קול תודה
מועדי השנה – חלק א׳
חלק א׳ – מראש השנה עד חנוכה
76 דברי תורה מתוך השיעורים
על חגי ומועדי השנה
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בספר זה: Frank Ruhl Libre

מפתח עניינים

ראש השנה (13)
יום הכיפורים (8)
סוכות (16)
חנוכה (39)
🍎

ראש השנה

13 דברי תורה

ראש השנה#1

שמחת תורה

ארבע קושיות ותירוציהן

פסגת כל החגים

בספרי החסידות מובא: כל מה שמשיגים בראש השנה וביום הכיפורים על ידי בכי ולב נשבר, משיגים בשמחת תורה על ידי שמחה וריקודים.

שמחת תורה היא פסגת כל החגים. מי שמבין מהי שמחת תורה, מבין גם לאן ההודיה לה' צריכה להביא אותו. לכן נשאל עליה ארבע קושיות, כמו "מה נשתנה" של ליל הסדר, ואחר כך נראה תשובה אחת שמיישבת את כולן.

קושיה ראשונה: "והיית אך שמח"

הגמרא במסכת פסחים לומדת מן הפסוק "והיית אך שמח" שגם בשמיני עצרת יש מצוות שמחה. אבל הכלל הוא שכל "אך" בתורה בא למעט, ולא לרבות!

מבאר הגאון מווילנה: בכל ימי החג יש הרבה מצוות, סוכה, לולב, חגיגה ושמחה. ביום השמיני נשארה רק מצווה אחת: להיות שמח. "אך" ממעט את כל שאר המצוות.

אבל קשה: כשמספרים על מעלת יום, מספרים מה יש בו ולא מה אין בו. על חתן מספרים את שבחיו, לא את מה שחסר לו!

קושיה שנייה: ריקודים לפני הסיום

בסיום מסכת קודם מסיימים ואחר כך רוקדים. ובליל שמחת תורה רוקדים לפני שסיימנו! את "וזאת הברכה" נקרא רק למחרת בבוקר. על מה הריקודים?

קושיה שלישית: "קשה עלי פרידתכם"

רש"י מבאר את שמיני עצרת במשל: מלך שזימן את בניו לסעודה כמה ימים, וכשהגיע זמנם ללכת אמר: "בני, בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם" (רש"י ויקרא כג, לו).

בשדה התעופה האמא אומרת לילדים: עוד דקה, עוד נשיקה אחת. ודקה אחר כך היא בוכה. מה עזרה הדקה? ואם קשה הפרידה, מה מועיל עוד יום? גם מחר יהיה קשה, ואולי קשה עוד יותר.

קושיה רביעית: שמחה בשמחה

כלל הוא: אין מערבין שמחה בשמחה. אם כן, איך קבעו חז"ל את שמחת סיום התורה דווקא בשמיני עצרת, יחד עם שמחת החג?

ראש השנה#2

ראש השנה

ביכורים לראש השנה

פרשת הביכורים בפתח השנה

בשבתות האחרונות שלפני ראש השנה אנו קוראים בתורה את פרשת כי תבוא, ובראשה פרשת הביכורים. ודאי יש קשר בין מצוות הביכורים לבין ראש השנה.

יהודי שיש לו שדה בארץ ישראל מביא את הפירות הראשונים שלו אל בית המקדש. הוא מגיש אותם לכהן, ואומר לו:

"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" (דברים כו, ג).

מה הוא בא לומר לכהן? רש"י מבאר על פי הספרי: "שאינך כפוי טובה". האדם עומד עם הפירות בידיו ומכריז: אני לא כפוי טובה. אני יודע מי הביא אותי לארץ ומי נתן לי את הפירות, ואני מודה לו.

הודיה על כל הדרך

אבל מביא הביכורים אינו מודה רק על הפירות. הוא מספר את כל סיפורו של עם ישראל: "ארמי אבד אבי וירד מצרימה" (דברים כו, ה). הוא מזכיר את לבן, שרצה לעקור את יעקב אבינו. הוא מזכיר את מצרים, שבה רצו לשעבד את ישראל לעולם, ואת הקדוש ברוך הוא שהוציא אותנו משם והביא אותנו אל הארץ.

ורק בסוף הוא מגיע אל הסל שבידו: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (דברים כו, י).

למה כל ההקדמה הזאת? כי מי שבאמת אינו כפוי טובה מבין שהפירות הם רק סוף השרשרת. הוא מכיר את כל ההשתלשלות, את כל החסדים של כל הדורות, שבזכותם הוא עומד היום בבית המקדש עם סל הביכורים.

הוא מודה לא רק על מה שבידו, אלא על כל מה שקדם לו.

יום חג ויום דין

ראש השנה הוא יום מפליא. מצד אחד הוא חג: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" (תהילים פא, ד). ומצד שני הוא יום הדין, שבו הקדוש ברוך הוא פוסק חיים לכל חי, "מי יחיה ומי ימות".

איך אפשר לשמוח ביום שבו האדם עומד למשפט על עצם חייו?

התשובה נפלאה. בדרך כלל אדם אינו מעריך את מתנת החיים. הוא חושב: ככה זה, החיים באים ממילא. אבל בראש השנה, כשדנים עליו אם להמשיך לתת לו חיים, הוא מבין שהחיים אינם מובנים מאליהם. הם דבר שצריך לבקש עליו.

וברגע שהוא מבין שהחיים הם מתנה, הוא מעריך אותם, ומי שמעריך מתנה שמח בה. נמצא שדווקא ביום הדין, כשהחיים מונחים על כף המאזניים, יש לאדם שמחה וחדווה על עצם זה שהוא חי.

יום הדין הוא יום השמחה

היום העיקרי שבו אדם יכול לשמוח בחיים הוא ראש השנה, כי דווקא בו הוא מרגיש שהחיים הם מתנה.

לבקש עוד שנה של חיים

כמו מביא הביכורים, גם האדם בראש השנה עומד לפני ה' ואומר: אני לא כפוי טובה. אני מודה לך באהבה על כל מה שעשית לי עד היום, מאז שהייתי ילד קטן ועד שהגעתי עד הלום.

הוא מעריך את החיים שה' נתן לו, ומבקש שימשיך לתת לו. ומי שמכיר שהחיים הם מתנה ואינו כפוי טובה עליהם, יש לו הזכות לבקש עוד שנה של חיים.

זיכרון ליום הראשון

בתפילת ראש השנה אנו אומרים: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון". ראש השנה הוא היום שבו נברא האדם.

ולמה ברא ה' את האדם? כדי שיכיר את חסדיו ויודה לו. לכן בראש השנה, זיכרון ליום הראשון, האדם צריך להתעורר ולהשתמש בשכל שה' נתן לו, ולהבין: נבראתי כדי להודות לה' על החיים.

כך הוא מראה לקדוש ברוך הוא שהוא מבין לשם מה נברא. הוא מודה על כל מה שה' עשה עד עכשיו, ויודע שהשנה הבאה שה' ייתן לו היא מתנה גדולה.

סל של תודה

כשנעמוד השנה בתפילה, נוכל לדמיין שאנו עולים לבית המקדש עם סל הביכורים. בסל שלנו יהיו כל הטובות של השנה שעברה: הבריאות, המשפחה, הלימוד, והרגעים שבהם ה' עזר לנו בלי שבכלל שמנו לב.

ילד יכול לנסות כבר עכשיו: לחשוב על שלושה דברים טובים שקרו לו השנה, ולומר עליהם תודה לה'. ומבוגר יכול לעבור בדמיונו על כל הדרך שעשה, ולראות כמה פעמים ה' החזיק בידו.

אבינו שבשמיים ברא אותנו מאהבה ונתן לנו את מתנת החיים. נבוא אליו בראש השנה ונאמר מכל הלב: "אני לא כפוי טובה, תודה על הכל", ויזכנו ה' לשנה טובה ומתוקה, שנה של חיים ושל הודיה.

ראש השנה#3

סוכות

דירת עראי ומתנת החיים

מן הימים הנוראים אל הסוכה

מיד אחרי יום הכיפורים ציווה אותנו הקדוש ברוך הוא לשבת בסוכה. מה הקשר בין ראש השנה ויום הכיפורים לחג הסוכות?

בראש השנה וביום הכיפורים כל ישראל מתפללים שה' ייתן להם שנה טובה, עוד שנה של חיים. בימים האלה אדם מגיע להכרה: החיים אינם זורמים מעצמם. הם לא באים באופן אוטומטי. צריך להתחנן ולבקש עליהם.

היסוד

החיים אינם דבר מובן מאליו. הם מתנה מה'.

צא מדירת קבע

ואחרי שאדם הגיע להכרה הזאת, ורואה שה' המשיך לו את מתנת החיים, בא הציווי לשבת בסוכה. והסוכה היא דירת עראי:

"כל שבעת הימים עשה סוכתך קבע וביתך עראי" (סוכה כח ע"ב).

בחג הסוכות אנחנו חוגגים את זה שאנחנו עראי כאן, לא קבועים בעולם. כמו שכתוב: "כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג). החיים שלנו הם חיים של מתנה.

ומי שמכיר שהחיים הם מתנה, נהנה מהם יותר. מי שחושב שהם באים ממילא, אינו מעריך אותם. לכן סוכות הוא "זמן שמחתנו": אנחנו שמחים במתנת החיים.

משל חמשת ימי החופשה

כך המשיל הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל. יש אדם שעובד קשה כל השנה, ויש לו רק חמישה ימי חופש. ויש אדם אחר, שבכל קיץ נוסע להרים לחודשיים שלמים.

מי שנוסע לחודשיים יושב בנחת ואינו מנצל כל יום. יש לו הרבה זמן. אבל מי שיש לו רק חמישה ימים, מתכנן כל יום מראש: היום טיול, מחר הים, הכל מחושב, כדי לצבור כוח לשנה של עבודה.

כך הם החיים. מי שיודע שהם מתנה, ממלא כל יום בתוכניות של עבודת ה'. ומי שחושב שהם זורמים מעצמם, אינו מנצל את הימים.

ההודיה היא עיקר השמחה

עיקר השמחה הוא ההודיה לה' על מתנת החיים. זו המתנה החשובה ביותר שיש לנו. לוקחים את ארבעת המינים ומנענעים אותם לכל רוחות השמים, להודות לה' על החיים. ויושבים בסוכה, ומכירים שאנחנו גרים ותושבים, ודווקא מתוך כך שמחים במתנה.

ומתוך השמחה הזאת ממשיכים לכל השנה: לחיות בידיעה שכל יום הוא מתנה מאבינו שבשמיים, הנותן לנו חיים באהבה, ולהודות לו על כך בכל הלב.

ראש השנה#4

ט"ו בשבט

שלושה סוגי פירות

שני סיפורים בדרך

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, היום שבו עולה השרף בעצים. ביום הזה אנו משבחים את פירות ארץ ישראל. אבל קודם נתחיל מן הארץ עצמה. הגמרא במסכת עבודה זרה מביאה שני סיפורים דומים.

תלמידי רבי עקיבא הלכו בדרך אל כזיב, ופגעו בהם ליסטים – שודדים. "לאן אתם הולכים?" שאלו השודדים. "לעכו", ענו התלמידים, כדי לא לגלות את יעדם האמיתי. כשהגיעו לכזיב, פרשו מן השודדים והלכו.

שאלו השודדים: "מי אתם?" ענו: "תלמידי רבי עקיבא". אמרו השודדים: "אשרי רבי עקיבא ותלמידיו, שלא פגע בהם אדם רע מעולם". הם שיבחו את התלמידים ואת חוכמתם.

הסיפור השני היה בבבל. רב מנשה הלך אל בי תורתא, ופגעו בו גנבים. "לאן אתה הולך?" "לפומבדיתא", ענה – מקום רחוק יותר. וכשהגיע ליעדו, למקום יישוב, הלך לשם, והם לא יכלו לעשות לו דבר. ומה אמרו לו? "תלמידו של יהודה הרמאי אתה?" – חס ושלום, כך ביזו את רבו, רב יהודה. ורב מנשה נידה אותם.

שבחה של ארץ ישראל

רש"י מבאר: שודדים פרוצים הרבה יותר מגנבים. השודדים חמושים, באים ביום ואינם מפחדים. הגנבים פחדנים, באים בלילה.

אם כן, למה דווקא השודדים שיבחו, והגנבים ביזו?

זה שבחה של ארץ ישראל. השודדים היו בארץ ישראל, וקדושת הארץ השפיעה עליהם, עד ששיבחו את רבי עקיבא. הגנבים היו בבבל, מחוץ לארץ – ושם דיברו בבזיון.

היסוד

לארץ ישראל יש קדושה שמשפיעה בהכרח, גם על מי שרחוק מתורה ומצוות. בכל יהודי בארץ אפשר לראות נקודה פנימית של טהרה וקדושה.

לכן צריך להודות קודם כל על הארץ עצמה. דורות על דורות סבלו אבותינו בגלות, וכל חלומם היה לעלות לארץ ישראל. ואנחנו כבר כאן! בכל יום אנו אומרים בברכת המזון: "נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה". "טובה" – יש בה טוב שמשפיע עלינו, גם כשאיננו מרגישים.

