכל יום על המתנה הנפלאה, על אשת החיל שנתן לו.

"מצא" או "מוצא"?

בגמרא (ברכות ח ע"א) מסופר שבארץ ישראל היו שואלים את מי שנשא אישה: "מצא או מוצא?"

"מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'" (משלי יח, כב).

"ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו).

מה ההבדל? מי שמרגיש "מוצא", כלומר: "אני מצאתי, בחוכמתי ובבינתי", מחכה לו "מר ממוות". אבל "מצא" הוא לשון מציאה. אף אדם שמוצא מציאה אינו חושב שמצא אותה בחוכמתו. הוא יודע שה' זימן לו אותה.

היסוד

מי שמרגיש שהכל מתנה שה' זימן לו, ואינו מפסיק להודות, זוכה ל"מצא טוב", לראות את הטוב.

וזה נכון בכל ישועה. ברגע הראשון קל להודות. הסוד הוא להמשיך, ולראות את החסד כמתנה ולא כהישג. גם ילדים יכולים להודות בכל יום על אבא ואמא ועל הבית.

הקדוש ברוך הוא, שקרע לנו את הים, הוא שמזווג זיווגים ונותן לכל אחד את ביתו. נשיר לו בכל יום, ויזכנו ל"מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מה'".

פסח#124

פסח

שבעת ימים מצות תאכלו

חובה או רשות?

"שבעת ימים תאכל מצת, וביום השביעי חג לה'. מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ" (שמות יג, ו–ז).

הגמרא לומדת שבשאר ימי הפסח אכילת מצה היא רשות, והחיוב הוא רק בלילה הראשון, "בערב תאכלו מצות".

אבל הגאון מווילנה, כמובא ב"מעשה רב", אומר: כל שבעת הימים יש מצווה מן התורה לאכול מצות. והגמרא קראה לזה "רשות" רק ביחס ללילה הראשון, שהוא חובה. זו מצווה של רשות: מצווה, אבל לא חובה.

ודוגמה לכך: תפילת ערבית נקראה רשות, לעומת שחרית ומנחה שהן חובה. אבל ודאי שמי שהתפלל ערבית קיים מצווה.

ועוד ראיה: למה אין מניחים תפילין ביום טוב? כי יש בו "אות": בסוכות הסוכה, ובפסח המצה. ואם המצה היא אות בכל ימי החג, יש בה מצווה בכל ימי החג.

הגר"א והסעודה השלישית

הגאון כיבד מאוד את המצווה הזאת. בשביעי של פסח היה אוכל סעודה שלישית, אף שביום טוב לא נהג כך. למה? כי היה חבל לו שזמן המצווה עובר, ורצה לקיים עוד פעם "שבעת ימים מצות תאכלו".

ושאלו את רבי חיים קנייבסקי: לפי הגאון, האם בכל כזית מקיימים מצווה? ענה: בכל סעודה וסעודה מקיימים מצווה בפני עצמה.

והגאון לא היה הראשון. כבר כתב ה"חזקוני": יש מצוות שמקבלים עליהן שכר ונענשים על ביטולן, כמצה בלילה הראשון. ויש שמקבלים עליהן שכר ואין נענשים על ביטולן, כמצה בשאר הימים. וכך גם בפירוש הריב"א.

ואם זו מצווה, למה לא מברכים?

כי מברכים רק על מצווה שהיא חובה, לפחות אצל חלק מן האנשים. לכן נשים אשכנזיות מברכות על סוכה, שהיא חובה לגברים. אבל מצווה שהיא רשות אצל כולם, אין מברכים עליה.

המצה שעושה מריבה

שואל הזוהר: למה נקראת "מצה"? מלשון "מצה ומריבה". המצה עושה מריבה עם כל הכוחות הרעים ומבריחה אותם, כדי להציל את ישראל. מי שאוכל מצה, מכניס לתוכו מאכל שנלחם בשבילו ביצר הרע.

ומובא שמי שאוכל מצה בימי הפסח מפרסם בכל פעם את נס יציאת מצרים. וראוי לומר בפה: "הריני רוצה לקיים מצוות עשה של שבעת ימים מצות תאכלו".

אוכלים אמונה

"שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני... למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז, ג).

על ידי אכילת המצה זוכרים את יציאת מצרים. וכמו שמאכל אסור מטמא את הנפש, כך מאכל של קדושה מקדש אותה.

המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין היה מגיש מצה לאורחיו בפסח ואומר: כשאוכלים מצה, אוכלים אמונה! תכניס את האמונה עמוק בתוכך. וכך בזוהר: כיוון שאכלו ישראל מצה, נכנסו בסוד האמונה.

ושאל: אם אוכלים מצה כי לא הספיק הבצק להחמיץ, די בלילה הראשון. למה שבעה ימים? וענה: כדי שהידיעה תתפוס את הלב, על ידי ריבוי האכילה.

למה לזכור את מזג האוויר?

"היום אתם יצאים בחדש האביב" (שמות יג, ד).

מפרש רש"י: חודש שאינו חם ואינו קר, בלי גשמים, "מוציא אסירים בכושרות". אבל מי שיוצא מבית כלא אינו זוכר את מזג האוויר. מישהו שאל פעם אנשים שיצאו ממחנות ההשמדה, ואף אחד לא זכר. העיקר שיצא!

אם כן, למה חשוב לזכור שיצאנו דווקא באביב?

כי יציאת מצרים לא הייתה רק יציאה מבית כלא. אלה היו האירוסין שלנו עם הקדוש ברוך הוא, "וארשתיך לי לעולם". ה' פסח על בתינו ואמר "בני בכורי ישראל".

וכל אדם זוכר כל פרט מן החתונה שלו: מתי, איפה, מי היה שם. השמחה הגדולה גורמת לזכור הכל. ולכן אנחנו זוכרים גם את האביב הנעים, כדי לזכור כמה ה' אהב אותנו ורצה שיהיה לנו טוב.

שבע ברכות

ליל הסדר הוא כביכול ליל החתונה, ושבעת ימי החג הם שבע הברכות שלנו עם בורא עולם: שבעה ימים של שמחה והודיה על "אתה בחרתנו מכל העמים".

מה אומרת המצה?

המצה אומרת: בורא עולם אוהב אותנו. ברגע שהיה אפשר להוציא אותנו, לא התמהמה אפילו רגע, עד שהבצק לא הספיק להחמיץ. היינו צריכים את השעבוד כדי להיות ראויים, אבל ברגע שהיה אפשר, מרוב אהבה, הוציא אותנו מיד.

ומבואר ב"יסוד ושורש העבודה" שהעבודה הגדולה ביותר של יהודי היא השמחה ב"אתה בחרתנו מכל העמים": לשמוח ולהודות לה' שזכה להיות חלק מן העם הנבחר.

כשאתה אוכל מצה בימי החג, תרגיש: תודה רבה לך, בורא עולם, שבחרת בי מכל העמים! אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שזכינו להיות כלתו של מלך מלכי המלכים לעולם.

פסח#125

שבת הגדול

מהות שבת הגדול ועניינו

הנס של העשירי בניסן

לשבת שלפני פסח קוראים "שבת הגדול". כותב הטור (אורח חיים סימן ת"ל) שהטעם הוא הנס הגדול שנעשה בה. ישראל לקחו את השה לפסח בעשירי בניסן, ובאותה שנה היה זה יום שבת. כל אחד לקח שה וקשר אותו לכרעי המיטה.

שאלו אותם המצרים: "למה זה לכם?". ענו: "לשחטו לשם פסח במצוות ה' עלינו". והטלה היה האליל של המצרים! שיניהם קהו מכעס, ולא יכלו לומר להם דבר.

נתאר לעצמנו יהודי יחיד בארץ אויב, שמודיע ברחוב שהוא עומד לשחוט את מה שבני הארץ סוגדים לו. מה היה נשאר ממנו? והנה במצרים איש לא פגע בהם. זה נס גמור.

יסוד לחיים

לה' יש שליטה גם על בעלי בחירה. גם כשאדם עושה לך רע, ה' שולט גם בו, והוא אוהב אותך מאוד. אם נתן לו לעשות לך כך, סימן שזה לטובתך הנצחית.

למה בשבת ולא בתאריך?

כל חגי ישראל נקבעים לפי התאריך: פסח בט"ו בניסן, סוכות בט"ו בתשרי, חנוכה בכ"ה בכסלו. מדוע את הנס של י' בניסן זוכרים דווקא בשבת שלפני פסח?

בספר התודעה תירץ שהנס בא בזכות השבת. המצרים ידעו שבשבת ישראל אינם מטפלים בבעלי חיים. כשראו אותם עוסקים בטלאים, שאלו לפשר הדבר, ומתוך כך נודע להם מה עומד לקרות. אבל יש עוד תשובה, ונגיע אליה.

הלכה בשולחן ערוך

בשולחן ערוך יש סימן שלם עם סעיף אחד בלבד: "שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול". ושואלים המפרשים: השולחן ערוך הוא ספר הלכה, לא ספר תולדות. אין בו הלכה איך קוראים לפסח או לסוכות. איזו הלכה יש כאן?

ומבארים: יש מצווה לקרוא לשבת הזאת "שבת הגדול", ולהכריז בפה את שמה. ולכן נהגו לברך בה "שבת הגדול מבורך", כמו שכתב החיד"א, כדי לזכור את הנס.

מצוות פרסום הנס

למה כל כך חשוב להכריז? כי יש מצווה גדולה לפרסם את ניסי ה' ולהודות עליהם: "שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו" (תהילים קה, ב). ובחנוכה ובפורים מצאנו שמשום פרסום הנס נדחים דברים רבים.

"אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו, לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה" (תהילים עח, ג-ד).

אבא בא הביתה ואומר: "השבת שבת הגדול". הבת שואלת: "למה קוראים לה כך?". והוא מספר לה את הנס. זה בדיוק מה שה' רוצה.

ורבי דניאל הבבלי, שדבריו מובאים בספר מעשה ניסים לרבנו אברהם בן הרמב"ם, מבאר שמצוות פרסום הנס נסמכת על הפסוק "ולא תחללו את שם קדשי". כלומר, מי שמספר נפלאות ה' מקיים מצוות קידוש השם. כמה גדולה המצווה הזאת! הרי על קידוש השם נאמר לפעמים "ייהרג ואל יעבור". ומי שבשבת הגדול מספר את הנס ואת גבורות ה', מקדש שם שמיים בעולם.

מסופר על רבי שמואל הומינר, בעל "עבד המלך", שבימיו האחרונים, ביום י' בניסן, שאל את מי שבא לבקרו מה אירע בתאריך הזה. אחרי שמנה את פטירת מרים ואת לקיחת השה לפסח, אמר לו: ביום הזה עברו ישראל את הירדן בימי יהושע, ונתקדש שם שמיים בעולם. כשתגיע הביתה, ספר את הניסים האלה לבניך.

ובעלי הרמז אמרו: סימן ת"ל בשולחן ערוך, שבו נאמרה הלכה זו, הוא ראשי תיבות תודה לה'. וגם בספר החינוך, מצווה ת"ל היא ברכת המזון, שכל עניינה הודיה.