הפירות הראשונים: מן העץ

ביום הזה נודה על שלושה סוגי פירות. הראשון – הפירות שאנו אוכלים. כמה סוגים, כמה צורות, כמה טעמים! לכל פרי טעם משלו, ויטמינים משלו, ובריאות מיוחדת שהוא נותן.

אמנם אין לנו היום את בית המקדש ואת הפירות שהיו אז, אבל ה' נתן לנו מגוון רחב של פירות. ובפרט נודה על פירות שאנו מקיימים בהם מצוות, כמו האתרוג וארבעת המינים.

הפירות השניים: הילדים

הילדים הם הפירות של האדם. זה לא דבר מובן מאליו: לזכות לילדים, לילדים בריאים וחכמים, שלכל אחד מעלות משלו.

ובפרט כשהילדים גדלים בקדושה ושומרים מצוות. כל "אמן" אחד שהם עונים, כל ברכה אחת שהם מברכים – כמה זה גדול! גם על זה נודה לה' ביום הזה.

הפירות השלישיים: היצירות

לכל אחד ה' נתן כישרונות, כל אחד בתחומו: רעיונות, יצירות, חידושי תורה. מבואר בספרים שחידושי התורה של אדם הם "תולדותיו", גם אם אין לו ילדים.

גם מי שאינו יוצר בפועל – עצם זה שיש לו רעיונות, שהוא מחכים בהם, מתגדל בהם ומיטיב בהם לאחרים – אלה פירות שצריך להודות עליהם.

ילדים יכולים לעשות זאת ליד שולחן ט"ו בשבט: לפני כל פרי שמברכים, לומר תודה על עוד "פרי" – על אח, על אחות, על משהו טוב שהצליחו לעשות.

יהי רצון שנזכה תמיד להסתכל על הטוב שה' נתן לנו: על הארץ הקדושה, על הפירות, על הילדים ועל הכישרונות. אבינו שבשמיים אוהב אותנו ומשפיע עלינו טוב בכל יום. ונזכה במהרה לבניין בית המקדש, להודות לה' בשיר חדש ובשמחה, ולביאת המשיח במהרה בימינו, אמן.

ראש השנה#5

ראש השנה

ארמי אובד אבי

הבכורים לפני ראש השנה

לפני ראש השנה קוראים בתורה את פרשת הביכורים. אדם מביא לבית המקדש את הפירות הראשונים שחיכה להם כל כך, ואומר:

"ארמי אבד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט" (דברים כו, ה).

מבאר האור החיים הקדוש: ה"ארמי" הוא היצר הרע, הרמאי. "אובד אבי": הוא גורם לאדם לשכוח את אביו, את הקדוש ברוך הוא. הוא מראה כאילו העולם הולך מעצמו, וכך איננו מכירים את חסדי ה'.

ומי שמביא ביכורים אומר: ה' הוא שנתן את החיות ואת הפירות. הוא מודה בכל הלב, ואינו הולך שבי אחרי החושך של היצר.

למה ראש השנה קודם?

שואלים הראשונים: לכאורה עדיף שיום הכיפורים יבוא קודם, שנגיע לשנה החדשה נקיים מעבירות?

אלא שהדבר הראשון הוא תשובה על כך ששכחנו את הקדוש ברוך הוא. זו עבודת ראש השנה: להכיר שה' הוא שנותן לנו חיים, שהשפיע עלינו בשנה שעברה וישפיע בשנה הבאה.

כך ביאר הגאון רבי אביגדור מילר: זה עיקר מה שאנו שוכחים, ועל זה עיקר התשובה. על השכחה הזאת עובד היצר כל הזמן, ועל זה צריך להתעורר בכל יום, ובפרט בראש השנה.

הבקשה היחידה

בראש השנה איננו מבקשים על פרנסה ובריאות, אלא רק שה' ימלוך על כל העולם:

"וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו".

כי מי שמכיר שה' הוא המלך, הנותן והמשפיע, הוא שיזכה לכל החסדים.

עלינו לשבח

ברכת מלכויות נפתחת ב"עלינו לשבח". הדבר הראשון כשממליכים את ה' הוא לדעת שיש לנו הזכות להיות עמו.

כתב השל"ה, והביא המשנה ברורה, שכשישראל אומרים "עלינו לשבח", עונים בשמיים: "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו" (תהילים קמד, טו).

"אשרי" הוא לשון אושר. אם בשמיים אומרים כך, גם אנו צריכים להרגיש את זה, ולא לומר רק בשפתיים.

ההכנה לראש השנה

להעריך את הזכות שיש לנו לעבוד את ה'.

המעט שחשוב אצלו

השפת אמת בפרשת כי תצא מבאר: אין אדם מישראל שאין בו דברים טובים. ואם אדם מתדבק בטוב שבו, אפילו הוא מעט, יכול לתקן את כל הקומה שלו. "תיקון הצדיק הוא בבחינת מעט שחשוב אצלו".

כל מצווה, כל תפילה, כל ברכה: אם אדם מעריך כמה היא יקרה, הוא משרת בה את ה'. ברכה אחת היא הזדמנות לומר תודה למלך מלכי המלכים, ואנחנו, בשר ודם, זוכים לכך!

כל השנה

בכל יום בסוף התפילה אנו אומרים "עלינו לשבח", המשך של ראש השנה. וכתב האר"י הקדוש שבו מורידים את כל שפע התפילה.

והאבני נזר כתב שבראש השנה ה' כביכול תוקע בשופר. כמו שנפח באדם "נשמת חיים", כך הוא מפיח בנו רוח חדשה ומעורר אותנו לתשובה.

נגיע לראש השנה כבנים שחוזרים אל אביהם, ונאמר בכל הלב: אתה נתת לנו הכול, ואשרינו שאתה מלכנו. ומי שאומר "עלינו לשבח" באמת, זוכה לשנה טובה ומתוקה.

ראש השנה#6

ראש השנה

אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לשמוע

היכן מודים על השמיעה?

מובא ששאל פעם רב את תלמידיו: היכן מודים על השמיעה? בברכות השחר אנחנו מודים על הרבה דברים. על הדיבור מודים ב"אלוקי נשמה", כי הדיבור נובע מן הנשמה. אבל על השמיעה, לא מצאנו ברכה.

וגם ברכה על מצוה של שמיעה כמעט אין בכל השנה. רק פעמים מעטות: על קריאת המגילה, ובראש השנה, כשאנחנו מברכים:

"אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע קול שופר".

לתקוע או לשמוע?

מהי המצוה בראש השנה: לתקוע או לשמוע? הנפקא מינה פשוטה: חרש שיכול לדבר ולתקוע, אבל אינו שומע. האם הוא חייב בשופר?

להלכה פסקו הפוסקים שהמצוה היא לשמוע. ומקורם במשנה:

"התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, אם קול שופר שמע, יצא. ואם קול הברה שמע, לא יצא" (ראש השנה ג, ז).

למה לא יצא? הרי תקע! מכאן שהמצוה היא השמיעה.

ומביא הגאון רבי חיים קנייבסקי ב"דרך אמונה" (הלכות שמיטה ויובל פרק י), שביובל המצוה היא בפשטות לתקוע, כלשון התורה "תעבירו שופר בכל ארצכם". ובראש השנה, "יום תרועה" ו"זכרון תרועה", העיקר הוא לשמוע.

למה דווקא בראש השנה המצוה היא לשמוע?

שומע ומפסיד, שומע ונשכר

שנינו במדרש: יש שומע ומפסיד, ויש שומע ונשכר.

שומע ומפסיד: אדם הראשון. "כי שמעת לקול אשתך", ומה הפסיד? "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

שומע ונשכר: אברהם אבינו. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה", ומה נשכר? "כי ביצחק יקרא לך זרע". וזה הפסוק שאנחנו קוראים בתורה ביום הראשון של ראש השנה.

שמיעה אחת החריבה את העולם, ושמיעה אחרת בנתה אותו. כל קיומנו בזכות השמיעה של אברהם. מה ההבדל ביניהן?

מתנה בלי תודה

אדם הראשון היה בגן עדן, אבל הרגיש שחסר לו. מובא שהתחנן: ריבונו של עולם, לכל הבריות בראת זוג, ולי אין זוג. וה' שמע לתפילתו וברא לו את האשה.

ומה אמר אדם? לא מצאנו שאמר שירה או תודה. הוא אמר: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי... כי מאיש לקחה זאת" (בראשית ב, כג). הכל ייחס לעצמו, ומילה של תודה לבורא לא אמר.

היסוד

כשלא מכירים בטובה, הטובה נעלמת. כשמכירים בה, היא צומחת ופורחת עד אין קץ.

ולכן נתקיים בו "זכה, עזר. לא זכה, כנגדו". האשה נעשתה כנגדו והחטיאה אותו. במקום להכיר טובה לבורא על כל העצים שבגן, באה ואמרה: בוא נעשה דבר נגדו.

ואילו אדם היה עושה עם אשתו מסיבת הודיה, ושר לבורא עולם, ואחר כך היה בא הנחש, היא הייתה אומרת לו: "רק לפני רגע שרנו והודינו לה' שנתן לנו כל כך הרבה טוב, ועכשיו נעשה דבר נגדו? לך מכאן!" הנחש יכול היה להיכנס רק משום שלא התבוננו בחסדי הבורא.

שמיעה כנגד שמיעה

מובא בספרים שחטא עץ הדעת היה בא' בתשרי, בראש השנה. ולכן בראש השנה מברכים "לשמוע קול שופר". שמיעה כנגד שמיעה.

ומה אומר לנו השופר? כותב הספורנו: "זכרון תרועה" הוא תרועת מלך, כמו "יגילו במלכם" ו"הרנינו לאלקים עוזנו". תרועה היא מלשון "מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ" (תהילים ק, א).

בראש השנה צריך להרגיש כמה ה' אוהב אותנו וחפץ בטובתנו, ומתוך כך לשיר ולהודות לו. "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון" (תהילים פט, טז): אשרי מי שיודע להודות ולשיר לה'.

אברהם אבינו

אברהם אבינו הכיר בטובת אשתו. אמרו חז"ל: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם הטיב בעבורה" (בבא מציעא נט ע"א).

אברהם ידע להעריך ולהודות לה' על אשתו. ולכן זכה לשמוע בקולה שמיעה טובה, שכולה רצון ה', ולתקן את חטא אדם הראשון.

זכרון תרועה

ועוד: מה פירוש "זכרון תרועה"? מובא בספרים שזיכרון הוא לא רק בשכל, אלא להרגיש באופן מוחשי, כמו "ולזכרון בין עיניך" בתפילין: לחיות את הדברים.

"זכרון תרועה" הוא לחיות את התרועה. ו"לשמוע" הוא לקבל, כמו "שמע בני מוסר אביך": להכניס ללב את אהבת ה' אלינו.

"החיים והמות נתתי לפניך... לאהבה את ה' אלקיך". בזה תלוי הכל. יזכנו ה' להכניס לתוך לבנו את תרועת המלך, את אהבת המלך, ולשנה טובה ומתוקה.

ראש השנה#7

חנוכה

מדוע נבחר חג החנוכה להודיה

לב פתוח לכל השנה

"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול". ומובא בספרי רבותינו: בשמונת הימים האלה אפשר לפתוח את הלב להודיה לכל השנה.

בפסח קונים אמונה לכל השנה. בשבועות מקבלים את התורה. בראש השנה קונים יראת שמיים. ובחנוכה קונים לב שנפתח להודיה.

ניסים קרו לישראל תמיד. מדוע נבחר דווקא חנוכה להודיה?

נלך בדרכו של השפת אמת, שאהב מאוד את חנוכה וכתב עליו מאמרים רבים.

הילד שנקרא "יהודה"

אביו של השפת אמת, הצדיק רבי אברהם מרדכי, בנו בכורו של החידושי הרי"ם, חלה פעם מחלה קשה, והרופאים נואשו מחייו. אביו וקרוביו ניסו לעודדו שיחזק בעצמו את הרצון לחיות.

התאמץ רבי אברהם מרדכי בשארית כוחותיו, התרומם ממשכבו וקרא: ריבונו של עולם, תן לי שנות חיים, ותזכני לבן זכר, ואקרא את שמו "יהודה", לקיים "הפעם אודה את ה'".

הוא הבריא, ולתקופת השנה נולד לו בן. בברית קרא לו "יהודה אריה לייב", ואמר לאשתו: "קראתיו יהודה, והוא יטה לבב בני ישראל להודות לה' יתברך".

והשפת אמת היה אומר: אבי קרא לי "יהודה", לשון הודיה, ואני מרגיש זאת בקרבי. כל היום וכל הלילה איני מתעייף מלהודות לה'.

הבית שנעשה מקדש

הרמב"ן מלמד שנרות החנוכה הם המשך המנורה שבמקדש. המדליק הוא כמו הכהן הגדול.

ולכן מדליקים דווקא בבית. כתבו הפוסקים שגם מי ששוהה בערב חנוכה בבית אחר, עדיף שידליק בביתו, אפילו מאוחר. כי אם החנוכייה היא המנורה, צריך בית מקדש. והמקדש שלנו היום הוא הבית היהודי: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

המקום המיוחד להלל

כותב השפת אמת: חנוכה נקבע ליום טוב בהלל והודאה, כי בגלות אי אפשר לפתוח את הפה כראוי בהלל. כמו שישראל מיוחדים להלל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיה מג, כא), כך בית המקדש מיוחד להלל מכל המקומות:

"בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו" (ישעיה סד, י).

וכן שירת הלויים בשעת הקורבן. במקדש היה ההלל במקומו.

הנרות הללו קודש הם

אבל בימי חנוכה, אומר השפת אמת, נמצאת קצת הארה מבית המקדש. לכן אנו אומרים "הנרות הללו קודש הם". הרי "קודש" הוא דבר שהוקדש לה'! אלא שהנרות הם המשך המנורה שבמקדש.

התשובה

בחנוכה ביתך נעשה בית מקדש, והחנוכייה היא המנורה. ובמקדש נפתח הלב להלל ולהודות.

לנצל את הימים

ננצל את הימים האלה, שבהם אנחנו ככוהנים בתוך המקדש. לא רק בשעת ההדלקה וההלל, אלא כל היום, מבוקר ועד ערב, לחפש עוד דבר להודות עליו.

ולא רק על נס חנוכה. ב"מעוז צור" אנחנו מודים גם על מצרים, על בבל ועל המן. כשהלב נפתח, אפשר להודות על הכל.

הקדוש ברוך הוא שוכן בתוך ביתנו ומאיר לנו בימים האלה אור מן המקדש. יזכנו ה' שימי החנוכה יפתחו את לבנו להלל ולהודיה לכל השנה. חנוכה שמח, מלא הודיה.

ראש השנה#8

ראש השנה

יום תרועה יהיה לכם

פנקס ההודיה שנהפך לפנקס הפלא

לקדוש ברוך הוא יש אהבה גדולה להודיה. כשניגשו להדפיס את המהדורה השנייה של פנקס ההודיה, פנקס שבו רושמים בכל יום את חסדי ה', היה צורך במי שיתרום את ההדפסה. זה היה לקראת ט"ו באב.

היה יהודי שבתו חיכתה שנים רבות לשידוך. בת טובה מאוד, ומשום מה לא מצאה את זיווגה, למרות כל התפילות והסגולות. הציעו לו לתרום להדפסת הפנקס, ובזכות זה ה' יעזור. הוא הסכים ותרם סכום יפה.

זמן קצר אחר כך בא בשמחה וסיפר: "פנקס ההודיה נהפך לפנקס הפלא!" בתו, שחיכתה כשמונה שנים, התארסה כשבוע לאחר שהפנקס הודפס.

למה? כי לקדוש ברוך הוא יש נחת גדולה מאוד כאשר יהודי מודה לו, מספר את חסדיו ועושה זכר לנפלאותיו.

מה כתוב בתורה על ראש השנה?

התורה אינה כותבת שראש השנה הוא יום הדין. יש רק שתי מילים חשובות:

"יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א).

מדין תורה די לתקוע תשע תקיעות, כעשרים שניות. אם כך, למה היום כולו נקרא "יום תרועה"?

מכאן יסוד נפלא: כוונת התורה אינה רק שנתקע בשופר. כל מהות היום צריכה להיות תרועה למלך.

מלך ומושל

בתלמוד תורה, כשהילדים הולכים ליטול ידיים, הם שרים בשורה: "כי לה' המלוכה ומושל בגוים" (תהילים כב, כט). אצל ישראל ה' נקרא מלך, ואצל הגויים מושל. מה ההבדל?

מלכות היא ברצון: העם רוצה את המלך וממליך אותו, כמו שאומרים בתפילה "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". ממשלה היא בכוח, בעל כורחם של הנשלטים.

ותפקידנו בראש השנה: להמליך את ה' למלך. להכיר כמה הוא טוב, ולהרגיש שאנחנו רוצים שיהיה המלך שלנו.

מהי תרועה?

איך מראים זאת? על ידי תרועה. כמו שאומרים:

"מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ" (תהילים ק, א).

וכן "בזמרות נריע לו" (תהילים צה, ב). להריע פירושו לספר את חסדי ה', להודות לו, לספר לכולם כמה הוא טוב, ולשיר לו.

היסוד

"יום תרועה יהיה לכם": יום שבו תודו לה' ותשבחו אותו על כל הטובות שעשה לכם. בזה ממליכים את המלך.

כי מי שרואה כמה טובות עשה איתו ה', מתמלא אהבה אליו ורוצה שיהיה המלך שלו. ההודיה הופכת את ה' בעינינו ממושל למלך.

לפתוח את הפנקס לפני המלך

אשרי מי שכותב כבר כמה חודשים בפנקס ההודיה. בראש השנה הוא יכול לפתוח אותו, ולהריע למלך על כל חסדיו בכל השנה. וגם מי שאין לו פנקס, יכול למנות בלבו חסד אחר חסד, וילדים יכולים לספר בסעודת החג על דבר טוב שה' עשה להם.

ובוודאי מי שמריע למלך יזכה בדין, כמו שנאמר: "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון" (תהילים פט, טז).

המלך שלנו הוא אבינו האוהב. כשנריע לו ונודה לו, נאמר לו מכל הלב: אתה המלך שלנו, ואנחנו רוצים בך. שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה!

ראש השנה#9

ראש השנה

סוד המאה תקיעות

מנהג של מאה

בראש השנה נוהגים ישראל בכל מקום לתקוע מאה תקיעות, בסוד "כל העמים תקעו כף", ו"כף" בגימטריה מאה. זה לא כתוב בתורה ולא בדברי חכמים, אלא מנהג מימי הראשונים, כמו שמופיע בתוספות (ראש השנה לג ע"א). מה סוד המספר מאה?

"תחת אשר לא עבדת"

התורה מונה בפרשת כי תבוא את הקללות, ואומרת מדוע הן באות:

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח, מז).

וכי בגלל חוסר שמחה באות קללות קשות כל כך? מובא בשם הרב גדליה אייזמן: חוסר השמחה הוא סימן, ולא סיבה. מי שמתבונן בחסדי ה', ממילא שמח. ומי שעובד בלי שמחה, זה סימן שאינו מכיר טובה. ועל כפיות טובה באות מאה הקללות.

מאה איש בכל יום

בימי דוד המלך מתו בכל יום מאה אנשים, עד שתיקן להם מאה ברכות. ולמה מתו? אומר הלבוש: מפני שלא היו משבחים ומברכים כראוי לה' על טובותיו. שוב: מאה, משום שלא הכירו טובה. ומאה הודיות הסירו את הקללה.

המזמור המאה

המזמור המאה בתהילים הוא "מזמור לתודה". על ידי ההודיה מסתלקות מאה הקללות, וזוכים למאה ברכות.

תרועה היא שמחה

התורה אומרת: "יום תרועה יהיה לכם". כותב המאירי על "נריעה לצור ישענו": לעבדו בשירה ובזמרה, בשמחה ובטוב לבב, כי התרועה היא משל לשמחה. ועל "תקעו כף" אומר המצודות: לשמוח בעת מלוך ה' על הארץ.

אם כן, מאה התקיעות הן מאה הודיות. בהן אנו מודים לה', מסירים מעלינו את מאה הקללות, ופותחים את שערי הברכה.

כוונה פשוטה

לא כולנו יודעים לכוון את כוונות האר"י בתקיעות. אבל כוונה פשוטה כל אחד יכול:

נרשום לעצמנו לפני ראש השנה מאה דברים טובים שקרו לנו השנה. ובכל תקיעה נכוון להודות לה' על אחד מהם.

"ונשמחה בכל ימינו"

משה רבנו אמר: "שבענו בבקר חסדך, ונרננה ונשמחה בכל ימינו" (תהילים צ, יד). מסביר המצודות: כשנודה לך, תשוב להיטיב לנו בעבור ההודיה, ואנו נחזור ונודה, וכך הלאה כל הימים.

יזכנו ה' להודות לו בכל לב, ושכל ימי השנה החדשה יהיו מלאים שמחה מרוב הודיה לבורא עולם, שאוהב אותנו ומשביע אותנו בכל בוקר בחסדו. שנה טובה ומלאת שמחה!

ראש השנה#10

חג הסוכות

עלינו לשבח – שיר שירים של יוצרנו

עם נברא יהלל יה

על הפסוק "תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל יה" (תהילים קב, יט) מובא בילקוט שמעוני:

אלו הדורות האחרונים, שהם כמתים במעשיהם, ובאים ומתפללים לפניך בראש השנה וביום הכיפורים, ואתה בורא אותם בריה חדשה. ומה להם לעשות? ליטול לולבים והדסים ולהלל אותו.

"עם נברא", עם שנברא מחדש בימים הנוראים. ומה עליו לעשות? "יהלל יה": להלל את ה' בלולבים ובהדסים בחג הסוכות.

השמחה שאחרי הטהרה

מיד אחרי יום הכיפורים, שבו נטהרנו מכל עוונותינו, נתן לנו ה' את חג השמחה. ביום הכיפורים הרגשנו את דברי רבי עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים" (יומא ח, ט).

וכשזוכים לטהרה ולקרבת ה', השמחה מתפרצת מכל הלב. כך אנו אומרים בכל יום: "הוד והדר לפניו, עז וחדוה במקמו" (דברי הימים א טז, כז). לכן במוצאי יום הכיפורים כולם שמחים, מלאים אהבה ואחווה.

ואחרי כל זה מתעורר רצון חזק להודות ולהלל לה' על כל מה שנתן לנו. ואיך מהללים? בשיר ובשבח, עם ארבעת המינים.

עצה לשמור את ההתעלות

בספר "דרכי איש" של הרב רפאל כהן שליט"א יש פרק שלם על מעלת "עלינו לשבח". ומובא שם בשם המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שמישהו שאל אותו איך לשמור על ההתעלות של הימים הנוראים. ענה לו המשגיח: שיתחזק באמירת "עלינו לשבח" בכוונה, כל השנה.

"עלינו לשבח" נאמר בימים הנוראים בברכת המלכויות. אין לך תזכורת גדולה יותר להמלכת ה' של הימים הנוראים, מאשר לכוון בו כל השנה. לכן טוב לאומרו מתוך הסידור, בכובד ראש, ולהיזכר בכל ההרגשות וההתרוממות של אותם ימים.

העצה

מי שאומר "עלינו לשבח" בכוונה בכל יום, מושך את אור הימים הנוראים לכל השנה.

אין שבח כמוהו

רב האי גאון כתב שיש לאומרו בכוונה ובעטיפת הראש, "מפני שאין שבח כמוהו ליוצרנו", והוא עולה על כל השבחים שבעולם.

ובעל הרוקח כתב בסידורו: כל ירא ה' יכוון מאוד מאוד כשיאמר "עלינו לשבח", "כי שיר השירים הוא". ועל כן יתכוון בכל מאודו לשורר לבוראו, וזה השיר מפואר ומהודר, מעוטר, מקודש ומרומם.

ובספר המוסר כתב שבשבח הזה נכללים כל העיקרים והיסודות של האמונה. והאר"י בשער הכוונות כתב שיש לאומרו אחרי כל אחת משלוש התפילות, והוא שבח גדול מאוד מאוד.

ובספר "מטה משה" כתב שיש לאומרו באימה וביראה, כי כל צבא השמיים שומעים, והקדוש ברוך הוא עומד עם הפמליא של מעלה, וכולם עונים: "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו".

ומי חיבר את "עלינו לשבח"? מובא בכל בו שתיקן אותו יהושע כשכבש את יריחו, וכך הביא גם בספר חרדים, שחובר בכניסתם לארץ.

לכל השנה

אם כן, גם מצד מעלתו של השבח עצמו, כדאי לעשות מ"עלינו לשבח" עניין מהיום והלאה. בזכותו, כל ההרגשות הנפלאות של הימים הנוראים יימשכו איתנו כל השנה, במתיקות ובנועם. ובפרט בחג הסוכות, שבו נצטווינו "ושמחת בחגך".

אבינו שבשמיים טיהר אותנו, ברא אותנו בריה חדשה, ומיד נתן לנו חג של שמחה. נאהב אותו ונשיר לו בכל יום את שיר השירים של יוצרנו, ונזכה לגאולה השלמה בקרוב, בחסד וברחמים, אמן.

ראש השנה#11

צום גדליה

הקשר בין צום גדליה לראש השנה

אבל באמצע ימי התשובה

עשרת ימי תשובה הם ימים של התעוררות וקרבה לה', ימים שעליהם נאמר "דרשו ה' בהמצאו". ובדיוק באמצעם, יום אחד אחרי ראש השנה, מגיע צום גדליה, יום של אבל על החורבן.

באותן סליחות ממש, עין אחת דומעת מהתרגשות לפני ה', והשנייה בוכה על הגלות: "צאננו נמכרה לצמיתות אין גואל", "ועל חורבן ביתנו".

מה מקומה של האבלות דווקא כאן, סמוך ממש לראש השנה?

כדי להבין, נתבונן קודם על מה אנחנו מתאבלים בצום גדליה.

ארבעה צומות, ארבע צרות

ארבעת הצומות שתיקנו חז"ל אינם סתם ימים שבהם אירעו פורענויות. אילו היה כך, היו מוסיפים צום על כל צרה חדשה. אחרי השואה היו שרצו לקבוע צום נוסף, ולא קבעו. ויש שאומרים קדיש על הנספים בעשרה בטבת. למה? כי ארבעת הצומות מסמלים את כל סוגי הצרות של עם ישראל בגלות, וכל צרה כלולה באחד מהם.