שתי הציפורים

המצורע מביא שתי ציפורים: אחת נשחטת ואחת נשלחת על פני השדה. הציפור מצפצפת, והיא רומזת לדיבור. ומבואר בזוהר הקדוש שיש שני סוגי דיבור. את הדיבור הרע, לראות רע בבני אדם ולספר עליהם, צריך לשחוט.

ואת הדיבור הטוב, לספר נפלאות ה' ולראות את היופי שבבני אדם, שולחים על פני השדה שיתפשט בכל מקום. בבית, להודות לאישה על כל מה שהיא עושה ולשמח אותה. ובכל מקום, להיות מאלה ששמחים ומשמחים.

אמרו בגמרא שכשביקש רבי ברוקא חוזאה מאליהו הנביא שיראה לו מי בשוק הוא בן העולם הבא, הראה לו שני אנשים שעיסוקם היה לשמח את העצובים. ואמרו חז"ל שהנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה.

קרבן תודה

ברוב השנים חלה שבת הגדול בפרשת צו, שבה כתוב קרבן תודה. המביא תודה מביא ארבעים לחמים, ונשארים לו שלושים ושישה, שצריך לאכול ביום ולילה אחד. איך יגמור אותם?

ומבארים האברבנאל והנצי"ב: אין ברירה אלא לעשות סעודה גדולה ולהזמין רבים, ושם יספר להם את הנס. "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

שבת הגדול ופרשת צו נפגשות כמעט בכל שנה, כי לשתיהן מהות אחת: יהודי יקר, ספר את נפלאות ה'. זה מה שרוצים ממך.

התשובה: כשכולם בבית

עכשיו מובן למה קבעו את שבת הגדול ביום השבת. בעל תרומת הדשן מבאר שעושים "שלום זכר" בליל שבת, כי אז אנשים מצויים בבתיהם, וכשיש לאדם תודה הוא צריך לפרסם אותה: "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" (תהילים ק, א).

וכך בשבת הגדול. ביום חול רגיל, מי היה שם לב? אבל בשבת יש דרשה, יש ברכות, יש סעודות, וכולם מדברים על הנס. אין פרסום גדול מזה. ומאותה סיבה קוראים בהפטרה "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", כדי להזכיר את הנס הגדול העתיד לבוא.

מי שמספר נס זוכה לנס

מובא בזוהר הקדוש שמי שמספר את ניסי ה', מעורר את הנס מחדש. יהודי אחד אמר: "אם יקרה לי נס, אתרום לדבר מצווה". קרה לו נס, הוא תרם וסיפר את סיפורו ברבים. זמן קצר אחר כך שוב היה זקוק לישועה, ושוב קרה לו נס, הפעם מחוץ לגדרי הטבע. מי שמספר נס, זוכה לחלק השני של הסיפור.

אבינו שבשמיים עושה איתנו ניסים בכל יום, ומחכה לשמוע אותנו מספרים עליהם. נכריז בשמחה "שבת הגדול", נספר לילדינו את הנס, ונודה לו על העבר, על ההווה, וכבר עכשיו על יום ה' הגדול שמתקרב ובא.

פסח#126

שביעי של פסח

ה' משתוקק לשירת בניו

יונה בין נשר לנחש

מובא במדרש רבה שלפני קריעת ים סוף היו ישראל במצב נורא. המצרים רודפים אחריהם, הים סוער לפניהם, מימינם חיות רעות ומשמאלם נחשים ועקרבים. ועל אותו מצב קורא המדרש את הפסוק:

"יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, הראיני את מראיך השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראיך נאוה" (שיר השירים ב, יד).

"יונתי" היא כנסת ישראל. היא דומה ליונה שבורחת מפני הנשר, ונכנסת אל נקיק בסלע להסתתר. והנה נחש יוצא לקראתה. מאחוריה הנשר ולפניה הנחש. לאן תברח?

"בסתר המדרגה": כשנשאו ישראל עיניהם למרום, ראו איך שרו של מצרים מקטרג: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". הם הרגישו בשפל המדרגה, וזעקו אל ה' מקירות לבם.

"מה תצעק אליי"

והקדוש ברוך הוא קיבל את זעקתם:

"מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו).

אונקלוס מתרגם: "קבילית צלותך", קיבלתי את תפילתך. ואיך זה בפשט המילים? לפי הטעמים יש לפסק: "מה תצעק" — "אליי". הצעקה כבר הגיעה אליי.

ומדוע הביא ה' את ישראל למצב כזה?

עונה המדרש: כי נתאווה לתפילתם ולזעקתם.

הראיני והשמיעני

מוסיף הגאון מווילנא בפירושו לשיר השירים: מה רצה מהם ה' באותם רגעים? זה כתוב בהמשך הפסוק.

"הראיני את מראיך": הראי לי מעשה של מסירות נפש, כמו נחשון בן עמינדב שקפץ לים. זהו "דבר אל בני ישראל ויסעו".

"השמיעני את קולך": שיאמרו לפניו שירת הים, שחביבה עליו עד מאוד, עד שתיקנו לאומרה בכל יום. ולפי חלק מהדעות התחילו לומר אותה עוד לפני הישועה, וזהו "עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה" (שמות טו, ב): הזמרה הביאה את הישועה.

קולך ערב

"כי קולך ערב": כשיצאו ממצרים אמרו ישראל את ההלל הגדול, שיש בו עשרים ושש פעמים "כי לעולם חסדו". השירה ההיא הייתה כל כך ערבה ואהובה לפני ה', עד שהשתוקק לשמוע אותה שוב, יותר מן הזעקה שלפני הישועה.

היסוד

ה' אוהב את תפילתנו ואת זעקתנו, אבל יותר מכל הוא משתוקק לשירה שלנו: לקול השמחה וההודיה על הישועה.

וכך מבאר הגאון את הפסוק שאומרים בכל יום בתפילה: "ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך, אשירה לה' כי גמל עלי" (תהילים יג, ו). התכלית של הישועה היא השירה.

"ומראיך נאוה": כשיצאתם ממצרים במסירות נפש, עם שלם עם כל הילדים, "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב). מעשה כזה רוצה ה' לראות שוב.

שירה בכל יום

לכן נקבעה שירת הים לאומרה בכל יום. וכתוב בספרים הקדושים שהאומר אותה בכוונה ובשמחה עצומה, נמחלים עוונותיו, וזוכה כאילו הוא עומד עכשיו בקריעת ים סוף.

מסופר על רבי יחזקאל לוינשטיין, משגיח ישיבת פוניבז', שהיה אומר בכל יום את שירת הים בשמחה ובהתלהבות, הולך בין שני טורי ספסלים, ומדמיין שהוא עובר בתוך הים ביבשה, והמים לו חומה מימינו ומשמאלו.

כשאנחנו בצרה, אנחנו זועקים לה', והוא שומע. אבל אבינו שבשמיים מחכה גם לרגע שאחרי: שנשיר לו ונודה לו מתוך אהבה. יהי רצון שכשם שעשה ניסים לאבותינו, כך יעשה לנו, ונזכה לישועות גדולות ולגאולה השלמה, אמן.

פסח#127

שביעי של פסח

שירת הים

שירים על מפלת רשעים

כשמתבוננים בשירים שבתנ"ך מגלים דבר מפתיע: כמעט כולם נאמרו על מפלתם של רשעים. גם "מזמור שיר ליום השבת", שאמר אדם הראשון, אומר: "בפרח רשעים כמו עשב... להשמדם עדי עד". שירת הבאר בפרשת חוקת נאמרה אחרי שנהרגו האמורים שארבו לישראל במערות. ושירת האזינו מסתיימת:

"הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום" (דברים לב, מג).

ושירת הים עצמה פותחת: "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים" (שמות טו, א).

רק שיר אחד שונה: שיר השירים. ועליו אמרו חז"ל: "כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים".

מה מיוחד בשיר השירים? ולמה כל שאר השירים נאמרו דווקא על מפלת רשעים? האם אין דברים טובים לשיר עליהם?

כוחות של טוב ושל רע

הגאון רבי שמשון פינקוס, בספרו "נפש שמשון" על התפילה, מבאר: הקדוש ברוך הוא ברא כוחות של טוב וכוחות של רע, כמו שכתוב:

"יוצר אור ובורא חשך, עשה שלום ובורא רע, אני ה' עשה כל אלה" (ישעיהו מה, ז).

כל כוח מתלבש בתוך גוף ומתבטא דרכו. בעולם המלאכים, המלאך מיכאל הוא מלאך החסד. ובעולם שלנו, אברהם אבינו היה עמוד החסד, ופרעה, שאמר "לי יאורי ואני עשיתני", היה מרכבה לכוחות הרע.

קודש קודשים

אבל אצל יהודי, הנפש עצמה לעולם אינה מרכבה לרע. "ועמך כולם צדיקים". גם כשיהודי חוטא, הפגם הוא בחיצוניות. הנקודה הפנימית שבו תמיד נשארת קדושה, טהורה ומחוברת לקדוש ברוך הוא.

זה עניינו של שיר השירים. הוא עוסק בקשר שבין עם ישראל לקדוש ברוך הוא. גם כש"הכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי", נשארת הנקודה הפנימית שאומרת "חולת אהבה אני". לכן הוא קודש קודשים.

למה שרים על מפלת רשעים?

שירה היא התלהבות פנימית שמתפרצת החוצה. והנה, הטוב בעולם הוא טבעי: ה' טוב, וברא את העולם כדי להיטיב. אבל הרע אינו טבעי. לכן נאמר על האור "יוצר", ועל החושך "בורא", לשון בריאה חדשה, יש מאין.

ולמה נברא הרע? מבאר רבי חיים מוולוז'ין ב"רוח חיים" על אבות: כדי שהאדם יילחם בו ויתגבר עליו ויקבל שכר. וכשהאדם מבטל את הרע, חוזר כבוד ה' וייחודו לעולם.

המחשב ותלמיד החכם

כשרואים תלמיד חכם שיודע את כל התורה, מתפעלים. כשרואים מחשב שיש בו את כל התורה, איש אינו מתפעל. למה? כי למחשב אין יצר הרע. התלמיד החכם היה יכול שלא להתגבר, ובכל זאת ישב ולמד. כשרואים שהיה יכול להיות רע, ובכל זאת ניצח הטוב, זה מעורר התפעלות.

היסוד

הרשע בא לבטל את ייחוד ה' בעולם. כשהקדוש ברוך הוא מפיל אותו, מתבטל ההסתר וחוזר ייחוד ה'. על זה שרים.

פרעה אמר "אין בורא", ועמלק אמר "הכל במקרה", כמו שכתוב "אשר קרך בדרך". כשהם נופלים, כל העולם רואה שיש בורא ומנהיג. השירה אינה שמחה לאיד. היא שמחה על כך שהאמת נגלתה.

"והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו אהבה שאינה נפסקת, והנקודה הפנימית שבנו דבוקה בו תמיד. יהי רצון שנשיר את שירת הים בשמחה, ונזכה בקרוב לשיר שירה חדשה על הגאולה השלמה.

פסח#128

פסח

תמונות במוח

"לפיכך"

במשנה בפסחים, שאותה אנו אומרים בהגדה, כתוב:

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח... למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו" (פסחים פרק י).

מה הקשר בין "לראות את עצמו כאילו יצא" לבין החיוב להודות?