עשרה בטבת כנגד התנכלות העמים, "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב". ולכן גם השואה שייכת אליו.

שבעה עשר בתמוז כנגד אובדן השלטון היהודי. שלמותו של עם ישראל היא שיהודים צדיקים ישלטו בארצו, ובו איבדנו את השלטון על ירושלים.

תשעה באב כנגד חורבן המקדש, המקום שבו יהודי מתקרב לבורא עולם. זו הצרה הקשה מכולן.

צום גדליה כנגד הגלות מארץ ישראל.

בן שגורש מבית אביו

עם ישראל בארצו הוא כבן שגר בבית אביו. וכשהוא גולה, הוא כבן מלך שגורש מבית אביו. כך אמר דוד המלך:

"כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלוקים אחרים" (שמואל א כו, יט).

שואלת הגמרא: וכי מי אמר לו לעבוד אלוקים אחרים? אלא מי שנמצא בחוץ לארץ, כאילו עובד אלוקים אחרים, כי הוא רחוק מהשגחת ה' הדבוקה בארץ הקדושה.

וכותב המשנה ברורה שעיקר האבלות בצום גדליה הוא על כך שכיוון שנהרג גדליה, גלו כולם, גם ירמיהו הנביא, והארץ נעשתה שוממה. לכן מביא המלבי"ם בזכריה שהעולים בימי בית שני לא שאלו כלל על צום גדליה: הרי חזרו לארץ!

ומדוע אנחנו צמים היום? כי ארבעת הצומות הם מסגרת אחת. ועוד: איך אפשר שלא להתאבל, כשכמעט חצי מעם ישראל עדיין אינו גר בארץ ישראל, בבית של ה'?

"שוב" פעמיים ועוד פעמיים

בפרשת ניצבים כתובה פרשת התשובה: "והשבת אל לבבך... ושבת עד ה' אלוקיך". השורש "שוב" פעמיים. ומיד אחריה פרשת הגאולה: "ושב ה' אלוקיך את שבותך... ושב וקבצך" (דברים ל, א-ג). שוב פעמיים.

האם זה מקרה? ודאי שלא.

התשובה של ראש השנה, יום שאין מזכירים בו עוונות, היא לשוב אל ה'. לשוב לאהבתו ולקרבתו. כך כותב הרמב"ם:

"גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה... אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד" (רמב"ם, הלכות תשובה).

תשובה איננה רק לשוב מן החטאים. הדבר הראשון בה הוא לשוב לאהוב את אבינו שבשמיים, ולהרגיש את השמחה שבקרבתו. כך כותב רבנו יונה בתחילת "שערי תשובה": השבים זוכים שה' מחדש בקרבם רוח טהרה, להשיג מעלת אהבתו.

ובדיוק כך השיבה מן הגלות: לשוב מן הריחוק והניתוק, מן המחיצה שבין ישראל לאביהם שבשמיים, ולשוב לבית ה'.

יהודי שרחוק מה' הוא כמו בן בלי אבא, כמו שאומרים בסליחות של שני וחמישי: "ושוקצנו כטומאת הנידה". והשיבה, בין מן החטא ובין מן הגלות, פירושה לחזור אל האב, להיות שוב "חבוקה ודבוקה בך".

שני צדדים של מטבע אחד

לרצות לגור בארץ ה', בביתו של ה', ולרצות להתקרב לבורא עולם, זה אותו דבר בדיוק.

וכך כותב ה"העמק דבר" בפרשת ניצבים: בחוץ לארץ, אפילו מי שמדבק עצמו באהבת ה', אינו משיג אותה בשלמות. כי טבע האהבה שאינה נשלמת אלא כשהנאהב מתדבק באוהב. ורק כשנבוא לארץ ישראל וישפוך ה' את רוחו עלינו, נזכה לאהבת ה' שלמה.

לכן קבעו חז"ל לצום על הריחוק מן הארץ דווקא בעשרת ימי תשובה. מיד אחרי ראש השנה, כשאנו משתוקקים לבורא עולם, אנחנו משתוקקים גם שכל ישראל ישובו לביתו.

סליחות של קרבה

במנהג אשכנז אומרים בצום גדליה לא את סליחות הצומות, אלא את סליחות עשרת ימי תשובה. ובהן פותחים ב"אשרי", "ואנחנו ברוב חסדך נבוא ביתך", "לכו נרננה לה'". פסוקים של שבח והודיה.

כי מטרת הסליחות, כפי שמבאר בעל "יסוד ושורש העבודה", איננה רק לבקש סליחה. אלה ימים שבהם מתקרבים למלך, ואל המלך מתקרבים בשירות ותשבחות. לכן ביום שעניינו קרבה לה', מתאימות סליחות של קרבה.

וקח טוב

ובהפטרת שבת שובה נאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג). מה הטוב שאנו נותנים לה'? מפרש רש"י:

"וקח טוב, וקבל הודיה מאתנו, שנאמר טוב להודות לה'".

וכי יש לנו משהו טוב לתת לבורא עולם, שיש לו הכל? כן. יש דבר אחד שהוא אוהב מאוד, ורק אנחנו יכולים לתת לו: את התודה שלנו.

ההודיה נחשבת לפני ה' כקרבן, כמו שנאמר: "אהללה שם אלוקים בשיר ואגדלנו בתודה, ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס" (תהילים סט, לא-לב). זה הטוב שיש לנו לתת, ובו אנחנו מתקרבים אליו.

אבינו שבשמיים מחכה שנשוב אליו, קרובים ואהובים, כולנו בביתו ובארצו. יהי רצון שננצל את הימים האלה להודות לו על כל הטוב, ונזכה ל"שובה ישראל עד ה' אלוקיך".

ראש השנה#12

חג הסוכות

שמחת החג מבטלת פורענויות

הכבשים הכפולים

בכל החגים מקריבים בכל יום שבעה כבשים: בפסח, בשבועות, בראש השנה ובשמיני עצרת. רק בחג הסוכות מקריבים בכל יום כפליים, ארבעה עשר כבשים.

מבאר רש"י: ארבעה עשר כפול שבעה ימים הם תשעים ושמונה, כנגד תשעים ושמונה הקללות שבפרשת כי תבוא. הכבשים מבטלים את הקללות.

האם זה סתם מספר כנגד מספר?

מבאר השם משמואל: לא. מהותו של חג הסוכות עצמה היא שמבטלת את הקללות.

למה באות הקללות?

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח, מז).

כוונת התורה אינה רק לקיום מצוות בשמחה. כמו שמבואר במסכת ערכין, הכוונה היא: למה לא הודית לה' על כל השפע הטוב שנתן לך?

שמחה פירושה הודיה

הגרי"ז שואל: למה נוטלים לולב דווקא בשעת אמירת ההלל? ומשיב: כתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון... ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" (ויקרא כג, מ). שמחה בתורה פירושה הודיה. איך שמחים לפני ה'? על ידי שמודים לו. לכן אומרים הלל עם ארבעת המינים.

ואם כן, למה באות הצרות? משום שלא מודים לה'.

חג האסיף

חג הסוכות נקרא "חג האסיף". בו מוטל עלינו לאסוף את כל החסדים שהיו במשך השנה ולהכניס אותם פנימה.

חקלאי שגידל פירות כל הקיץ ולא אסף אותם, הפירות נשארים בשדה ונרקבים. רק מה שנאסף אל הבית נעשה מזון.

כך החסדים. כל חסד ה' נועד שנעלה בו בהכרת טוב ה'. אם לא אוספים אותו, הוא כפרי שנשאר בשדה. רק כשמשתמשים בחסדים כדי להתקרב לה', הם נאספים.

היסוד

בחג האסיף אוספים אל הלב את כל חסדי השנה, ומתמלאים באהבת ה'. כך מתבטלות כל הקללות.

יושבים בסוכה, מסתכלים על ענני הכבוד, על אהבת ה', על כל המתנות שנתן לנו, ושמחים ומודים. השמחה הזאת היא התשובה ל"תחת אשר לא עבדת בשמחה".

והיית אך שמח

"ושמחת בחגך... והיית אך שמח" (דברים טז, יד-טו).

מבארים האבן עזרא בפירושו השני והאברבנאל: אם תשמח בחג, כלומר תסתכל על החסדים ותודה עליהם, תזכה להיות שמח כל השנה כולה.

הקדוש ברוך הוא כמו אב שמבקש מבנו רק שיראה את המתנות ויאמר תודה. יזכנו ה' לאסוף את כל הטוב שנתן לנו, ולהיות אך שמחים כל השנה. אמן!

ראש השנה#13

ראש השנה

תקיעת שופר: סוד שלושת הקולות

ישר, שבור, ושוב ישר

בראש השנה תוקעים קודם תקיעה, אחר כך שברים ותרועה, ושוב תקיעה. יש מחלוקת מהו הקול האמצעי, אבל בכל השיטות הוא קול מופסק ושבור. התקיעה שלפניו ושאחריו הן קול ישר, בלי הפסקות.

מה צריך לכוון כששומעים את הקולות האלה?

אדם הראשון וכל אחד מאיתנו

בראש השנה נברא אדם הראשון, וה' ברא אותו ישר, כמו שנאמר: "אשר עשה האלוקים את האדם ישר" (קהלת ז, כט). אחר כך חטא, ובכל הדורות מנסים לתקן את חטאו.

וכך גם אצל כל אחד באופן פרטי: כשהוא נולד, הוא נולד ישר. במשך הזמן הוא הולך אחרי יצרו ומקלקל את מעשיו, ואחר כך צריך לחזור בתשובה.

שלושת הקולות

תקיעה: הישרות שבה נבראנו. תרועה: השבירה של החטא. תקיעה: החזרה בתשובה אל הישרות שהייתה בהתחלה.

שורש החטא: כפיות טובה

מה היה שורש החטא של אדם הראשון? כפיות טובה. אמרו חז"ל שמלאכי השרת היו צולים לו בשר ומסננים לו יין (סנהדרין נט ע"ב). בגן עדן לא חסר לו כלום, אבל הוא לא הבחין בחסדים האלה, ולכן רצה עוד.

מי שמתבונן בחסדי ה' שמח כל כך במה שיש לו, שאינו מחפש עוד. ולכן השבירה, התרועה, באה משום שלא הכיר בחסדי ה'.

וכך גם אצלנו. אילו היינו מבחינים בחסדי ה' ומעריכים אותם, לא היינו חוטאים, והיינו שומרים על הישרות שלנו.

הכוונה בתקיעה האחרונה

לכן בתקיעה האחרונה, כשמכוונים לחזור אל הישרות, יש לכוון לחזור בתשובה על שורש החטא: על כך שלא הכרנו את חסדי ה'. להכיר מעתה את חסדיו ולהודות לו.

וזה ייתן לנו כוח שלא לחטוא שוב, ויעזור לנו לתקן את כל הפגמים שעברו. זה היסוד של יהודי, ובאמת של כל אדם: להכיר את חסדי הקדוש ברוך הוא. וזה עיקר התשובה, השורש של קיום התורה והמצוות.

כשנשמע השנה את התקיעה האחרונה, נחשוב על חסד אחד של ה' שלא שמנו לב אליו, ונודה לו עליו בלב.

ה' ברא אותנו ישרים ומשפיע עלינו חסדים בלי סוף. כשנכיר את טובו ונודה לו באהבה, נחזור אליו ישרים כביום שנבראנו, ונזכה לשנה טובה ומתוקה.

🕊️

יום הכיפורים

8 דברי תורה

יום הכיפורים#14

חג הסוכות

הכנה לבניית הסוכה

ימי הבנייה

הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם ימי בניית הסוכה. כולם טורחים, רצים, סוחבים ומתקנים. ולא פעם יש גם תקלות: ענף שצריך לגזום כי הסוכה צריכה להיות תחת אוויר השמיים, משהו שנשבר, בלגן שלם. אבל דווקא בתוך הטרחה אפשר להבין משהו עמוק.

למה דווקא בתשרי?

שואל הטור: הסוכה היא זכר לענני הכבוד שהקיפו את ישראל ביציאת מצרים. אם כן, היה ראוי לחוג אותה בניסן, יחד עם פסח!

ומתרץ: בניסן אין חכמה לשבת בסוכה, כי ממילא נעים בחוץ. אבל בתשרי, כשמתחילים הגשמים, ניכר שיושבים בסוכה לשם המצווה.

ענני הכבוד שחזרו

הגאון מווילנא מתרץ אחרת. אחרי חטא העגל נסתלקו ענני הכבוד. ביום הכיפורים סלח ה' לישראל. למחרת, בי"א בתשרי, ציווה משה על המשכן. בי"ב ובי"ג הביאו נדבות בכל בוקר, עד שהיה די והותר. ובט"ו בתשרי התחילו לבנות, ואז חזרו ענני הכבוד.

זכר לאהבה שחזרה

הסוכה בט"ו בתשרי היא זכר לענני הכבוד שחזרו, לכך שה' מחל לישראל והחזיר אליהם את אהבתו.