תמונות במוח

יסוד חשוב: אדם צריך לעשות תמונות במוח. לחשוב על חסדי ה' שהיו בעבר, ולדעת שהם קיימים גם עכשיו. יציאת מצרים היא מציאות רוחנית, והיא קיימת גם היום.

מי שמצייר במוחו את היציאה, נדבק במציאות הזאת, וכאילו הוא באמת יוצא ממצרים. ולכן, "לפיכך", ההודיה באה מעצמה. הוא נמצא שם.

"הירדן הזה"

וגם החסדים הגשמיים שעשה ה' לכל אחד בעבר לא נגמרו. לכל דבר יש חלק רוחני, והחסד עדיין קיים. כך אמר יעקב אבינו, כשפחד מעשו:

"כי במקלי עברתי את הירדן הזה" (בראשית לב, יא).

יעקב לא עמד אז ליד הירדן. ובכל זאת אמר "הזה". כי החסד שעשה עמו ה' היה מציאות חיה וקיימת לפני עיניו.

היסוד

מי שחושב "מה שהיה, היה", אין לו דרך לעורר את הרגש להודות. מי שיודע שהחסד חי וקיים, ההודיה מתעוררת בלבו.

לבחור לזכור

לכן נשים תמונות במוח: החסדים מימי הילדות, וכל מה שקרה לנו במשך החיים. ילד יכול להיזכר ביום שבו קיבל משהו שרצה מאוד, לצייר אותו בדמיון, ולומר: תודה לך ה'.

היצר הרע משכיח מאיתנו את החסדים, אבל יש לנו בחירה. ויציאת מצרים היא החסד הגדול ביותר, היסוד של עם ישראל. יש מצווה לזכור אותה ביום ובלילה, ובכל פעם שזוכרים, נדבקים בה ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים.

אבינו שבשמיים הוציא אותנו מאפלה לאור גדול, והחסד הזה חי בכל דור ודור. נצייר אותו במוחנו, נידבק בו באהבה, ונודה לו בכל לבנו.

🔥

ל"ג בעומר

4 דברי תורה

ל"ג בעומר#129

ל"ג בעומר

בר יוחאי נמשחת אשרינו

למה רק "בר יוחאי"?

בל"ג בעומר שרים את הפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך". ובכל השיר, אפילו פעם אחת לא מוזכר השם "רבי שמעון". רק "בר יוחאי", "בר יוחאי".

והדבר תמוה, כי ידוע שכאשר כועסים על מישהו, קוראים לו בשם אביו. כלב אמר "וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם", ולא "משה". ושאול אמר על דוד:

"מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם" (שמואל א כ, כז).

אם כן, למה שרים לרבי שמעון רק "בר יוחאי"?

עתידה תורה שתשתכח

בהקדמה לליקוטי מוהר"ן, לפני תורה א', מובא סוד נפלא מגדולת התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. רבי שמעון הבטיח שעל ידו לא תשתכח תורה מישראל:

"כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל... אמר רבי שמעון: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו" (שבת קלח ע"ב).

רבותינו ראו את הדורות שיבואו. אולי ראו את דורנו: את השואה, שבה עלו באש כמעט כל הישיבות, ואת הזמנים שבהם המונים התרחקו מן התורה. על פי הטבע נראה היה שלא יישאר הרבה. אבל רבי שמעון אמר: לא תשתכח! וכמבואר בזוהר, בחיבורו, ספר הזוהר, ייצאו ישראל מן הגלות.

שכחה מן החושך

למה דווקא על ידי הזוהר? האותיות של שכח הן האותיות של חושך. השכחה באה מן החושך, מן הצרות והייסורים. והאור גורם זיכרון.

וכשיש לא סתם אור אלא זוהר, אור עצום, כמו מדורה ענקית שזוהרת למרחק, הוא מאיר את נשמות ישראל, ובזכותו לא תשתכח התורה.

הסוד שבסופי התיבות

ולכן שמח רבי שמעון בפסוק הזה, כי בו עצמו נרמז הסוד:

"כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא, כא).

כי – י. לא – א. תשכח – ח. מפי – י. זרעו – ו. סופי התיבות הם אותיות יוחאי. "מפי זרעו" דווקא: מפי זרעו של יוחאי, הוא רבי שמעון בר יוחאי, לא תשתכח התורה.

בר יוחאי

לכן שרים "בר יוחאי": לא מכעס, חלילה, אלא ההפך. זה שמו הגדול ביותר, הזרע של יוחאי, שעליו נאמרה ההבטחה שעל ידו לא תשתכח התורה.

ולא לחינם נרמזה ההבטחה בסופי התיבות. זה רומז על סוף הדורות, על הדור האחרון, שלו נתן ה' את האור הזה.

האור שמאיר את דורנו

על זה שמחים בל"ג בעומר: בזכות הזוהר התורה ממשיכה עד ימינו, בדור שבו כבר נראה היה שתשתכח.

היו שבדקו פעם, לאורך השנים, כמה ילדים לומדים תורה ומקיימים מצוות. בתחילה הקו ירד, וירד, וירד. ואז, בשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, התחיל לעלות ולעלות. היום חלק גדול מאוד מתלמידי כיתות א' לומדים תורה, אומרים קריאת שמע ומכירים את בורא עולם. ובעזרת ה' בקרוב כל ישראל, "כי לא תשכח מפי זרעו".

"ומוסרך למלכות"

"כשהיה רבי עקיבא חבוש בבית האסורים, אמר לו רבי שמעון: רבי, למדני תורה. אמר לו: איני מלמדך. אמר לו: אם אין אתה מלמדני, אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות" (פסחים קיב ע"א).

והגמרא תמוהה: רבי עקיבא כבר היה בבית הכלא! מה פירוש "מוסרך למלכות"? ולמה צריך רבי שמעון לומר זאת לאביו?

התשובה נפלאה. רבי שמעון ביקש ללמוד את סודות התורה, מרבי עקיבא שנכנס לפרדס ויצא בשלום. ואמר לו: אם לא תלמד אותי, אמסור אותך למלכות שמיים, כי אתה לא רוצה לקיים את ההבטחה שהבטיח ה' ליוחי אבי, "כי לא תשכח מפי זרעו".

אשרינו מה טוב חלקנו

כמה עלינו להודות לבורא עולם על האור הזוהר שהשאיר רבי שמעון לסוף הדורות. אנחנו רואים בעינינו איך התורה פורחת, ספרים נכתבים עוד ועוד, ואור מופלא מאיר את דורנו.

הקדוש ברוך הוא אוהב את בניו כל כך, שעוד לפני שבא החושך כבר הכין להם את האור. אשרינו מה טוב חלקנו. "בר יוחאי, אשרי יולדתך, אשרי העם הם לומדיך", ואשרינו שזכינו לאורו, שבזכותו אנחנו דבוקים עד היום בבורא עולם.

ל"ג בעומר#130

ל"ג בעומר

מדוע שמחים בל"ג בעומר

לב טוב

כתב בעל "בני יששכר" שארבעים ותשעה ימי העומר הם בגימטריה "לב טוב". שלושים ושניים הימים הראשונים הם "לב", ומל"ג בעומר מתחיל "טוב". כשיש לאדם לב, אפשר להביא אליו את האור הטוב.

כתוב בשולחן ערוך שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, ולכן מרבים בו קצת שמחה. אבל אם תשאל אנשים למה שמחים, יאמרו לך: כי רבי שמעון בר יוחאי נפטר. שני טעמים, שני עולמות, ואין ביניהם שום קשר. ולא מסתבר שכל העולם אומרים דבר אחד והשולחן ערוך דבר אחר. כנראה יש כאן שורש עמוק שמחבר ביניהם.

שתי קושיות

ועוד: וכי שמחים כשצדיק נפטר? בשולחן ערוך כתוב שבימי פטירת צדיקים, כמו משה רבנו בז' באדר ואהרן בא' באב, יש שמתענים. ובי' בניסן נפטרה מרים. כשצדיק נפטר עצובים, כי הפסדנו אור גדול מן העולם. האם ראיתם אדם ששמח ביום היארצייט של אביו?

וגם דברי השולחן ערוך קשים. נביא משל. אחרי התפילה הוציא אדם עוגות ויין, ואמר: "בואו, אני עושה סעודת הודיה! פרצה אש בביתי, וברוך ה' היא כבתה". שאלו אותו: "איך כבתה?" ענה: "היא שרפה את כל הבית, ולא נשאר לה מה לשרוף". כל האנשים הרימו גבה. אם לא נשאר לך כלום, על מה אתה מודה?

כך בתלמידי רבי עקיבא. מבואר בגמרא שמתו כולם, והיה העולם שמם. יש הרבה שטועים וחושבים שנשארו כמה תלמידים, ועל זה שמחים. אבל לא נשאר אף תלמיד אחד מן הישנים. אם כן, על מה שמחים?

נמצא של"ג בעומר הוא לכאורה יום תמוה מאוד, ולא מבינים על מה השמחה. אבל רבי שמעון גילה לנו את הזוהר, את פנימיות התורה. כך גם ל"ג בעומר: מבחוץ לא מבינים. כשחופרים פנימה, מגלים אור גדול.

רבי עקיבא

רבו של רבי שמעון היה רבי עקיבא, הרב של ההודיה. הוא שאמר "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". ורבו של רבי עקיבא היה נחום איש גם זו, שעל הכל אמר "גם זו לטובה".

עשרים וארבע שנים לימד רבי עקיבא, עד שהיו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים. זה היה מפעל חייו. ובתוך שלושים ושלושה ימים מתו כולם. בכל יום הלך לשמונה מאות לוויות, רץ מלוויה ללוויה, עד הלוויה האחרונה. כל מפעל חייו קרס.

מה עושה אדם במצב כזה? אדם רגיל היה מתייאש: "ה' לא רוצה אותי, לא אוהב אותי, אני לא משמח אותו". הוא היה נכנס מתחת לשמיכה ונשאר שם. ומה עשה רבי עקיבא? באותו יום עצמו הלך אל רבותינו שבדרום, והעמיד חמישה תלמידים חדשים: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע. "והם הם העמידו תורה אותה שעה". מאין היה לו הכוח?

וכאב את בן ירצה

"כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג, יב).

מבאר רש"י: כאב שרוצה להיטיב לבנו ולפייס אותו אחרי שהכה אותו, כן ירבה לך טובה אחרי המכה. לפעמים ה' צריך לייסר. אבל אחר כך, כמו אב רחמן, הוא מתמלא אהבה עצומה. "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו".

רבי עקיבא ידע: כשהסתלק הכעס, זה זמן של רחמים ורצון. ולכן דווקא אז העמיד את התלמידים, שמהם יצאו המשנה, התוספתא, הספרא והזוהר. אחרי החושך מגיע אור גדול.

היסוד

כשאדם אינו בועט בייסורים, אלא מרכין את ראשו ומקבל אותם באהבה, אחריהם מגיע שפע עצום של רחמים.

כך ראינו גם בדורנו. עולם שלם של ישיבות באירופה עלה בלהבות, והרב מפוניבז' קם והקים ישיבה. שאלו אותו: "העולם נשרף, ואתה מקים?" אמר: אחרי החושך בא אור. והיום הארץ מלאה תורה. בימי הלל היה צריך לשלם כדי להיכנס לבית המדרש, והיום בית המדרש פתוח לכולם.

וזה לא צריך להיות דווקא חושך של דור שלם. כל אחד יכול לראות את זה בחייו. קרה לך משהו קשה? אם תקבל אותו באהבה ותרכין את הראש, תראה שאחר כך יורד עליך גשם גדול של ברכה. זה בדוק ומנוסה.

"המכסה שמים בעבים, המכין לארץ מטר" (תהלים קמז, ח).

כשאתה רואה בחוץ חושך, דע לך: זה רק כדי להכין לארץ מטר.

יום שמחתו

עכשיו מובן הכל. שמחים כי פסקו התלמידים מלמות, כלומר על האור הגדול שבא אחרי החושך: כל התורה שבעל פה יצאה מאותם חמישה תלמידים. איך לא נרקוד?

ומה שאומרים שרבי שמעון נפטר? בכתבי רבי חיים ויטאל כתוב שזה "יום שמחת רבי שמעון". אולי מי שלא הבין קרא "שמת" במקום "שמח". ורבי שמעון שמח ביום הזה, כי ידע שמכוח האור שירד אחרי החושך, זכה לגלות את ספר הזוהר. לכן אמר: זה יום שמחתי.

אף אחד לפני רבי שמעון לא קיבל רשות לגלות את סודות הזוהר. גם רבי עקיבא ידע מהם, אבל לא זכה לגלותם. הכוח לגלות אותם בא מן החמלה הגדולה שירדה אחרי החושך. כך מתחברים שני הטעמים: האור של רבי שמעון הוא האור שבא אחרי מות התלמידים.

אשריך שראיתני בכך

כשיצא רבי שמעון מן המערה, ראה אותו חותנו רבי פנחס בן יאיר, וגופו מלא פצעים. בכה: "אוי לי שראיתיך בכך". אמר לו: "אשריך שראיתני בכך, שאילו לא ראיתני בכך, לא מצאת בי כך".

"שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי ייסורים: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא" (ברכות ה ע"א).

רבי שמעון ידע זאת על בשרו, כמו שאמר דוד המלך: "טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך". איננו מבקשים ייסורים. אבל אם הם באים, אל תבעט בהם. קבל אותם באהבה, ותזכה לשפע כזה שתודה עליו כל חייך. פתח את הדלת, הסתכל על בתי המדרש המלאים, וראה איזה אור צמח אחרי החורבן.

הקדוש ברוך הוא הוא אב אוהב, וגם כשהוא מוכיח, הוא אוהב. בליל ל"ג בעומר, ליד המדורה, נדע על מה אנו שרים: על האור שבא אחרי החושך. יזכנו ה' לקבל הכל באהבה ולהודות לו תמיד, עד שיאיר עלינו האור השלם.

ל"ג בעומר#131

ל"ג בעומר

מעלתו של רשב"י

הוד שבהוד

ל"ג בעומר חל ביום שבספירת העומר נקרא "הוד שבהוד". "הוד" הוא מלשון הודיה, ו"הוד שבהוד" פירושו להודות על ההודיה עצמה: להודות לה' על כך שזכינו להודות לו.

כך אנו אומרים בכל יום ב"מודים דרבנן": "על שאנחנו מודים לך". ורש"י (סוטה מ ע"א) מבאר: אנו מודים לקדוש ברוך הוא על הזכות שזיכה אותנו להודות. כי על ידי ההודיה זוכים להיות דבוקים בבורא עולם.

למה "דרבנן"?

מובא בספרים טעם נפלא, מדוע נקרא הנוסח הזה "מודים דרבנן". כי להגיע לדרגה שאדם מודה, ויודע שעצם ההודיה היא זכות, אין זה אדם רגיל. זה אדם מ"רבנן".

ההודיה היא מתנה

לא רק הטובות הן מתנה מה'. גם היכולת להודות עליהן היא מתנה, וראוי להודות גם עליה.

תענית או שמחה?

יש כאן קושיה עצומה. ביום פטירת משה רבנו, ז' באדר, נוהגים להתענות. ואילו ביום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי כולם שמחים ורוקדים. למה?

מבואר פירוש נפלא: משה רבנו רצה לבטל גזירות מעל עם ישראל, ולכן היה מתענה. אבל לרבי שמעון בר יוחאי הייתה דרך אחרת. הוא לימד שעל ידי שמחה והודיה לבורא עולם אפשר לבטל את כל הדינים.

לכן בהילולא שלו לא עצובים, אלא שמחים ומודים לה', ועל ידי זה זוכים לשפע רב בכל העולמות.

נשמח ונודה לה' על כל הטובות, ונודה גם על כך שהוא מזכה אותנו להודות לו. הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ופתח לנו דרך של שמחה, ונלך בה באהבה.

ל"ג בעומר#132

ל"ג בעומר

סוד גמול דלים

הוד שבהוד

כל שבוע מימי ספירת העומר מכוון כנגד מידה אחרת מן המידות שבפסוק:

"לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ" (דברי הימים א כט, יא).

השבוע החמישי עומד כנגד מידת ההוד. ויום ל"ג בעומר, היום החמישי בשבוע החמישי, מכוון כנגד "הוד שבהוד". כך מבאר רבי יוסף אנגל בספרו "אוצרות יוסף".

"הוד" הוא מלשון הודיה. ו"הוד שבהוד" הוא הודיה בתוך ההודיה: אנחנו מודים לה' על הטוב שהוא נותן לנו, ומודים לו גם על עצם הזכות להודות. כי גם זו מתנה. הקדוש ברוך הוא חונן אותנו דעת ונותן לנו לב להכיר בטובו.

כך אנו אומרים בכל יום ב"מודים דרבנן". הברכה פותחת "מודים אנחנו לך", ומסיימת "על שאנחנו מודים לך". בסוף ההודיה אנחנו מודים על ההודיה עצמה.

נחשוב על זה רגע. יש אנשים שמקבלים טובות רבות ואינם שמים לב אליהן כלל. ויש מי שזוכה לראות, להבין ולומר תודה. מי שזוכה לזה, קיבל מתנה נוספת, אולי הגדולה מכולן: הוא יודע ממי הכל בא. על זה מודים ב"הוד שבהוד".

למה דווקא ביום הזה?

ל"ג בעומר הוא יום שמחה, כי בו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. שואל רבי יוסף אנגל: האם במקרה נפגשים באותו יום "הוד שבהוד" וסוף המגפה? ומשיב: לא במקרה. יש קשר גדול ביניהם.

היסוד

ההודיה מביאה חיים.

את זה אנו רואים ברמז בארבעה שחייבים להודות: חולה, מי שעבר את הים, חבוש בבית האסורים, והולכי מדבר. ראשי התיבות שלהם: חיים. חולה, ים, יסורים, מדבר.

ועוד רמז: ב"מודים דרבנן", מיד אחרי "מודים אנחנו לך", אנחנו מבקשים "כן תחיינו ותקיימנו". בזכות ההודיה מבקשים חיים, כי זו סגולתה.

מי שמודה, דבק בחיים

למה ההודיה מביאה חיים? מבאר רבי יוסף אנגל: עניין ההודיה הוא לייחס הכל לה'. מי שאינו מודה, טועה. הוא חושב שהכל טבע ומקרה. ומי שמודה, מכיר שהכל בא מה' יתברך.

וזה רמוז באותו פסוק עצמו. אחרי "וההוד" כתוב מיד "כי כל בשמים ובארץ". ההודיה באה מתוך ההכרה שכל מה שבשמים ובארץ שייך לה'. וביום ל"ג בעומר אנחנו מייחסים לה' את הכל, ואפילו את ההודיה עצמה.

והמהר"ל מבאר שכל עניין המיתה הוא העדר, חיסרון של מציאות. אדם שאינו מייחס את חייו לה', יכול להידבק בו ההעדר, וחס ושלום המיתה.

אבל מי שמודה ומכיר שה' הוא המציאות האמיתית, דבק בה'. ובה' לא שייך שום העדר. לכן גם בדבק בו לא שייכת מיתה, והוא זוכה לחיים.

זה הקשר בין ההודיה לחיים. ההודיה איננה רק נימוס או הכרת טובה. היא חיבור אמיתי אל ה', שהוא מקור החיים.

לכן דווקא ביום של הודיה בשלמות, ביום "הוד שבהוד", פסקו תלמידי רבי עקיבא למות.

גימ"ל דל"ת: גמול דלים

הגמרא במסכת שבת (קד ע"א) דורשת את אותיות האל"ף בי"ת. על גימ"ל ודל"ת היא אומרת: "גמול דלים". ועל ה' ו' היא אומרת שהן שמו של הקדוש ברוך הוא.

מבאר רבי יוסף אנגל: הג' מורה על השלמה, והד' מורה על חיסרון. הג', המשלים, משלים את הד', את הדל. ואחריהן באות ה' ו', שמו של הקדוש ברוך הוא: הדל שקיבל יודע שההשלמה באה לו מה'.

וזה עניין ההודיה. מי שמודה, היה חסר לו משהו, וה' השלים לו. וגם אם באמצע היה שליח, אדם שעזר לו או השתדלות שעשה, הוא יודע שהקדוש ברוך הוא הוא הסיבה הראשונה והעיקרית. ולכן הוא מודה לה' בכל מקרה.

זה לא אומר שלא מודים לאדם שעזר לנו. ודאי שמודים לו. אבל יודעים שהוא היה השליח, וה' הוא ששלח אותו. ההודיה לה' היא הודיה על השורש של כל הטוב.

ומה רמוז במילה "הוד"?

במילה "הוד" האות ד', החיסרון, עומדת אחרי ה' ו', שמו של הקדוש ברוך הוא. המודה הוא הדל שמכיר שה' הוא המשלים אותו.

כלומר, ההודיה מתחילה בהכרה בחיסרון. מי שחושב שאין לו שום חיסרון, ושהכל מגיע לו מעצמו, לא יודה. אבל מי שמכיר שהיה דל, וה' מילא את חסרונו, ההודיה יוצאת מלבו מעצמה.

דלותי ולי יהושיע

את כל זה שר דוד המלך בהלל:

"שמר פתאים ה' דלתי ולי יהושיע. שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי" (תהילים קטז, ו-ז).

"דלותי" היא הד', הדלות. "ה' גמל עליכי" היא הג', הגומל. דוד המלך אומר לנפשו: היית חסרה, אבל עכשיו תוכלי לנוח, כי את יודעת שה' גומל לך את כל הטוב.

וההכרה הזאת מסלקת את המיתה ומביאה חיים. כך ממשיך הפסוק:

"כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי. אתהלך לפני ה' בארצות החיים" (תהילים קטז, ח-ט).

המודה זוכה להתהלך לפני ה', קרוב ודבוק בו. הוא עוד כאן בעולם הזה, אבל כל כולו חי בעולם אחר: עולם של הודיה, עולם של ידידות עם הקדוש ברוך הוא.

מתנה כפולה

הקדוש ברוך הוא נותן לנו את כל הטוב, ונותן לנו גם את הלב להכיר בו. ילדים יכולים לנסות כבר היום: אחרי שאומרים תודה לה' על משהו טוב, להוסיף עוד תודה קטנה, "ותודה שזיכית אותי להודות לך".

אבינו שבשמים אוהב אותנו ומחכה לתודה שלנו, כדי לקרב אותנו אליו עוד ועוד. יהי רצון שנזכה לחיים מלאים הודיה, ולהודיה מלאה חיים.