ויש הוספה יפה: גם הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם זכר. בהם הביאו ישראל בשמחה ובהתלהבות נדבות למשכן, וגם אנחנו בונים בימים האלה.

בית חתנים

"חג הסכת תעשה לך שבעת ימים" (דברים טז, יג). אתה בונה בית חתנים. אנחנו והקדוש ברוך הוא, כביכול, יושבים יחד בסוכה, בצילא דמהימנותא, וחוגגים שבעת ימי משתה.

וכמו בשבעת ימי המשתה, שבכל יום באות "פנים חדשות", כך ה' מביא לנו בכל יום אושפיזין חדשים. שמחה גדולה!

משכן לקדוש ברוך הוא

כשם שבימי המשכן הביאו כולם נדבות, כך גם אנחנו מביאים יריעות, קרשים ועצים, ובונים משכן קטן לקדוש ברוך הוא. ולפעמים יש תקלות ובלגנים.

אבל כשאדם מבין שהוא בונה בית לה', איזו שמחה! נראה באיזו התלהבות בנו ישראל את המשכן: "והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר" (שמות לו, ג).

ילד שעוזר לסחוב קרש או לתלות קישוט, שותף בבניית בית למלך. ומבוגר שמתעייף מן התקלות, יכול לעצור ולחשוב: אני בונה בית לה', והוא יבוא לשבת בו איתי.

נבנה את הסוכה בשמחה, ונזכה ל"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ). אבינו שבשמיים סלח לנו, ועכשיו הוא מחזיר אלינו את ענני כבודו ומבקש לשבת איתנו. איך לא נשמח? חג שמח, מתוך שמחה, אהבה והודיה.

יום הכיפורים#15

יום הכיפורים

דבר טוב הוא למאוד

יום טוב לישראל

המשנה בסוף מסכת תענית אומרת: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים". יום הכיפורים הוא יום טוב, מן הימים הטובים ביותר שיש לנו. כדי להבין למה, נפתח את ספר תהילים בפרק קג, הפרק שפותח סדרה של פרקי הודיה, מפרק קג ועד פרק קיח.

ברכי נפשי

"לדוד, ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" (תהלים קג, א-ב).

כל הפנימיות שלי תברך את ה', ואל תשכח אפילו אחד מגמוליו. ומה הגמול הראשון שדוד מזכיר?

"הסלח לכל עונכי, הרפא לכל תחלואיכי. הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים" (תהלים קג, ג-ד).

עוון הוא דבר נורא. ושה' סולח עליו, זה גמול שאין כמותו. ומן הסליחה בא הכל: המחלות הן עונש על העוון, וכשה' מוחל, ממילא האדם נרפא, נגאל משחת, ומתחדש כנשר.

למה חוזרים על י"ג המידות?

"רחום וחנון ה', ארך אפים ורב חסד" (תהלים קג, ח). בסליחות ובעיקר ביום הכיפורים אנו חוזרים על שלוש עשרה המידות פעמים רבות. למה?

נראה לומר: אדם צריך להתבונן כמה גדול החסד שה' סולח לו, להכיר את טובו ולהתמלא הודיה ואהבה. ובשביל זה צריך עוד התבוננות ועוד התבוננות.

לא לנצח יריב

"לא לנצח יריב ולא לעולם יטור. לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונתינו גמל עלינו" (תהלים קג, ט-י).

לשכר המצוה אין סוף, אבל לכעס יש סוף. ה' אינו מעניש לנצח. "כרחק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו, כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו" (שם, יב-יד).

והמזמור מסתיים בקריאה לכל הבריאה: "ברכו ה' כל מעשיו... ברכי נפשי את ה'". על מה? על "הסלח לכל עונכי".

דבר טוב הוא למאוד

לכן כתב רבי ישראל סלנטר באגרתו:

"יום הכיפורים דבר טוב הוא למאוד, יום סליחה וכפרה, אין לנו דבר טוב ממנו".

מסופר על המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין, שלפני נעילה יצא לחדר הסמוך להיכל הישיבה. הבחורים הציצו, וראו שהוא רוקד ומכה כף אל כף בניגון של שמחה על כפרת העוונות.

גם בהלכה

רבנו יונה בשערי תשובה (ד, ח) כותב שמי שעשה תשובה יכסוף ויחכה להגיע יום הכיפורים. ולכן אמרו שהאוכל בערב יום הכיפורים כאילו התענה תשיעי ועשירי, כי הוא מראה את שמחתו בהגיע זמן כפרתו. בשאר ימים טובים עושים סעודה לשמחת המצוה, וביום הכיפורים, מפני הצום, עושים אותה מבעוד יום.

וכן כתב הריטב"א: אוכלים בערב יום הכיפורים להראות שקדוש היום לאלוקינו, וראוי היה לאכול בו ממתקים כמו בראש השנה. אלא שגזרת הכתוב היא לפרוש בו מתאוות הגוף, כדי שנהיה כמלאכים.

היסוד

יום הכיפורים הוא יום מתוק. יום שבו ה' סולח לכל עוונותינו, וממילא רופא לכל תחלואינו.

יהי רצון שנזכה להבין עד כמה "רחום וחנון ה', ארך אפים ורב חסד", ונבוא אל היום הקדוש כבנים שאביהם מוחל להם באהבה, מתוך שמחה והודיה: "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו".

יום הכיפורים#16

יום הכיפורים

היום הטוב ביותר שיש בשנה

אין יום טוב כמו יום הכיפורים

על יום הכיפורים אמרו חז"ל דבר שקשה להאמין לו במבט ראשון:

"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים" (משנה, תענית).

רבים חושבים על יום הכיפורים כעל יום קשה ומפחיד: צום, עמידה ארוכה, פחד מן הדין. אבל חז"ל אומרים לנו שאין יום טוב כמוהו. זה היום הטוב ביותר שיש לנו בשנה.

ומתנה כזאת צריך לקבל כראוי לה, בשמחה ובהודיה. וכפי שנראה, כגודל השמחה, כך גודל המתנה.

אשריכם ישראל

בישיבה אחת נהגו בחורים להתפלל במוצאי יום הכיפורים ערבית בזמן רבנו תם. לפני התפילה היו פוצחים בריקוד ושרים: "אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים".

את השיר הזה רבים שרים בל"ג בעומר, אבל רבי עקיבא אמר את הדברים בסוף מסכת יומא, על יום הכיפורים:

"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים... מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (משנה, סוף יומא).

עצם היום מכפר

בתורה כתוב: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם" (ויקרא כג, כח). למה "בעצם היום"? מכאן דרשו חז"ל: עיצומו של יום מכפר. היום עצמו הוא כמו מקווה טהרה.

אבל בגמרא נחלקו רבי וחכמים. לדעת רבי, יום הכיפורים מכפר אפילו בלי תשובה. לדעת חכמים, הוא מכפר רק עם תשובה.

ויש לשאול: אם לדעת חכמים צריך תשובה, מה מיוחד ביום הכיפורים? הרי כל השנה מועילה תשובה!

טובל ושרץ בידו

על כך אמר רבי יחזקאל לוינשטיין חידוש נפלא, המובא בספר "לעבדך באמת": לדברי הכל, עצם היום הוא המכפר. אלא שחכמים סוברים שמי שאינו עושה תשובה כלל, דומה לטובל ושרץ בידו.

אדם שנגע בשרץ ונטמא, נכנס למקווה כשהשרץ עדיין בידו. מה יועיל לו המקווה? כך מי שאוחז בחטא בשתי ידיו. התשובה אינה באה במקום היום, היא רק עוזרת להניח את השרץ. ומי שמכפר באמת הוא עצם היום, וזו כפרה עצומה.

שני דברים שיוצאים מכאן

הראשון: לא צריך תשובה גמורה עם כל חלקיה כדי ליהנות מן הכפרה. די שאדם ירצה באמת להיות קצת יותר טוב. אם יש בלבו השתוקקות כזאת, הוא כבר אינו טובל ושרץ בידו.

השני: אמרו חז"ל שמי שמבעט ביום הכיפורים, אוכל ושותה ועושה בו מלאכה, אין היום מכפר לו. ומכאן גם הצד השני: מי שמקבל את היום יותר באהבה ובשמחה, מקבל יותר טהרה מעצם היום.

היסוד

ככל שאדם שמח יותר, מרגיש יותר את מעלת היום ומודה יותר לה' עליו, כך היום מכפר לו יותר.

סעודת ערב יום הכיפורים

ומכאן הלכה למעשה. אמרו חז"ל:

"כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי" (ברכות ח ע"ב).

מה המעלה הגדולה באכילה? מבאר רבנו יונה בשערי תשובה: אדם שחטא ושב, מצפה ומחכה ליום הכיפורים כדי שיתרצה לפני ה'. ולכן הסעודה בערב החג מראה את שמחתו בהגיע זמן כפרתו. ושכר השמחה על המצוות גדול מאוד.

לכן צריך האדם לשמוח מאוד בערב יום הכיפורים, ולעשות סעודת הודיה לקדוש ברוך הוא על המתנה הנפלאה, שהוא מטהר אותנו ומוחק את עוונותינו.

מן הטהרה אל השמחה

אמרו רבותינו: ככל שאדם זוכה ביום הכיפורים ל"לפני ה' תטהרו", כך יזכה בסוכות ל"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

כשמורידים את כל העוונות, את כל הלכלוך, אין עוד מחיצה. ואז מרגישים את אהבת ה' העצומה, והלב מתמלא שמחה. וככל שנשמח יותר ביום הכיפורים, כך תגדל הטהרה.

לכן נבוא אל היום הזה מלאים שמחה והודיה. נעשה סעודת הודיה בערב החג, ונאמר בלב: ריבונו של עולם, תודה על היום הנפלא הזה שנתת לנו.

הקדוש ברוך הוא מחכה לנו ביום הכיפורים כאב שמחכה לטהר את בניו. נבוא אליו בשמחה ובאהבה, נודה לו מכל הלב, ויזכנו ה' להיטהר לפניו ולשמוח לפניו בחג הסוכות שבעת ימים. "אשריכם ישראל!"

יום הכיפורים#17

יום הכיפורים

שעיר לעזאזל ומידת ההסתפקות

הקרבן המשונה

ביום הכיפורים, בזמן בית המקדש, הביאו קרבן משונה: השעיר לעזאזל. לא הקריבו אותו ולא שחטו אותו, אלא לקחו אותו אל הר גבוה במדבר ודחפו אותו מראש ההר עד שהתרסק לאיברים.

"ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה, ושלח את השעיר במדבר" (ויקרא טז, כב).

מה הכוונה בקרבן הזה, ומה הלימוד לחיינו?

השעיר הוא עשו

הסביר הגאון רבי אביגדור מילר: במדרש מובא שהשעיר לעזאזל רומז לעשו הרשע ולעמו. כשזורקים את השעיר מן ההר, אנו מראים שאנו מתנתקים מהשפעתו של עשו, כלומר מהשפעת אומות העולם.

עבירות רבות באות בגלל ההשפעה הזאת. עם ישראל רואה איך האומות נוהגות, וזה משפיע עליו.

רוח החיים

אבל יש גם דברים שאינם אסורים, ובכל זאת שייכים לרוחו של עשו: דרך החיים. למשל, הרוח של מותרות, רדיפה אחרי כסף כדי לקנות עוד ועוד, להרחיב ולהתענג.

מה החיסרון? מי שמחפש תמיד עוד, לעולם אינו מרוצה ממה שיש לו.

ההסתפקות נולדת מן ההודיה

מי שמודה לה' על כל החסדים שיש לו, מרגיש שבע. ההודיה משביעה, כי הוא מעריך כל דבר שה' נותן.

היסוד

הרודף אחרי עוד ועוד, סימן שאין לו מידת ההודיה. ומידת ההודיה מביאה מעצמה שאדם מרגיש שמה שיש לו מספיק לו.

וכיוון שתכליתו של האדם היא להודות לה', רדיפת המותרות פוגעת בעיקר חייו. לכן ביום הכיפורים זורקים ומרסקים את ההשקפה הזאת, ומעכשיו מתבוננים בחסדי ה' ושמחים בחלקנו.

ואז מגיעים לחג הסוכות, "זמן שמחתנו": מי שהתנתק מרוחו של עשו, שמח במה שיש לו ומגיע לשמחה אמיתית.

תיזהר, מחליק!

סיפר רבי אביגדור מילר: פעם הלך ברחוב ביום חורף, אחרי גשם, ושמע גוי קורא לחברו: "תיזהר, מחליק!" חשב: בסלבודקה לימדו אותנו שמה שאדם שומע, נאמר בשבילו. אני צריך להיזהר. כעבור כמה שניות החליק ונפל על גבו, ושכב וחשב: כמה רחוק המעשה מן המחשבה!

תשובה על המידות

כתב הרמב"ם שהתשובה היא גם על המידות הרעות, ועליהן קשה יותר לשוב. ואחת המידות החשובות היא הכרת הטוב, כמו שכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה".

ואמר האר"י הקדוש שזכה לכל השגותיו בגלל שעבד את ה' בשמחה. הדבר החשוב ביותר הוא להכיר כמה יקרה הזכות לעבוד את ה'.

דקה אחת ביום

לא די לדבר על כך. אפשר לקבל, בלי נדר, להקדיש בכל יום לפחות דקה לספר בחסדי ה', הגשמיים והרוחניים.