🌾

שבועות

3 דברי תורה

שבועות#133

חג השבועות

ביכורים בקול תודה

מתנה שאין לה דומה

לכהנים יש עשרים וארבע מתנות כהונה. בכולן, כל אדם נותן לכהן לבדו: תרומה, ראשית הגז, הזרוע, הלחיים והקיבה. ולפעמים הכהנים עצמם היו מחזרים בגרנות.

חוץ ממתנה אחת, שמביאים אותה לבית המקדש, וחכמים ציוו להביא אותה בהמון רב. אלה הביכורים. כותב הרמב"ם:

"כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר המעמד, כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר ברב עם הדרת מלך".

זה נראה כמו צעדה גדולה: הרחובות נסגרים, המוני אנשים צועדים עם תופים ושירים. מתחילים בצפון, ובכל עיר מצטרפים עוד ועוד, עד שמגיעים לירושלים כהמון עצום. וכל העם רואה.

למה בכל המתנות מביאים לבד, ורק בביכורים בטקס גדול?

קורבן התודה

מי שנעשה לו נס הביא קורבן תודה עם ארבעים חלות, כמות עצומה שהיה צריך לאכול ביום ולילה. מובא בספרים שהטעם הוא כדי שיזמין רבים לסעודה ויספר לכולם את הנס. וכך מתפרסם דבר ה'.

היסוד

כשקורה ליהודי נס, הוא לא שותק. הוא מספר אותו ברבים. תודה לה' אומרים בקול גדול.

"לשמע בקול תודה, ולספר כל נפלאותיך" (תהלים כו, ז).

כתב המלבי"ם שעיקר ההודאה הוא "לספר כל נפלאותיך", כדי שבני האדם יראו את גדולת ה'. זה פרסומי ניסא, שאנו מכירים מחנוכה, וזה קידוש ה'. ולכן הביכורים, שהם תודה לה', מביאים אותם בפרסום גדול.

מה אשיב לה'?

"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהלים קטז, יב).

השאלה כתובה, אבל התשובה לא מפורשת שם. בסליחות של נוסח אשכנז ליום הכיפורים, באחד הפיוטים, מופיע הפסוק הזה, ומי שממשיך לקרוא מוצא את התשובה: "לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך". מה אדם משיב לה' על נס? מספר אותו ברבים.

והמלבי"ם (תהלים קטז, יב) כותב שכשנעשה נס לדוד המלך, יותר ממה ששמח על הנס, שמח שיש לו עוד הזדמנות להודות לה' ולספר נפלאותיו.

שלושים שניות

אישה אחת נסעה ברכבה והרגישה ריח מוזר. חשבה לקחת את הרכב למוסך, אבל הריח התחזק, והיא התחילה לפחד. פתאום, בלי לדעת למה, יצאה מן הרכב. שלושים שניות אחר כך נשמע פיצוץ, וכל הרכב עלה באש. רק השלד נשאר.

היא סיפרה לכולם: לא סתם יצאתי. בורא עולם נתן בלבי לצאת. וכל מי ששומע את הסיפור מתעורר ומרגיש שיש בורא שאוהב אותנו ומשגיח עלינו.

ביכורים בכל יום

בית המקדש עוד לא נבנה, ואיננו מביאים היום ביכורים לירושלים. אבל כל מי שנעשה לו חסד, גדול או קטן, יכול לספר אותו לבני ביתו ולחבריו. כך שם ה' מתפרסם, וכך כולם מתחזקים באמונה ובשמחה.

כל הודיה שאנו מספרים ברבים היא כמו ביכורים בקול תודה. יהי רצון שנזכה להרבה ביכורים להקריב לה', לספר את חסדיו באהבה ובשמחה, עד שנביא את הביכורים בבית המקדש, במהרה בימינו.

שבועות#134

חג השבועות

ההודיה פותחת שערי שמים

חג הביכורים

"וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם, מקרא קדש יהיה לכם" (במדבר כח, כו).

רבים חושבים שבשבועות הביאו ביכורים. אבל זה לא נכון. אין בחג השבועות חיוב להביא ביכורי שבעת המינים, ורוב הפירות עוד לא הבשילו: הרימונים, התאנים, הזיתים והתמרים מבשילים רק בהמשך הקיץ.

וגם מן המשנה מוכח כך. המשנה (ביכורים ג, ב) מתארת שכל העיירות מתכנסות לעיר המעמד כדי שלא יעלו יחידים. ואם זה היה ברגל, למה להתכנס? הרי כולם עולים בין כך! וכתב השפת אמת שהביכורים הובאו בחודש אלול.

שתי הלחם

כתב רש"י על "בכורי קציר חטים" (שמות לד, כב) שבשבועות מביאים את שתי הלחם מן החטים. עד שהביאו אותן, אסור היה להקריב בבית המקדש מן התבואה החדשה. הן הביכורים, התודה הראשונה לה' על התבואה. והחזקוני כתב רמז נוסף: מחג השבועות והלאה אפשר להביא ביכורי שבעת המינים.

אבל למה זה שמו של החג? הרי בפסח הקריבו עומר, ואין קוראים לו "חג העומר". ומהות שבועות היא מתן תורה!

כל אחד משבח את השני

אנחנו קוראים לפסח "חג הפסח", על שם מה שה' עשה: פסח על בתינו. וה' קורא לו "חג המצות", על שם מה שאנחנו עושים. וכך בשבועות: אנחנו אומרים "זמן מתן תורתנו", כמה טוב נתת לנו. וה' אומר "חג הביכורים": ראו מה בני עושים.

כל אחד זוכר את שבחו של השני. וזה סוד הבית הטוב: אם כבר יש "ויכוח", שיהיה רק על זה, שכל אחד אומר לשני "הכל בזכותך".

הדין על פירות האילן

"בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן..." (ראש השנה א, ב).

אומר לנו ה': רוצים לזכות בדין? רוצים פירות טובים? הודו לי. הביאו ביכורים מן התבואה החדשה, ותודו על מה שכבר נתתי לכם.

היסוד

ההודיה על העבר היא הסגולה הטובה ביותר לשפע בעתיד.

ספר החינוך

ספר החינוך (מצוה תל) כותב על ברכת המזון: ה' הוא רב חסד וחפץ בטובת בריותיו, ורוצה שיהיו ראויים לקבל את טובו. כשאנחנו מברכים וזוכרים שכל הטובות באות ממנו, אנחנו ממשיכים עלינו את ברכותיו.

ולכן אחרי ברכת המזון אומרים בקשות "הרחמן". מי שהודה, פתח את השערים. ועכשיו, כשהם פתוחים, זה הזמן לבקש. כך גם בשבועות: מודים על הפירות הקודמים, וההודיה פותחת את השערים, ככתוב "באו שעריו בתודה" (תהלים ק, ד).

תודה מראש

אב אחד סיפר: לפני חתונת בנו מצבם היה קשה, ולא היה כסף אפילו למתנות לכלה. הוא הודה לה' מכל הלב, שהוא בטוח שיעזור, וידאג לכל צרכי החתונה ולדירה. והישועה באה מעבר לכל דמיון: אם הכלה התקשרה ואמרה שכבר קנתה תכשיטים, שההוצאות ישולמו מחיסכון שלהם, ושהזוג יוכל לגור ביחידת דיור שיש להם.

"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי". נתחיל להודות, ואבינו שבשמים, שמחכה להיטיב איתנו, יקיים בנו "והריקתי לכם ברכה עד בלי די".

שבועות#135

חג השבועות

הודיה ציבורית והודיה פרטית

הגננת והביכורים

בערב חג השבועות סיפר יהודי לחברו: "אשתי גננת, והיום לימדה בגן על הביכורים, איך הבאנו על שכמנו את שבעת המינים מקצות הארץ. אמרתי לה: זה לא קשור לחג השבועות! החג נקרא 'חג הביכורים' על שם שתי הלחם מן התבואה החדשה, ולא על שם הביכורים שכל יהודי מביא מביתו."

אמר לו חברו: "תנוח דעתך, מה שהגננת לימדה נכון."

שני סוגי ביכורים

במצוות הביכורים יש שני סוגים: הודיה ציבורית והודיה פרטית.

בחג השבועות עם ישראל כולו מודה לה' על ארץ ישראל ועל פירותיה, על ידי קרבן שתי הלחם. במסכת ראש השנה מבואר שבעצרת נידונים על פירות האילן, ומביאים שתי הלחם. ובאמת גם החיטה, לפני חטא אדם הראשון, הייתה מין אילן, ואחד משבעת המינים. שתי הלחם הם ביכורים ממש, אלא שהם ביכורים של הציבור.

ולאחר מכן, מחג השבועות ועד חג הסוכות, כל יהודי מביא בזמנו את הביכורים שלו, וגם הוא מודה לה' על הארץ ועל הפירות.

אם כן, הגננת צדקה. זה וזה אותו עניין בדיוק, רק שזו הודיה של הציבור וזו של היחיד.

דבר שאין לו דוגמה

אבל לא מצאנו דבר כזה במקום אחר. בחג הסוכות מודים לה' על המים ומנסכים מים על המזבח. האם כל אחד מביא ניסוך מים משלו? ודאי שלא. מנסכים בבית המקדש, וזה מועיל לכולם.

אם כן, מה שונה חג השבועות? למה דווקא בביכורים צריך גם הודיה ציבורית וגם פרטית?

אין שליח בהודיה

האבודרהם שואל: למה את כל חזרת הש"ץ אנחנו שומעים מן השליח, ואילו "מודים" כל אחד אומר בעצמו? ומשיב:

ללמדנו שבהודיה אין שליח. כל אחד ואחד צריך לומר בפני עצמו.

מעשה ידוע בגאון רבי יוסף שלום אלישיב. פעם נסע לחוץ לארץ לרגל ניתוח. כשהתרפא, ביקש שילמדו אותו לומר באנגלית "תודה רבה". שאלו אותו: לשם מה? אנחנו נגיד לרופא בשמך! אמר להם: "אין הודיה על ידי שליח. אני בעצמי צריך לומר לרופא תודה."

וכך גם בביכורים. שתי הלחם הם הודיה של כל ישראל, אבל זה לא מספיק. ההודיה הציבורית אינה פוטרת את היחיד. כל אחד צריך להודות בעצמו.

הלב אינו מתעורר על ידי שליח

ומדוע ההודיה שונה מכל הקרבנות והתפילות? כי ההודיה היא אהבת ה', רגש של שמחה ואהבה בלב. השכל מבין ששלוחו של אדם כמותו, אבל הלב, כמו שכותב ספר החינוך, מתעורר רק על ידי הפה שאדם מדבר והמעשה שאדם עושה.

היסוד

ההודיה היא לב מלא אהבה ושמחה, ולכן כל אחד צריך להביא ביכורים בעצמו ולומר "מודים" בעצמו.

יהי רצון שנזכה לומר בכל יום הודיה מכל הלב, לא על ידי שליח, אלא בפינו אנו. אבינו שבשמיים מחכה לשמוע את התודה של כל אחד מאיתנו בקולו שלו, כמו אב שאוהב לשמוע את קולו של כל אחד מבניו.

🌙

ראש חודש

4 דברי תורה

ראש חודש#136

ראש חודש

אור הלבנה

יום של שמחה

התורה ציוותה לשמוח בראש חודש:

"וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם" (במדבר י, י).

אומרים הלל, עושים סעודה ומודים לה'. בראש חודש חשוון גם חוזרים אלפי בני ישיבות ואברכים לבית המדרש, וזה דבר עצום שיש להודות עליו בלי סוף.

האור מתחיל בראש חודש

בכל חודש מתחיל אור מיוחד כבר מראש החודש. בשבט, התחדשות האילנות. באדר, "משנכנס אדר מרבים בשמחה". וכך במשנה: "באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי", כי האור מתחיל בראש חודש ומגיע למילואו בט"ו.

אבל חשוון הוא חודש שקט, בלי חג ובלי מועד. מה יש בו לכל אחד?

חמה ומוח, לבנה ולב

עם ישראל נמשל ללבנה. חמה היא אותיות מוח, ולבנה היא אותיות לב. אין זה במקרה.

החמה מסתובבת שנה, והלבנה חודש. וכך הזיכרון: זיכרון המוח הוא שנה, ולכן קוראים את פרשת זכור פעם בשנה, ששיעור השכחה הוא שנה.

אבל זיכרון הלב הוא חודש. מי שלא ראה את חברו שלושים יום, מברך "שהחיינו", כי אחרי חודש הלב מתרגש מחדש.

החודש הזה לכם

כתב השפת אמת על "החודש הזה לכם": חודש הוא מלשון התחדשות. כדי שהלב יתרגש, צריך שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

ראש חודש הוא "ראש חדש", התחלה מחדש. בכל יום אנו מברכים ברכות השחר, כי בכל יום האדם בריאה חדשה. ובכל ראש חודש ה' נותן אפשרות חדשה להתחדש, למי שרק רוצה ומתבונן.

היסוד

לב רגיש, לב שמח, לב מלא הודיה, צריך התחדשות. כמו שהלבנה מתחדשת בכל חודש, כך גם הלב של היהודי.

בורא עולם שולח בכל פעם דברים חדשים ונפלאים, כדי שנתעורר ונודה מחדש. גם הגשם, שיבוא בקרוב בעזרת ה', הוא חסד שאפשר לפגוש בעיניים חדשות.

אבינו שבשמיים רוצה לב שמתרגש, לא תודה מתוך הרגל. שיהיה לכולם ראש חדש, שיתחדש הלב, ויהיה לנו חודש מלא אהבה, שמחה והודיה.

ראש חודש#137

חודש אדר

עבודת המאה ברכות

באחד באדר משמיעין על השקלים

המשנה הראשונה במסכת שקלים אומרת: "באחד באדר משמיעין על השקלים". בראש חודש אדר היו מכריזים שכל אחד יביא מחצית השקל, ובאחד בניסן התחילו להקריב ממנו את קורבנות הציבור. משמע שמהות חודש אדר היא מהות השקלים.

הדברים כאן מבוססים על מאמר נפלא בקונטרס "דברי הלל והודיה", שכתב אחד מגדולי הצדיקים על עבודת חודש אדר.

ומהי עבודת השקלים בזמננו? עבודת מאה הברכות, מאה הודיות בכל יום. כך אומרת הגמרא (מנחות מג ע"ב): "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך". ופירש רש"י: אל תקרי "מה" אלא "מאה".

ובימי דוד המלך מתו בכל יום מאה אנשים. תיקן להם דוד מאה ברכות, ונעצרה המגפה.

יסוד המשכן

מצוות השקלים נאמרה כשירד משה מן ההר, למחרת יום הכיפורים, עם הציווי:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

ודרשו חז"ל: בתוך כל אחד ואחד. מחצית השקל הלכה לאדנים, שהם יסוד המשכן. וכמו שמאה האדנים היו יסוד המשכן, כך מאה הברכות הן יסוד השראת השכינה בתוך כל אחד מאיתנו.

אמרו חז"ל שמשה התקשה במחצית השקל, עד שהראה לו ה' כמין מטבע של אש ואמר: "זה יתנו". משה תמה: איך ייתכן שלכל יהודי, גם לדל, גם בדור חלש, יהיה חלק בהשראת השכינה? והמטבע של אש רומז לברכות, "מטבע שטבעו חכמים בברכות". על ידי הברכות כל יהודי מוציא את אש הקודש הבוערת בליבו.

ועוד: "מודים" בגימטריה מאה. כל הודיה שיהודי מודה היא חלק ממאה הברכות.

מאה מפתחות

בזוהר הקדוש מובא: כמו שה' אמר לאברהם "לך לך", כך הוא אומר לכל נשמה לפני שהיא יורדת לעולם: לך לך, עלה מעלה מעלה. ו"לך לך" בגימטריה מאה. מאה הברכות הן מאה מפתחות שה' נותן לכל נשמה.

ביציאת מצרים יצאו ישראל מחמישים שערי טומאה, ובמתן תורה נכנסו לחמישים שערי קדושה. ובכל יום מתחדשים שני הכוחות האלה. חמישים ברכות מוציאות אותנו מכל "מצרים" של היום, וחמישים מכניסות אותנו לשערי הקדושה.

ראש חודש#138

ראש חודש אייר

חודש זיו

מהו ראש חודש?

ראש חודש נקרא "יום שמחתכם". בו מאיר אור הגאולה העתידה: כמו שהירח מתחדש, כך עם ישראל, שנמשל ללבנה, עתיד להתחדש. כך אומרים בקידוש לבנה: "עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה".

והצדיק רבי אביגדור מילר היה מסביר בפשטות: השבת היא יום הודיה על עוד שבוע של חיים, וראש חודש הוא "תחנת עצירה" להודות על חודש שלם של מתנות ה'.

בראש חודש "פותחים את הפנקס": מסתכלים כמה חסדים עשה ה' בחודש שעבר, אומרים הלל בשמחה, ורק אחר כך אומרים "יעלה ויבוא" ומבקשים על החודש הבא.

הסדר של ראש חודש

קודם מודים על מה שהיה, ורק אחר כך מבקשים על מה שיבוא.

"ברוך ה' יום יום"

הגמרא (ברכות מ ע"א) מביאה מחלוקת: חכמים אומרים שעל ירקות מברכים "בורא פרי האדמה", ורבי יהודה אומר "בורא מיני דשאים". וטעמו של רבי יהודה:

"ברוך ה' יום יום" (תהילים סח, כ).

וכי רק ביום מברכים, ובלילה לא? אלא: "בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו". בשבת מודים על השבת, בראש חודש על ראש חודש, בפסח על פסח. וכמו כל יום, כך כל ירק צריך ברכה מעין סוגו.

קושיית המאירי

במסכת סוכה (מו ע"א) אמר רבי יהודה שעל מצוות רבות מברכים על כל אחת בפני עצמה, ופסקו שם כמותו מאותו טעם. ובמסכת ברכות פסקו כחכמים, שברכה אחת כוללת לכל הירקות. איך?

מתרץ המאירי: ודאי שעל כל דבר צריך להודות מעין אותו דבר, וכל יום צריך הודיה מחודשת. אלא שחכמים סוברים שכל פירות האדמה הם כמו דבר אחד. וכך מבאר הרד"ק: בכל יום מודים הודיה מסוג אחר.

ובספרים מובא: "דע בני, כי הגדולה שבכל המצוות והחזקה שבכל העבודות הם הברכות".

ימי העומר

ימים אלו ראויים במיוחד להודיה. בהם אנו מזכירים את העומר, הקורבן שבו הודו לה' על הקציר, ובכל יום סופרים ועולים, וכך עולים גם בהודיה.

ארבעה טעמים לשם "זיו"

בתורה אייר נקרא "החודש השני", ובנביא "חודש זיו" (מלכים א ו, א). בו התחיל שלמה לבנות את בית המקדש. בספר "התודעה" מובאים טעמים לשם, ונמנה ארבעה:

א. זיו השמש: בחודש זה היא בכל זוהרה, ועדיין לא לוהטת. לא חם ולא קר, נעים.

ב. הניצנים הירוקים שנראים בארץ. התרגום של "ניצן" הוא "זיו".

ג. יוצאי מצרים עמדו בחודש זה על זיום: הם התרפאו ממומיהם אחרי המן, הבאר והשליו, והיו מוכנים לקבלת התורה.

ד. על פי הגמרא במסכת ראש השנה: חודש שיש בו זיו לאילנות. הכל פורח.

חודש של רפואה

"אייר" ראשי תיבות "אני ה' רופאך". ולמה הוא מסוגל לרפואה? כותב ספר "התודעה": בחודש זה התחיל המן לרדת, "לחם אבירים", שלא גרם שום מחלה. וטבע זה נשאר בחודש לדורות.

נודה לה' על החודש שעבר ועל החודש הבא עלינו לטובה, חודש של זיו ואור. הוא אוהב אותנו, והוא ישלח רפואה שלמה לכל מי שצריך. חודש טוב, מלא שיר ושבח לבורא עולם.

ראש חודש#139

ראש חודש

ראש חודש: הלבנה וסוד ההתחדשות

למה אומרים הלל בראש חודש?

בספר "סדר היום" כתוב שאומרים הלל בראש חודש מפני שמחת היום: זהו יום טוב ללבנה, שמתחדש אורה. וצריכים אנו לשמוח בשמחתה, כי ישראל מונים ללבנה.

השמחה של הלבנה היא השמחה שלנו, כי יש דמיון גדול בין ישראל ללבנה. וכך אומרים בקידוש לבנה, שישראל "עתידים להתחדש כמותה". ויש מפרשים שהלבנה רומזת למלכות בית דוד, ולכן אומרים הלל, שחיבר דוד המלך.

דוד מלך ישראל חי וקיים

כותב הרמ"א (אורח חיים תכו) שנוהגים לומר בקידוש לבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים", כי מלכותו נמשלה ללבנה ועתידה להתחדש כמותה. וכנסת ישראל תחזור להידבק בבעלה, הקדוש ברוך הוא, כמו הלבנה שמתחדשת עם החמה, שנאמר "כי שמש ומגן ה'". ולכן עושים שמחות וריקודים, כמו בשמחת נישואין.

וכן בגמרא: רבי שלח את רבי חייא לקדש את החודש, והסימן היה "דוד מלך ישראל חי וקיים". ומבאר רש"י שדוד נמשל ללבנה:

"וכסאו כשמש נגדי, כירח יכון עולם" (תהילים פט, לז-לח).

וגם כנסת ישראל נקראת בשם דוד, כמו שכתב רבנו בחיי על הפסוק "ובקשו את ה' אלוקיהם ואת דוד מלכם" (הושע ג, ה).

הלבנה אין לה אור משלה

אבל חידוש הלבנה אינו חידוש עצמי. היא מאירה מכוח השמש. וכך גם לעם ישראל אין אור עצמי, וכל אורו מן הקדוש ברוך הוא. כך מבאר הרמח"ל בספר "דעת תבונות":

הקדוש ברוך הוא ברא את האדם גדול, אך לא קבע טובו בו, אלא עשהו כלבנה, שהיא אפלה וצריכה לקבל אורה מן השמש. כך האדם, שלמותו היא מצד התדבקותו בה', שיאיר אליו באור פניו (תוכן הדברים).

הדמיון

כמו שללבנה אין אור משלה וכל אורה מן השמש, כך לעם ישראל אין אור משלו, וכל אורו מן הקדוש ברוך הוא.