"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע יד, ג).

הדברים שבפה נכנסים אל הלב, ומשם אפשר לשוב אל ה'.

אב אוהב שמח כשבנו אומר לו: תודה, אבא, יש לי הכול. מי שמספר בכל יום בחסדי ה', יגיע ליום הכיפורים נקי, ומשם אל זמן שמחתנו, שמח בחלקו ובאהבת אביו שבשמיים.

יום הכיפורים#18

יום הכיפורים

הקשר בין וידוי להודיה

שני דברים הפוכים?

בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים מרבים בווידויים. האם יש קשר בין וידוי לתודה? לכאורה הם הפוכים: וידוי הוא צער וחרטה על מה שעשינו, ותודה היא שמחה על מה שה' נותן לנו. אבל באמת יש ביניהם קשר חזק ומוכרח.

הקושי של התשובה

עיקר הקושי בתשובה הוא שהאדם מרגיש, חס ושלום, שהוא עושה טובה לקדוש ברוך הוא. במצוות עשה הוא מרגיש שהוא עושה משהו בשביל מישהו. ובמצוות לא תעשה הוא מתרץ את עצמו: "מה שאני יכול אני עושה. יש לי יצר הרע, הניסיון קשה." וגם כשהוא מתוודה, הוא מרגיש: "הנה, התוודיתי. עשיתי טובה."

אבל מי שמתבונן רואה שה' נתן לו הכל במתנה: הגוף, הבית, כל הצרכים. ולא רק זה, אלא כדי שירוויח בהם קניינים של עולם הבא, של נצח. אז הכל מתהפך: "אני לא עושה טובה לאף אחד. אני עושה טובה רק לעצמי."

משל המכונה

אדם קיבל במתנה מכונה שמכניסים בה חול, ומן הצד השני יוצאים יהלומים. וקיבל גם שקים מלאים חול. אבל הוא לא הבין. הוא חשב שזה פטיש חזק, ודפק בו מסמרים. "היא דופקת טוב, אבל היא כבדה. והחול הזה רק מלכלך לי את הבית!" וזרק את החול.

הגוף הוא המכונה הנפלאה. הבית, המשפחה והפרנסה הם שקי החול. ה' נתן לנו אותם כדי שנהפוך אותם ליהלומים: למצוות ולזכויות של נצח. ומי שלא מבין, עובד קשה, בקושי פותח ספר, ומרגיש שהוא עושה טובה.

אבל מי שמבין, אומר: "מה עשיתי? דפקתי מסמרים! ומה לא עשיתי? כמה יהלומים יכולתי להוציא!"

עומק הווידוי

וידוי אמיתי אומר: "ריבונו של עולם, תודה על מה שנתת לי. אבל מה עשיתי עם זה? ומה לא עשיתי?"

תן לו תודה

לכן במילה "תודה" יש לשון של וידוי. כך אמר יהושע לעכן:

"בני שים נא כבוד לה' אלוקי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית" (יהושע ז, יט).

ומסבירים המפרשים: תן וידוי לה'. תודה ווידוי הולכים יחד. מי שאומר תודה מתוודה: "למה לא ניצלתי? מעכשיו אנצל טוב." ומי שמתוודה, מודה.

נזכה להיכנס ליום הכיפורים כשאנו יודעים שבווידוי איננו עושים טובה לאיש, אלא מחזקים את התודה לאבינו שבשמיים, שנתן לנו מתנות נפלאות ומחכה באהבה שנהפוך אותן ליהלומים. ונזכה כולנו לגמר חתימה טובה.

יום הכיפורים#19

פורים

יומיים ימי הפורים

יום כ-פורים

מביאים בשם האר"י הקדוש: יום הכיפורים נקרא "יום כ-פורים", יום שהוא רק כמו פורים. יש בפורים מעלה שאין אפילו ביום הכיפורים.

מהי המעלה? מובא בספרים הקדושים שבכל יום, ואפילו בשבת וביום הכיפורים, ההארות המיוחדות מלמעלה נמצאות בזמן התפילה, ואחר כך מסתלקות. אבל בפורים, ההארה הגדולה נמשכת כל היום. אותה הארה שהייתה בימי מרדכי ואסתר חוזרת בכל שנה, בשני ימי הפורים.

ולמה? כי בימים האלה "קיימו וקיבלו היהודים" (אסתר ט, כז). מה שקיבלו בהר סיני כמו בכפייה, קיבלו בימי אחשוורוש ברצון ובאהבה. ומדוע אז? אומר רש"י: מאהבת הנס. לכן ימי הפורים מסוגלים לקבלת התורה מאהבה. זה הזמן לאהוב את התורה, וזה היה מפנה גדול בעם ישראל, שהגיעו למצב כזה.

ועוד: בפורים "כל הפושט יד נותנים לו". מביאים בשם האר"י שזה לא רק בצדקה, אלא גם ברוחניות. מה שאדם מבקש בימים האלה, זו עת רצון גדולה. וכבר מתענית אסתר מתחילה עת הרצון הזאת.

למה שני ימים?

שואל הר"ן במסכת מגילה: מה ראו חז"ל לחלק את עם ישראל לשניים, אלה בי"ד ואלה בט"ו? בשום חג מחגי התורה לא מצאנו דבר כזה.

ומתרץ: כך הייתה צורת הנס. היהודים שבכל המדינות נחו מאויביהם בי"ד, והיהודים שבשושן נלחמו גם בי"ד ונחו בט"ו. הימים נקבעו כפי שהיה הנס. אבל אפשר להוסיף על כך עוד טעם.

איפה הזמן?

כשמתבוננים, רואים שבפורים יש מצוות מעשיות רבות, ומי שמקיים אותן בהידור, הן תופסות כמעט את כל היום.

קריאת המגילה פעמיים, ולפעמים צריך לקרוא שוב בבית, עד שבבתים רבים קוראים ארבע פעמים. מתנות לאביונים: לחפש את העניים, לתת כאן ולתת שם. משלוח מנות איש לרעהו, לקרב את הלבבות. וסעודת פורים, סעודת מלכים עם בשר ויין, ולהתבשם.

ואם כן, מתי נקיים את ה"קיימו וקיבלו"?

ראוי היה ביום כזה להסתגר בחדר וללמוד תורה בדבקות, כמו שנוהגים כמה מגדולי התורה. וראוי היה לנצל את עת הרצון, ללכת לכותל ולשפוך שיח לפני ה'. אבל היום כבר מלא מצוות.

הארה אחת לכולם

מדייקים בספרים מדברי האר"י: ההארה המיוחדת של פורים, "הארת מרדכי", נמצאת אצל כל עם ישראל בשווה בשני הימים, מתחילת ליל י"ד ועד מוצאי ט"ו.

ולכן שני הימים הם ימים טובים לכל ישראל. אין מספידים ואין מתענים בהם, ואין אומרים תחנון, לא אלה ולא אלה. ויש פוסקים, כמו שמביא הבן איש חי, שנזהרים ממלאכה בשני הימים. אמנם אין זה מוסכם לכל הדעות.

היום הפנוי

שני הימים שווים באמת לכל ישראל. אלא שנתנו יום אחד לעסוק במצוות, ומדין ערבות כולנו שותפים בו. ואת היום השני נתנו לנו יום פנוי, כדי לקיים "קיימו וקיבלו": לשבת ללמוד מתוך אהבה, ולבקש ולהודות.

ואשרינו, שבכל מקום עושים "אבות ובנים" של פורים, "ישיבת מרדכי", ומסגרות לימוד לכל אחד. ויש שעושים "משמר" כל הלילה שבין י"ד לט"ו, וזה דבר גדול מאוד. מי שיושב ולומד בימים האלה, זוכה להארה גדולה, וזוכה באמת לקבל את התורה מאהבה.

נמצא שיש לנו בפורים עשרים וארבע שעות "מיותרות". ביום שלנו מקיימים את המצוות בהידור. וביום שבו אחינו עושים פורים, אנחנו פנויים יותר: פנויים ללמוד, ופנויים לקיים "כל הפושט יד נותנים לו".

זה גם הזמן לבקש ולהודות, ולומר את המזמור "למנצח על אילת השחר מזמור לדוד", מזמורה של אסתר.

קרייתא זו הלילא

שואלת הגמרא: הנס היה גדול, למה אין אומרים הלל בפורים? ומשיבה: "קרייתא זו הלילא", קריאת המגילה היא ההלל.

אבל איפה יש הלל במגילה? אין בה הודיה מפורשת לה'. שם ה' אפילו אינו כתוב בה, אלא ברמז, כמו בראשי התיבות של "יבוא המלך והמן היום". ובכל מקום שכתוב "המלך", דרשו חז"ל שזה מלכו של עולם.

מכאן נלמד להתבונן. כשאדם קורא את המגילה, הוא רואה איך השתלשל הכל. ה' הקדים רפואה למכה: ושתי נהרגה, והמלך חיפש אשה, ואסתר נלקחה לבית המלך.

בתחילה לא הבינו את מרדכי. כולם כורעים ומשתחווים להמן, ורק "מרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". הוכיחו אותו: "אתה מכניס את כולם לסכנה!" ואפילו מגדולי הדור שאלו אותו למה הוא מתעקש. ובסוף התברר כמה צדק, והישועה באה בזכותו, בזכות אסתר, ובזכות שישראל חזרו בתשובה וצמו שלושה ימים.

ואז ראו את ההשגחה הפרטית בכל פרט. בדיוק באותו לילה נדדה שנת המלך. בדיוק בבוקר הגיע המן לחצר. בדיוק מרדכי שמע את בגתן ותרש. הכל בדיוק. ומתוך ההתבוננות הזאת ראו את יד ה', והגיעו לקבל את התורה מאהבה.

וזה פירוש "מאהבת הנס". מתוך שראו את יד ה', התקרבו אליו כל כך, עד שהבינו כמה התורה חביבה, כמה היא טובה לנו, כמה היא מתוקה לחך. ומי שמספר את נפלאות ה' ומתבונן בהן, מגיע גם הוא להכרה הנפלאה הזאת.

אין הלל גדול מזה

כל פעם שאדם מספר את ההשגחה הפרטית שקרתה לו, אפילו בדברים קטנים, ורואה את יד ה' בכל דבר, זה ההלל הגדול ביותר.

נס ופלא

ומכאן עוד דבר. בנוסח "על הניסים" שבידינו, בחנוכה מסיימים "ועשית עמהם ניסים ונפלאות", ובפורים "ועשית להם נס ופלא". למה?

כי בחנוכה היו ניסים רבים: המלחמות, ניצחון המעטים, פך השמן. ובפורים, כל השתלשלות המגילה היא נס אחד גדול. והנס והפלא הגדול באמת הוא שהגיעו להכרה, ל"קיימו וקיבלו" מאהבה, מתוך שראו את יד ה'.

וכך גם אנחנו. כשנקרא השנה את המגילה, ננסה לראות בה לא רק סיפור יפה, אלא את יד ה' שמסובבת כל פרט. וכשנסתכל כך גם על חיינו, על הדברים הקטנים שהסתדרו "בדיוק", נגלה שגם אנחנו אומרים הלל, וגם אנחנו מתקרבים לקבל את התורה מאהבה.

אבינו שבשמיים מנהל את חיינו ביד אוהבת, פרט אחר פרט, גם כשהוא מסתתר כמו במגילה. נזכה לקרוא את המגילה כראוי, לראות את יד ה' בכל דבר ולספר את נפלאותיו, ונקבל את התורה מאהבה. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, ונזכה לגאולה השלמה, במהרה בימינו.

יום הכיפורים#20

פורים

פורים נקרא על שם יום הכיפורים

יום כ־פורים

בתיקוני הזוהר נאמר שיום הכיפורים נקרא על שם פורים. ומסביר האר"י ז"ל: "יום הכיפורים" פירושו "יום כ־פורים", יום שהוא כמו פורים. פורים גבוה כל כך, שיום הכיפורים הוא רק "מעין" פורים.

וכותב רבי ירוחם: זו הערה שמספיקה כדי שנדע את ערכו של פורים.

יום הכיפורים, היום הקדוש והטהור בשנה, הוא רק מעין פורים? כיצד ייתכן?

עד דלא ידע

"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ע"ב).

יש שלמדו כפשוטו: להשתכר עד שלא ידע ממש. אבל קשה: איזו מצווה יש לאבד את הדעת? הרי הברכה הראשונה שאנו מבקשים היא "אתה חונן לאדם דעת".

והרמ"א כותב שאין צריך להשתכר, אלא לשתות מעט יותר מהרגלו ולישון. אבל גם זה קשה: איך במעט שתייה מגיעים ל"לא ידע"? ומה המצווה בשינה?

פירוש שהתגלה בחלום

ה"יד אפרים", על השולחן ערוך סימן תרצ"ה, כותב שנתגלה לו פירוש בחזיון הלילה. קודם כל: מה מטרת היין?

מטרת המשתה

עיקר חיוב המשתה הוא שאדם יוכל להודות ולהלל, לשיר ולשבח את מלך מלכי המלכים על הנס, מתוך הרחבת הלב.