מידת המלכות

כך גם מלכות בית דוד. דוד המלך עומד כנגד מידת המלכות, שעליה נאמר "לית לה מגרמה כלום", אין לה מעצמה כלום. היא מקבלת את אורה מלמעלה ומוציאה אותו אל הפועל, ומביאה את מלכות ה' אל העם. (ראה בהרחבה בתחילת "שבת מלכתא" לרב פינקוס.)

שמחה של התחלה

לכן אנו שמחים בראש חודש: חידוש הלבנה מראה שהגאולה השלמה תבוא בקרוב, וה' יאיר עלינו מאור פניו בשלמות. זו שמחה כמו שמחת נישואין, שכנסת ישראל חוזרת להידבק בקדוש ברוך הוא.

אבל הרי האור עדיין אינו שלם. על מה אנו שמחים?

אנו שמחים כי אנו רואים תחילת תהליך, שמתקדם אל המטרה הנכספת. הלבנה של ראש חודש עדיין דקה, אבל כבר מתחדשת. וזה סימן שגם עלינו יאיר ה' יותר ויותר, עד ההארה השלמה.

וגם מי שמרגיש שהאור שלו דק וקטן, אל יתייאש. כל עוד הוא פונה אל ה', הוא מקבל ממנו אור ומתחדש.

אבינו שבשמיים הוא השמש שלנו, וכל אור שבנו ממנו. נשמח בו ונודה לו, ונתפלל שימלא את פגימת הלבנה ויהיה אור הלבנה כאור החמה, ונזכה לגאולה השלמה בקרוב.

🎺

אלול

5 דברי תורה

אלול#140

חודש אלול

הימים הנחמדים של חודש אלול

ימים נוראים או ימים נחמדים?

את ימי אלול רגילים לכנות "ימים נוראים". אבל רבי יחזקאל לוינשטיין, המשגיח של ישיבת פוניבז', היה קורא להם "הימים הנחמדים". נתבונן ונראה עד כמה הם ימים מתוקים.

שני סוגי תשובה

חודש אלול הוא חודש של תשובה. התשובה המפורסמת היא לשוב על החטאים, בארבעה חלקים: וידוי, עזיבת החטא, חרטה וקבלה לעתיד. זו תשובה אמיתית וחשובה מאוד. אבל יש עוד סוג של תשובה.

איך ראש השנה הוא יום תשובה?

בספר "שערי ימים הנוראים" מובאת שאלת הפוסקים: עשרת ימי תשובה מתחילים בא' בתשרי. אבל בראש השנה אין מזכירים חטאים כלל. אם כן, על מה שבים בו?

והתשובה: מכאן שחזרה בתשובה אינה רק חזרה מן החטאים. היא גם לחזור אל אבא. להרגיש כמה אבינו שבשמיים אוהב אותנו ושמח בנו, להרגיש "ואני קרבת אלוקים לי טוב" (תהילים עג, כח), ולרצות שה' ימלוך על כל העולם.

"יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" (תהילים קד, לא).

זה מה שעושים בראש השנה: מתקרבים אל המלך ואוהבים אותו.

יום תרועה: יום של הודיה

"יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א). מלבד תקיעת השופר, יש לתרועה משמעות נוספת: "מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ" (תהילים ק, א). תשמחו במלך, תאהבו אותו, תודו לו.

ולמה זו עצה להינצל מן הדין? "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון" (תהילים פט, טז). מובא בספרים: אשרי העם שיודעים להודות למלך, כי עליהם נמשך החסד שמאור פני ה', כמו שאומרים "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד".

עיקר חודש אלול

לא רק לשוב מן החטאים, אלא לשוב אל אבא: להרגיש את אהבתו ולשמוח בו. ואת זה משיגים במיוחד על ידי ההודיה.

מה הקשר בין אלול להודיה?

אפשר לשאול: אלול אינו חנוכה! מה לו ולהודיה? אבל הודיה היא זמן שבו אדם מתבונן כמה ה' אוהב אותו, וכמים הפנים לפנים, גם הוא אוהב את ה'. וזו בדיוק התשובה של אלול.

בעל מלאכה שמתקין מטבחים סיפר: "שנים אני מודד מטבחים, ומעולם לא טעיתי. פעם אחת טעיתי בסנטימטר וחצי. כשהבאתי את השיש, ראיתי נס: אילולא הטעות, המטבח לא היה נכנס!"

והוא הוסיף: "הרגשתי שמחה ואהבה כזאת לבורא עולם. זה לא רק שהוא עזר לי. זו הרגשה שאכפת לו ממך, שהוא אוהב אותך". כמה זה מתוק!

המבצע של חודש אלול

אלול נרמז בפסוק "את לבבך ואת לבב", כמו שמובא בספרים:

"ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" (דברים ל, ו).

בחודש אלול בורא עולם מכריז על מבצע: בחצי מחיר מקבלים קניינים נפלאים. רוצה יראת שמיים? תקבל. רוצה אהבת ה'? "ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם" (יחזקאל לו, כו).

כשחנות מוכרת בחצי מחיר, כולם שמחים. כמה צריך לשמוח על חודש שבו מוכרים בזול את הדברים היקרים ביותר: אהבת ה', שמחה בבורא עולם ומידות טובות. לכן הם "הימים הנחמדים".

אשרינו, מה טוב חלקנו! אבינו שבשמיים פותח לנו את שעריו ומחכה שנשוב אליו מתוך אהבה. נודה לו על כל חסד, ונזכה שימול את לבבנו לאהבה אותו בכל לבבנו ובכל נפשנו.

אלול#141

חודש אלול

לחזור בתשובה על ידי הודיה

משפט של אב ובניו

ימי אלול הם ימים מתוקים ונפלאים. אלה ימי ההכנה למשפט של ראש השנה. אבל זה אינו משפט רגיל, אלא משפט שבין אב לבניו. ובכל זאת צריך להתכונן אליו, כדי לזכות בעוד שנה טובה.

הדרך הידועה היא תשובה. אבל לפעמים התשובה נראית כמו הר גבוה. סיפור אחד מראה עד כמה הדרך יכולה להיות קצרה.

יהודי שעמד לעזוב

היה יהודי שמצבו הרוחני הידרדר לאט לאט, עד שהחליט, רחמנא ליצלן, לשאת אישה גויה. כמה שדיברו איתו, לא הועיל. לבסוף שכנעו אותו לפחות ללכת אל צדיק אחד ולדבר איתו.

כשנכנס, מיד הקדים: "כבוד הרב יכול לדבר איתי על כל דבר, רק לא על החתונה. זה מנוי וגמור".

אמר לו הצדיק: "בסדר. תגיד לי, הקדוש ברוך הוא עשה איתך טובה אחת או שתיים בכל השנים שעברו?" חשב היהודי ואמר: "בטח, כבוד הרב. כמה וכמה דברים טובים".

אמר לו הצדיק: "אם כך, איך אתה עוזב אותו ככה? לפחות תיפרד יפה. לך לכותל המערבי, תמנה שם את החסדים שעשה איתך, ותגיד לו תודה. ואחר כך תעשה מה שאתה רוצה".

דמעות ליד הכותל

היהודי הלך לכותל ואמר לעצמו: להגיד תודה, את זה אני יכול. הוא התחיל למנות: דבר אחד, ועוד דבר. איך ה' עזר לו בילדותו, בבריאות, בכל העניינים, וכשגדל עוד ועוד.

פתאום התרגש כל כך, שהתחיל לבכות. ואמר לעצמו: רגע, תראה כמה טובות עשה איתי הקדוש ברוך הוא! ואיך אני הולך עכשיו לעזוב אותו ולהידבק בגויים?

ההודיה הזאת גרמה לו לעזוב לאט לאט את הרצון הרע. הוא נפרד מאותה גויה, וחזר להיות יהודי כשר. (הסיפור מובא בחוברת מיוחדת על ההודיה לה'.)

הבנו

הצדיק לא התווכח ולא הוכיח. הוא רק ביקש לומר תודה, וההודיה עצמה החזירה אותו בתשובה.

עצה קלה ופשוטה

זו עצה נפלאה לימים האלה: להכיר את הטובות ולהתבונן בהן. ולכל אחד יש במה להתבונן. אפילו באותו יום עצמו, באותו רגע ממש, אפשר לראות הרבה חסדים גדולים שה' עושה איתנו.

וכשאדם מתבונן בכך, הוא מתמלא שמחה ורגש עצום של הכרת תודה. ואז ימי אלול הופכים לקפיצה גדולה בתשובה.

למה זה נעשה קל?

היצר הרע מציג את התשובה כדבר כבד מאוד. אבל כשהלב מלא תודה, התשובה נעשית קלה, כי אנחנו יודעים לקראת מי אנחנו עומדים: לא מול כוח מאיים, אלא מול אב אוהב שנתן לנו כל כך הרבה.

וזה מביא אותנו גם אל ראש השנה ברמה אחרת. כשיודעים לפני מי באים, מתאמצים יותר ומשתדלים יותר. וממילא, גם הדין שלנו ייראה אחרת.

אפשר לנסות זאת כבר הערב: לחשוב על שלושה דברים טובים שקרו היום, ולומר עליהם תודה לה'.

יהי רצון שנזכה תמיד להתחזק בהודיה, ולבוא אל ימי הדין מתוך אהבה לאבינו שבשמיים. כך נחזור אליו בקלות ובשמחה, ונזכה בקרוב להודות לו בבית המקדש ולשיר לו שיר חדש על גאולתנו.

אלול#142

חודש אלול

שבתי בבית ה' כל ימי חיי

הבקשה האחת

בימי אלול אנו אומרים בכל יום את המזמור "לדוד ה' אורי וישעי", ובו הפסוק המפורסם:

"אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כז, ד).

דוד המלך חוזר על הבקשה הזאת פעמים רבות. בליל שבת אנו אומרים "שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו", ובסעודה השלישית שרים "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לארך ימים".

מהו אותו "בית ה'" שדוד המלך כל כך משתוקק אליו?

שאלה ובקשה

מובא בשם המלבי"ם הבדל נפלא בין שאלה לבקשה. אדם שואל את חברו: "תוכל לקחת אותי טרמפ לחתונה?" הוא שואל טרמפ, אבל מבקש להיות בחתונה. הנסיעה לא מעניינת אותו. לעומת זאת, אדם צמא ששואל כוס מים, מבקש בדיוק את מה ששאל.

וכן אדם ששואל מחברו ספר, כשכל מה שהוא רוצה הוא למצוא בו מידע מסוים. הוא שואל ספר, ומבקש מידע.

ודוד המלך אומר: "אחת שאלתי... אותה אבקש". מה ששאלתי הוא בדיוק מה שאני רוצה. זו המטרה עצמה: לשבת בבית ה'.

האם המלך רוצה להתפטר?

אבל דוד היה מלך, וה' עצמו מינה אותו. מלך צריך לדאוג לעם, לשפוט, לפסוק הלכות ולצאת לקרב. האם דוד המלך מבקש לסגור הכל ולשבת כל היום בבית המקדש? לא ייתכן. הוא ידע שיש לאדם תפקידים רבים בחיים.

ועוד שאלה. בעל "מסילת ישרים" כותב בפרק הראשון:

"תראה כי השלמות האמיתית היא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר... אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

איפה כתובה בפסוק הזה דבקות?