האדם בטבעו ישן, והלב שלו לא נפתח. לא קל לו להודות ולהלל. והיין פותח את הלב, "ויין ישמח לבב אנוש". הלב נפתח, והאדם יכול לשיר לה'.

ולכן אמרו "עד", עד ולא עד בכלל. כל עוד הוא מבין שהמן ארור ומרדכי ברוך, ויש בו דעת לשבח על תוקף הנס, ישתה. אבל אם שתה עד שאינו יודע, אין בזה שום טעם, כי כבר לא יוכל להודות.

ומסיים ה"יד אפרים": "והתבוננתי עליו בבוקר, וראיתי כי נכון הוא".

השירה שמוחקת הכל

ועכשיו נבין למה יום הכיפורים הוא רק מעין פורים, לפי פירוש נפלא בילקוט "מעם לועז" על ספר שופטים:

"ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה'" (שופטים ו, א).

בכל מקום בספר שופטים כתוב "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע". למה כאן "ויעשו"? מבאר רש"י על פי המדרש: בגלל פרק ה' שבאמצע, שירת דבורה. וכל האומר שירה, נמחלים עוונותיו. אין כאן "הוספה", כי כל מה שהיה קודם נמחק.

ואומר המדרש בתהילים: לא כל האומר שירה, אלא מי שנעשה לו נס, ומכוח הנס אומר שירה, נמחלים לו כל עוונותיו.

יום הכיפורים מכפר על מצוות עשה ולא תעשה, אבל על החמורות, כרת ומיתה וחילול השם, הוא לבדו אינו מכפר לגמרי. והמחילה בו היא מחמת יראה. אבל מי ששר לה' מתוך אהבה על נס שנעשה לו, הכל נמחק.

יום כ־פורים

בפורים, כשאדם מלא שירה והלל על הנס, כל עוונותיו נמחלים מאהבה, בלי להשאיר שריד, ונהפכים לזכויות. לכן יום הכיפורים, שמחילתו מיראה, הוא רק מעין פורים.

משתה, שמחה ושירה

ציווה ה' "משתה ושמחה": מתוך המשתה מגיעים לשמחה, ומתוך השמחה להלל. וכך כתב המאירי:

"חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתייה... ומכל מקום אין אנו מצווים להשתכר... שלא נצטווינו על שמחה של הוללות ושל שטות, אלא על שמחה של תענוג, שנגיע מתוכה לאהבת ה' והודאה על הנסים שעשה לנו".

וזו סגולה נפלאה: למחוק את כל העבירות, ועמהן את הצרות. כי אם אין עוונות, אין צרות ואין ייסורים.

כמה גדולה אהבתו של אבינו שבשמיים! בפורים הוא לא מבקש צום ובכי, אלא שנשמח, נפתח את הלב ונשיר לו. ובשכר השירה הוא מוחק הכל. יזכנו ה' לשיר ולהודות על כל הטובות שעשה, עושה ויעשה עמנו. פורים שמח!

יום הכיפורים#21

ל"ג בעומר

שיר ושבחה, הלל וזמרה

לכבודו של רבי שמעון

בל"ג בעומר אנו חוגגים את ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. מי שעולה לציונו במירון רואה שם דבר מופלא: למטה, ליד הציון, זה נראה כמו יום כיפור, תהילים ודמעות. ולמעלה, על הגג, זה נראה כמו שמחת תורה. והכל יחד משלים זה את זה.

לכבודו של רבי שמעון נלמד כמה מאמרים מן הזוהר הקדוש בעניין ההודיה לה': שיר ושבחה, הלל וזמרה, על פי ביאור קונטרסי "מתוק מדבש".

למה בחר ה' בדוד?

הדברים מובאים בזוהר חדש על שיר השירים, אחרי הקדמה נפלאה. רבי שמעון שמח מאוד כששמע סודות מאליהו הנביא, ואמר לו אליהו: פתח פיך, ויאירו דבריך לפני עתיק יומין. ואז פתח רבי שמעון ושאל.

בזוהר חדש על שיר השירים שואל רבי שמעון: הקדוש ברוך הוא בחר בדוד המלך יותר מכל המלכים, כמו שכתוב "ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל", ונשבע לו: "אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב, זרעו לעולם יהיה" (תהילים פט, לו-לז). אפילו אם יעזבו בניו את התורה, המלכות לא תסור מזרעו.

מה הטעם שבחר ה' בדוד יותר מכל המלכים, והבטיח לו כל זה?

עונה הזוהר: משום שדוד, מן היום שהלך לרעות את הצאן במדבר, היה מרים עיניו לשמיים ומשבח: "כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה" (תהילים ח, ד).

נתאר לעצמנו: כל העולם ישן במיטות, ונער צעיר יושב לבד במדבר ליד העדר. מעליו אלפי כוכבים. הוא אינו מתלונן. הוא מביט למעלה, מתפעל מן הבריאה, ושר לה'. ואומר הזוהר: "ותדיר הוה דחיל ומשבח ומרומם לקודשא בריך הוא". תמיד היה ירא, ומשבח ומרומם את ה'.

שירה גם בבריחה

וכשברח דוד משאול, שרצה להרוג אותו, במקום רק לזעוק ולבכות, הוא שר: "מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה". ושם אמר: "צמאה לך נפשי" (תהילים סג, ב). כמו אדם צמא למים, כך היה צמא להודות לה'.

ואפילו כשאבשלום בנו רדף אחריו, כתוב: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". לא קינה, אלא מזמור. גם כשהיה נרדף ובודד, מצא דוד על מה להודות: על הקרבה לה', שאותה לא יכול איש לקחת ממנו.

סוד בחירת דוד

שאול טעה פעם אחת והפסיד את המלוכה. דוד טעה פעמיים, ובכל זאת אהב אותו ה' מכל המלכים. למה? משום שהיה דבוק בשירה ובהודיה לה' בכל המצבים, גם הקשים ביותר.

זה לימוד גדול לכל אחד מאיתנו. ה' אינו מחפש אדם שלעולם אינו נכשל. הוא מחפש לב ששר לו. ילד יכול לנסות זאת כבר הלילה: לצאת רגע החוצה, להביט בכוכבים, ולומר בלב "מה רבו מעשיך ה'". ומבוגר יכול לנסות לומר מזמור תהילים אחד דווקא ביום קשה.

בראשית: שיר תאב

בזוהר חדש בפרשת בראשית דורש רבי אלעזר את הפסוק "ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים" (איוב לח, ז). המלאכים אומרים שירה לפני ה' בכל לילה, בשלוש משמרות, כל כת במשמרתה, וכל אחד כפי מעלתו, גבוה מעל גבוה. ולכן נקרא "שיר המעלות".

ומגלה הזוהר: "בראשית" אותיות "שיר תאב". כל תכלית הבריאה היא שהקדוש ברוך הוא תאב, משתוקק, לשמוע את השיר והשבח של בני האדם והמלאכים.

השבח פותח את התפילה

מי אינו רוצה שתפילתו תתקבל? אומר הזוהר בפרשת וישלח: כל מי שמשבח את הקדוש ברוך הוא כראוי, תפילתו מתקבלת.

"אודה ה' בכל לבב" (תהילים קיא, א), בשני הלבבות, ביצר הטוב וביצר הרע. חייב אדם לשבח את ה' תמיד, כי ה' מתאווה מאוד לשירים ולתשבחות. ומי שיודע לשבח כראוי, ה' מקבל את תפילתו ומציל אותו מכל רע, כמו שכתוב "אשגבהו כי ידע שמי... ואראהו בישועתי" (תהילים צא, יד-טז).

ועוד אמרו בזוהר: "שירה משיכא ברכאן מעילא לתתא". השירה ממשיכה ברכות מלמעלה למטה, עד שהברכות נמצאות בכל העולמות. כמה גדול כוחה של השירה! היא הצינור שדרכו יורד כל השפע לעולם.

שירת הים וכתרו של משיח

ומאמר אחרון מן הזוהר: בשעה שאמרו ישראל שירה על הים, נתעטרה כנסת ישראל בכתר שה' עתיד לעטר בו את מלך המשיח. בקריעת ים סוף התפרסם לכל העמים שה' מנהיג את העולם. וגם המשיח יעשה ניסים לעיני כל, וכולם יידעו שה' אחד ושמו אחד.

ולכן, אומר הזוהר, צריך האדם לכוון היטב בשירת הים שאנו אומרים בכל יום. ומי שזוכה לומר אותה בעולם הזה כראוי, בשמחה ובהתלהבות, יזכה לראות את מלך המשיח באותו כתר, ולשיר את השירה גם שם. וזה "ויאמרו לאמר": "ויאמרו" בעולם הזה, "לאמר" לעולם הבא.

כדאי אפוא לומר את שירת הים בדבקות ובהתלהבות. יש מקומות שאומרים אותה בניגון מיוחד, כולם יחד, וגם אצל הספרדים יש לה ניגון מיוחד. כמה נפלא לשיר יחד: "אז ישיר משה ובני ישראל".

אבינו שבשמיים ברא את כל העולם כדי לשמוע שיר, ובחר בדוד משום שלא הפסיק לשיר לו. הוא אוהב אותנו ומחכה גם לשיר שלנו. נרים עינינו לשמיים, נשיר לו בכל מצב, ובזכות רבי שמעון נזכה לראות בקרוב את פני משיח צדקנו, ולומר לפני ה' שיר ושבחה, הלל וזמרה.

🌿

סוכות

16 דברי תורה

סוכות#22

חג הסוכות

הודאה על דירת קבע ועל דירת עראי

בואו אל ביתי

ימי חג הסוכות הם ימים של שמחה ושל הודאה. בכל יום אנו גומרים את ההלל ואומרים: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". וזה הזמן לפתוח בתודה לקדוש ברוך הוא על כל החסדים שעשה איתנו, שעושה איתנו ושעוד יעשה איתנו.

בימים האלה אנו מקיימים את מה שלימדו חז"ל:

"צא מדירת קבע ושב בדירת עראי" (סוכה ב ע"א).

דירת הקבע היא הבית שלנו, שהקדוש ברוך הוא נתן לנו לגור בו כל השנה. ודירת העראי היא הסוכה. אחרי ימי הדין הקדוש ברוך הוא כביכול קורא לנו: בואו אליי, תהיו תחת כנפיי, תהיו בביתי, יחד עם האושפיזין הקדושים, ושמחו איתי.

למה להזכיר את הבית?

אבל יש לשאול על הלשון. הרי עיקר המצווה הוא להיכנס לסוכה. מה זה משנה מאיפה יוצאים? חז"ל היו יכולים לומר בקיצור: "שב בדירת עראי".

למה הזכירו גם את דירת הקבע?

אפשר שיש כאן רמז נפלא: דירת העראי באה ללמד על דירת הקבע. הסוכה כולה מצווה. היא כביכול כולה שייכת לה', ואין לנו בה חלק גשמי. וכך, תדע לך, גם דירת הקבע שלך, הבית של כל השנה, הוא כולו מאת ה'.

הסוכה רק מגלה בפשטות את מה שנכון גם לגבי הבית. כשיוצאים מן הבית אל הסוכה, לא עוברים מ"מקום שלי" ל"מקום של ה'". הכל של ה'.

לגור יחד עם ה'

ואיך מרגישים את זה? על ידי ההודאה. מי שמודה לה' על הדירה שיש לו כל השנה, מחזק בעצמו את החיבור בין שתי הדירות.

נכון, הבית אינו בדרגה של הסוכה. אבל אם אדם זוכר שגם הבית הוא מאת ה', המגורים שלו עולים לדרגה אחרת לגמרי. זה כבר לגור בבית יחד עם ה'.

נראה לנו שאנחנו עשינו הכל: חיפשנו, קנינו, סידרנו. אבל הכל מאיתו יתברך. הוא נותן את הכוחות ואת היכולות, והוא נותן לנו לגור בדירה, לעבוד שם את ה' וליהנות מכל הטוב שבבית.

היסוד

הסוכה מלמדת שגם דירת הקבע היא מאת ה'. וכשמודים לה' על הבית, גרים בו יחד עם ה'.

בית בארץ ישראל

ויש עוד סיבה להודות. כתוב ברמב"ם חידוש שרבים אינם יודעים: מי שקנה בית בארץ ישראל, יש לו שנה שלמה להיות "נקי" לביתו, כמו חתן. עד כדי כך חשובה בעיני התורה הזכות לבית בארץ הקדושה.

וידוע בהלכה ששכירות היא כמו קנייה לזמנה. כך שגם מי ששוכר דירה, יש לו חלק בזכות הזאת. אם כן, ההודאה כפולה: על הבית עצמו, ועל המצווה הגדולה לגור בארץ ישראל.

הסוכה: כל רגע מצווה

ובסופו של דבר, ההודאה הגדולה בימים האלה היא על הסוכה עצמה, שבה אנו מתקדשים ומקבלים שפע של קדושה. האדם כולו נמצא בתוך המצווה: הוא אוכל בסוכה, יושב בסוכה, ישן בסוכה. כל רגע הוא מצווה וזכות.

ומובא בספרים ששבעת הטפחים של הסוכה הם כנגד שבעים שנות האדם. היושב בסוכה מחדיר לעצמו: אני כאן עראי. העולם הזה אינו העיקר. הוא רק הפרוזדור והשביל אל החיים הנצחיים.