אשרי יושבי ביתך

ביאור נפלא מצאנו בספר "שערי אהבה". בכל יום אנו אומרים "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". על כך אומרת הגמרא: "כל האומר שירה בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא" (סנהדרין צא ע"ב).

"עוד יהללוך" מלמד על שירה לעתיד לבוא. אבל איפה כתוב שהוא שר בעולם הזה? כתוב רק שהוא יושב בבית ה'.

מה הרגישו בבית המקדש

הזוהר הקדוש מתאר: בבית המקדש היו נשכחים מן האדם כל ההרהורים, חוץ מהשמחה במלך הקדוש, "חדוה דמלכא קדישא".

יהודי היה עולה לבית המקדש עם כל הדאגות, הילדים שלא התחתנו, המשכנתא, החשבונות. והנה הוא נכנס, ושוכח הכל. כל כולו מתמלא בדבר אחד: כמה טוב ה'! כמה בורא עולם אוהב אותי! אשרינו, מה טוב חלקנו!

וכשם שיש בית ה' בירושלים, כל אדם יכול לבנות בית מקדש בתוך לבו, "בלבבי משכן אבנה". ומה יהיה בו? "אך טוב וחסד", הרגשה שהעולם כולו מלא טוב ה'. מי שיוצא מן ההסתר ומרגיש כך, מקיים "שויתי ה' לנגדי תמיד... לכן שמח לבי" (תהילים טז, ח-ט).

בית ה'

בית ה' אינו מקום שצריך ללכת אליו. בית ה' צריך לבוא אליך: שתרגיש בלבך שאתה מוקף בטוב ה' ובאהבתו.

הכל מתבאר

דוד המלך לא ביקש לברוח מן המלוכה. הוא ביקש שבכל מה שהוא עושה ירגיש את נוכחות ה', שהעולם כולו יהיה בשבילו בית ה'. וזו בדיוק הדבקות שעליה כתב הרמח"ל.

וכך מובנת הגמרא. מי שיושב בבית ה' ומרגיש את טובו, ממילא שר. לא צריך לכתוב את זה. כשאדם רואה כמה טוב ה' נותן לו, השירה פורצת מאליה, ולכן הוא זוכה לשיר גם לעתיד לבוא.

המפתח: תודה

איך נכנסים לבית ה'? את המפתח מסר דוד המלך במזמור לתודה:

"באו שעריו בתודה, חצרתיו בתהלה, הודו לו ברכו שמו" (תהילים ק, ד).

כאשר אדם אומר הודיה אמיתית ונרגשת על החסדים הרבים והאישיים שקיבל, הוא זוכה להיכנס אל ביתו של בורא עולם. ומי שנמצא בבית, מודה ושר עוד ועוד.

ילד יכול לנסות בכל בוקר לומר תודה על דבר אחד מסוים, ולהרגיש לרגע שהוא בבית של אבא. ומבוגר יכול לעצור באמצע יום עמוס, לשים לב לחסד אחד קטן, ולשמוח בו.

נאמר הודיה מכל הלב, עם הרבה רגש, שמחה ואהבה לבורא עולם, ונזכה לשבת בביתו כל ימי חיינו, לחזות בנועם ה' ולהרגיש את המתיקות והדבקות בו. "אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה".

אלול#143

חודש אלול

תודה לה' על אלול

טובה, וגם מתוקה

בכל שנה נותן לנו הקדוש ברוך הוא את חודש אלול, חודש של התקרבות אליו, וחודש שבו גם הוא קרוב אלינו. ובראש השנה אנחנו מאחלים "שנה טובה ומתוקה". מה מוסיפה המילה "מתוקה"?

הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל פירש: כל מה שבא מאת ה' הוא טוב. אבל יש טוב שהוא מעט מר, עם קצת סבל. לכן אנו מבקשים שיהיה גם טוב וגם מתוק.

ופירוש נוסף בשם הרב בייפוס שליט"א, בעל "ילקוט לקח טוב": רבנו יונה כותב בשערי תשובה שהחרטה היא שהאדם יבין כמה רע ומר לעזוב את ה', כמו שכתוב:

"ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלוקיך" (ירמיהו ב, יט).

הריחוק מה' הוא רע ומר. וההפך מרע הוא טוב, וההפך ממר הוא מתוק. "שנה טובה ומתוקה" היא שנה של קרבת ה'. ואין מתוק יותר מקרבת ה'.

הימים הנחמדים

על רבי יצחק בלאזר זצ"ל מסופר שבראש חודש אלול היה פותח את ארון הקודש ומודה לה' על מתנת החודש. רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל קרא לימי אלול "הימים הנחמדים". ובעל "חיי אדם" פותח את הלכות אלול:

"באהבת הקדוש ברוך הוא את עמו ישראל, הרבה להטיב איתנו וציונו לשוב לפניו".

ה' מבקש שנתקרב אליו, ועוד נותן לנו שכר על קבלת המתנה. היש אב או דוד שאוהב יותר מזה?

אני לדודי

בימים האלה ה' נקרא "דודי": "אני לדודי ודודי לי". אבא אוהב ונותן, אבל גם מוכיח ומיישר. דוד הוא סמל של נתינה ונתינה, אהבה בלי תנאים. מפני ש"דודי לי", אני יכול להיות "לדודי" ולהתקרב.

משל הדייג

ומה הטעם להתקרב, אם אחר כך שוב מתרחקים?

משל בשם הרב שפירא שליט"א: דייג היה יוצא בכל בוקר לים בספינתו הקטנה. בכל ערב קשר אותה בחבלים עבים אל המזח, ובלילה הגלים הרחיקו אותה מעט והחבלים התהדקו. בבוקר היה צריך סירה קטנה כדי להגיע אליה, לקרב אותה, ורק אז להתיר. חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב.

יום אחד חשב: "בכל מקרה אני צריך סירה. מה בכך אם תתרחק עוד עשרים מטר?" ולא קשר אותה. למחרת לא ראה שום ספינה. היא נסחפה אל לב ים, ואפילו באופק לא נראתה.

הנמשל

באלול נותן לנו ה' לקשור את עצמנו אליו. מי שקשור, גם כשהוא מתרחק, מתרחק רק עד גבול. מי שלא קשר, עלול להיסחף לגמרי.

ובכל פעם שמתקרבים, הקשר של אלול הבא מתהדק עוד יותר. ילד שמתפלל קצת יותר מן הלב, ומבוגר שמקבל על עצמו דבר טוב אחד, קושרים עוד חבל.

נודה לה', דודנו האוהב, על הימים הנפלאים האלה. נקשור את עצמנו אליו בעבותות של אהבה, ויזכנו לשנה טובה ומתוקה, שנה של קרבת ה'.

אלול#144

חודש אלול

חובת ההודאה על חודש אלול

מתנה גדולה

חודש אלול הוא מתנה גדולה שה' נתן לנו. בחודש הזה אפשר להתנקות מכל הלכלוך הרוחני שדבק בנו במשך השנה, להיטהר ולהתקרב אל ה'. ועל עצם החודש הזה יש חובה גדולה להגיד תודה לה'. ננסה להמחיש זאת במשל.

משל האסיר

נתאר לעצמנו אדם שעבר עבירה חמורה, שהחוק נותן עליה שנים רבות של מאסר. ויש תיעוד שבו רואים אותו עושה אותה במזיד, בצורה בוטה. איזו תקווה יש לו? מרוב פחד הוא כבר מתייאש. הוא יודע שאת רוב חייו יבלה בבית הסוהר.

כמה ימים לפני המשפט מתקשר אליו קרוב משפחה מחוץ לארץ: "שמעתי על הכל, ואני רוצה לעזור. אני מקורב לשופטים ומכיר את המערכת. אתה רק צריך להביע בכתב שאתה מתחרט, ולקבל על עצמך שלא תחזור על כך. ואני מבטיח שלא תשב בכלא אפילו יום אחד."

ולא רק זה: "בזכות החרטה אוכל לסדר לך גם מלגות, עבודה חדשה וסכומים, ואולי אפילו לכל החיים, שתהיה מסודר."

משל כזה נשמע רחוק מן המציאות. לא רק להינצל מעונש כבד, אלא גם לצאת עם מלגות?

הנמשל

אבל זה בדיוק, ועוד הרבה יותר, מה שעושה איתנו הקדוש ברוך הוא בחודש אלול. אנחנו בנים שלו, וזה הרבה יותר מקרוב משפחה. בכל יהודי יש חלק אלוק ממעל, וה' אוהב אותנו מאוד.

והוא אומר לנו: "כל השנה היה מה שהיה. בשוגג, באונס, ואפילו במזיד." ולא כמה ימים לפני המשפט, אלא ארבעים יום: שלושים ימי אלול ועשרת ימי תשובה. "רק אמרו 'חטאתי', התחרטו וקבלו על העתיד, ואני מוציא אתכם נקיים."

נקיים מהכל

לא מעבירה אחת, אלא מכל השנה, ממה שזוכרים וממה שלא זוכרים. רק פותחים מעט מצדנו, וה' מנקה אותנו.

ולא רק להתנקות, אלא גם לזכות ב"מלגות". אנחנו מבקשים חיים ופרנסה, וה' שומע, כי אלה ימי רצון. ומה שאדם זוכה לו בימים האלה הוא לכל השנה, שהרי ביום הכיפורים הכל נחתם. ומצוה גוררת מצוה, והשנה הבאה תהיה טובה עוד יותר, וכך לכל החיים.

כמה גדולה החובה של מי שמכיר בטובה הזאת, להגיד בכל יום בחודש הזה: תודה לה' על המתנה של חודש אלול.

הבן שאמר תודה

אב אחד סיפר: בבין הזמנים ביקש בנו לצאת לטיול. האב הסכים ואף נתן לו קצת כסף. יום אחרי הטיול בא הבן ואמר: "אבא, תודה רבה על הטיול."

"איזו שמחה עצומה הייתה לי בלב", סיפר האב. "מיד אמרתי לו שהגיע לו, אף שידעתי שלא בדיוק התנהג כך. הרגשתי שאני רוצה לתת לו עוד, רק משום שבא ואמר תודה."

ואנחנו בנים של הקדוש ברוך הוא. על אחת כמה וכמה, כשבן של ה' בא ואומר תודה, על חודש אלול ועל כל דבר ודבר, כמה נחת רוח הוא גורם, וכמה שפע הוא מוריד על עצמו.

ובפרט בימי הרצון האלה, שבהם ה' קרוב אלינו ורוצה להשפיע עלינו רחמים וחסד. מי שמשתדל לומר בכל יום אפילו פסוק קטן של הודיה, מתוך הכרת הטוב, ומכוון גם על מתנת חודש אלול, ודאי מוריד עליו ועל הכלל כולו שפע של רחמים.

יהי רצון שנזכה בחודש אלול להתרומם ולהתעלות, להודות לה' בשמחה על כל הטוב שהוא נותן לנו, ולהרגיש כמה אבינו שבשמים אוהב אותנו. ונזכה לגאולה, לבניין בית המקדש ולתחיית המתים, במהרה בימינו, אמן.

📚 עוד חומרי לימוד על חגים ומועדים – חינם, במאגר הקול החמישי: kol-toda.co.il/chagim
המאגר המלא: kol-toda.co.il