כמה הדברים האלה מחזקים אותנו ונותנים לנו את השמחה של החיים. יש אנשים שלא זכו לדעת אותם, וחושבים שהעולם הזה הוא העיקר. כמה חבל. אבל אנחנו מתפללים על כולם, ובעיקר דרך ההודאה.

שלוש הודאות

אם נסכם: נודה לה' על דירת הקבע, הבית של כל השנה. נודה על הזכות לגור בארץ ישראל. ונודה על דירת העראי, הסוכה הקדושה. להודות על הדברים האלה לבדם, כמה שמחה וישועה זה יכול להביא.

אבינו שבשמיים מזמין אותנו אל ביתו בסוכה, וגם כל השנה הוא שומר עלינו בתוך הבית שלנו. נודה לו ונאהב אותו, ונרגיש שאנחנו גרים איתו תמיד. ויחד נזכה בקרוב להודות לו על בניין בית המקדש ועל הגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.

סוכות#23

חנוכה

ההודיה הדלת להיכנס אל ה'

החג הרביעי

בתורה יש שלושה רגלים: פסח, שבועות וסוכות. חנוכה הוא החג הרביעי. וכשהנר הרביעי חל ביום רביעי, ארבע נפגש בארבע. והמספר ארבע קשור תמיד להודיה.

חנוכה הוא חג שכל מהותו הודיה: "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול". לא רגע אחד של "מודים", אלא ימים שלמים של הודיה.

וכך אומרת הגמרא: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב). כל היום כולו בימים האלה צריך להיות סביב ההודיה לה'.

ולמה מדליקים את הנרות דווקא בדלת? "דלת" היא שמה של האות ד', הרביעית.

חידה מפרשת וישב

בפרשת וישב, שנקראת סמוך לחנוכה, מסתתרת חידה על המספר ארבע:

לבן הרביעי נולדו בלידה הרביעית ילדים כנגד הבריאה שברביעי, שעליהם ברביעי אנו עושים רביעי. ונקרא עליהם בתורה ברביעי, סמוך לחג הרביעי. ובסמוך לרביעי עשה פעולה של רביעי, ובזה הציל את הרביעי. ובזכות זה נולד לו ולה בן שהאות הרביעית כפולה בו.

הבן הרביעי הוא יהודה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה. ליהודה נולדו ער, אונן ושלה, ובלידה הרביעית נולדו לו מתמר פרץ וזרח.

נפתור את החידה חלק אחר חלק, ונראה כמה המספר ארבע שזור בפרשה.

רבנו בחיי, הרמב"ן והרקנטי מבארים שפרץ וזרח הם כנגד הלבנה והשמש: פרץ כנגד הלבנה שנפרצת, וזרח כנגד השמש שזורחת. והשמש והירח נבראו ביום הרביעי.

ועליהם אנו מודים ברביעי: על הלבנה מברכים מן היום הרביעי שאחרי המולד, ועל השמש מברכים פעם בעשרים ושמונה שנה, ביום רביעי. ואת סיפור יהודה ותמר קוראים בעלייה הרביעית של פרשת וישב, סמוך לחנוכה.

"ויהי כמשלש חדשים"

"ויהי כמשלש חדשים... ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" (בראשית לח, כד).

רש"י מבאר: רובו של החודש הראשון, רובו של השלישי, והאמצעי שלם. כלומר, אחרי רוב החודש השלישי, סמוך לרביעי.

במשניות כמעט אין דיני חנוכה. נר חנוכה מוזכר כנראה רק פעם אחת, בפרק "הכונס": גמל טעון פשתן עבר ברשות הרבים, והפשתן נדלק מנר שהניח אדם בחוץ. מי שהניח את הנר חייב לשלם. אבל "רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור" (בבא קמא ו, ו), כדי שלא יפחדו להדליק בחוץ.

ובעלי הרמז אומרים: "ויהי כמשלש חדשים", זה חנוכה, שחל אחרי רוב החודש השלישי, כסלו. "ויאמר יהודה", רבי יהודה. "הוציאוה", הוציאו את הנר החוצה. "ותשרף", אפילו אם יישרף הפשתן.

יהודה שהודה

"צדקה ממני" (בראשית לח, כו): יהודה הודה. ושמו עצמו הוא הודיה, "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט, לה). ומתי הודה? אחרי רוב החודש השלישי, סמוך לרביעי. וכך חנוכה, חג ההודיה, חל תמיד סמוך לחודש הרביעי, טבת.

ובהודאתו הציל יהודה את תמר ואת ילדיו, הלידה הרביעית. ובזכות זה יצא מפרץ דוד המלך. ובשם "דוד" יש ד' ועוד ד', פעמיים האות הרביעית. ודוד כתב לנו את ספר התהלים, ספר ההודיה.

כך מתגלה החידה כולה: בסמוך לרביעי, החודש הרביעי, עשה יהודה פעולה של רביעי, הודיה, ובזה הציל את הרביעי, את פרץ וזרח. ובפסוק הזה נרמז החג הרביעי, חנוכה, עם הדין של רבי יהודה.

"זה השער לה'"

"פתחו לי שערי צדק, אבא בם אודה יה. זה השער לה', צדיקים יבאו בו" (תהלים קיח, יט-כ).

יש בזה דרש יפה: מה הוא השער לה'? ההודיה. מי שרוצה להיכנס אל בורא עולם, נכנס דרך התודה. וכך כתוב: "באו שעריו בתודה, חצרתיו בתהלה" (תהלים ק, ד).

ואיך כותבים את האות ד'? ד-ל-ת, דלת. ובזוהר מובא שעל האות ד' אמר דוד "זה השער לה'", כי ד' היא מלשון שער ודלת.

סוד האות ד'

ההודיה היא הדלת. מי שרוצה להתקרב לבורא עולם, ייכנס דרך התודה.

לכן מדליקים את נרות החנוכה בדלת: כדי לרמוז שנר החנוכה, שכולו הודיה, הוא הפתח להתקרב לה'.

הנה כי כן: חנוכה הוא החג הרביעי, הוא חל סמוך לחודש הרביעי, הוא רמוז בעלייה הרביעית של פרשת וישב, ואת נרותיו מדליקים בדלת, באות הרביעית. הכול מלמד אותנו דבר אחד: ההודיה היא הכניסה.

להיכנס בדלת

נתחזק בהודיה למלך מלכי המלכים: על כל דבר טוב שמצליח לנו, על שאנחנו זוכים לשמור מצוות וללמוד תורה, על הנרות שהופכים את ביתנו לבית מקדש, ועל שזכינו להיות יהודים.

ננסה השנה, בכל פעם שנעבור בדלת הבית ליד הנרות, לומר בלב "תודה" אחת. ילדים יכולים לחשוב בכל ערב על ארבעה דברים טובים שקרו להם היום, כנגד האות ד'.

אבינו שבשמיים השאיר לנו דלת פתוחה אליו, וקרא לה "הודיה". ניכנס בה בשמחה ובאהבה, כמו דוד המלך שכל חייו היו שירה לה'. "באו שעריו בתודה". חנוכה שמח!

סוכות#24

סוכות

ההודיה שבהקפות

זכר ליריחו

בבית המקדש היו מקיפים את המזבח בכל יום מימי החג, ואמרו בירושלמי שזה זכר ליריחו. וכך אנחנו נוהגים: בכל יום מקיפים את הבימה פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים, כמו שהקיפו ישראל את יריחו עד שנפלה החומה.

מה הקשר בין הקפות יריחו להקפות חג הסוכות?

המפרשים אומרים כמה טעמים: הכנעת כוח החומות, ביטול המקטרגים וכוחות הרע, והפלת החומות שמבדילות בינינו לבין הנקודה הפנימית של עבודת ה'.

עיקר שמחת החג

אבל בעל "ערוך לנר" על מסכת סוכה כותב פירוש נפלא:

"משום שעיקר שמחת החג... היא להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא על חסדיו ונפלאותיו".

זה פירוש "ושמחת בחגך": להודות לה' ולהלל אותו. ועיקר השבח הוא על הניסים שנעשו בארץ ישראל. לכן אמרו חז"ל שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ (מגילה יד ע"א).

לכן יריחו

נס יריחו היה הנס הראשון שעשה ה' לישראל אחרי שעברו את הירדן ונכנסו לארץ. בחג ההודיה אנו מודים עליו בהקפות.

ארבעת המינים

ודבריו מתאימים לדברי הרמב"ם, שארבעת המינים הם שמחה על היציאה מן המדבר, שהיה "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות", אל ארץ של עצי פרי ונהרות. לוקחים לזיכרון את הנאה שבפירותיה, את בעל הריח הטוב, את העלים הנאים ואת ערבי הנחל.

כשאנו מקיפים את הבימה עם הלולב, אנחנו לא רק הולכים במעגל. אנחנו מודים לה' על החומות שנפלו, על הכניסה לארץ ועל פירותיה.

נזכה לחג מלא שמחה, אהבת ה' והודיה. כי עיקר שמחת החג הוא להודות ולהלל לקדוש ברוך הוא, שהנחיל לנו את הארץ הטובה ומיטיב עמנו בכל יום.

סוכות#25

חנוכה

ההודייה אינה בטילה לעולם

היום טוב הרביעי

רגילים למנות שלושה רגלים: פסח, שבועות וסוכות. אבל חנוכה הוא היום טוב הרביעי שלנו. כך אומרת הגמרא על ימי החנוכה:

"לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב).

זהו יום טוב שכל כולו עוסק בהודיה: הלל, "על הניסים", ונרות שמפרסמים את הנס. כל עניינו לומר תודה לקדוש ברוך הוא.

ומעניין כמה קשור למספר ארבע דווקא בפרשת וישב, שקוראים בימים אלה. בעלייה הרביעית מסופר על יהודה, הבן הרביעי, שנקרא על שם ההודיה: "הפעם אודה את ה'". ושם רמוז גם חג החנוכה: "חותמך" רומז לחותמו של כהן גדול על פך השמן, ו"פתילך" לפתילה של נר החנוכה.

ועוד רמז: במשנה בבבא קמא, על גמל טעון פשתן שנשרף מן הנר ברשות הרבים, אומר רבי יהודה: "בנר חנוכה פטור". ובפרשה כתוב: "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף". כביכול, רבי יהודה אומר: הוציאו את נר החנוכה החוצה, ואפילו אם יישרף הגמל כולו, פטור.

הקושיה

מובא במדרש: כל המועדים עתידים להיבטל לעתיד לבוא, אבל חנוכה ופורים אינם בטלים.

והדבר תמוה ביותר. וכי חגים מן התורה, פסח, שבועות וסוכות, יתבטלו, וחגי חכמים, חנוכה ופורים, יישארו?

תשובת המגיד

בספר "מגיד מישרים" נכתבו הדברים שאמר המלאך, המגיד, שהיה נגלה אל רבי יוסף קארו, מחבר "בית יוסף". ושם אמר לו: דע לך, לעתיד לבוא הכל בטל, חוץ מן התודה, חוץ מן ההודיה לה'. כמו שכתוב:

"כי נחם ה' ציון, נחם כל חרבתיה, וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה" (ישעיהו נא, ג).

לעתיד לבוא לא יהיה יצר הרע, וממילא כל עיסוקנו יהיה להודות לה'. אין הכוונה שחג הפסח יתבטל, חלילה. ודאי שיהיה פסח. אבל היום בפסח אנו נלחמים ביצר הרע: בודקים את החמץ, מבערים אותו ושורפים אותו. לעתיד לבוא, כשלא יהיה יצר הרע, כל עניין הפסח יהיה רק להודות לבורא עולם. וכך כל החגים.

היסוד

חנוכה ופורים אינם בטלים, כי הם כל כולם הודיה, וההודיה לא תתבטל לעולם. לעתיד לבוא כל החגים יהיו כמותם: ימים של הודיה ושל סיפור נפלאות ה'.

שיעורים של הגאולה

יש כאן דבר מתוק. כשיבוא המשיח, רוב ההלכות שעוסקים בהן היום כבר לא יהיו נצרכות. מה יעסקו כולם? איך מודים לקדוש ברוך הוא ואיך משבחים אותו. נמצא שמי שלומד היום על ההודיה, לומד כבר עכשיו את התורה של הגאולה.

מי שטרח בערב שבת

ויש עוד דבר. רואים שבתקופה האחרונה עוד ועוד יהודים עוסקים בהודיה לה'. יוצאים ספרים, עלונים ושיעורים, והנושא הולך ומתרבה. מדוע דווקא עכשיו?

"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת?" (עבודה זרה ג ע"א).

מי שמודה לה' היום, יוכל להודות גם לעתיד לבוא. מי שלא התרגל להודות, אין לו כלים, ואז כבר יהיה מאוחר מדי. לכן הקדוש ברוך הוא מעורר עכשיו את עם ישראל לעסוק בהודיה, כדי שנגיע אל הגאולה מוכנים.

לפתוח את הלב

לקראת היום טוב הרביעי, נפתח את הלב ונתכונן להודות. אפשר לנסות בכל ערב של חנוכה, ליד הנרות, לומר תודה על דבר אחד טוב שקרה באותו יום.

אבינו שבשמיים מחכה להודיה שלנו, והוא עצמו מעורר אותנו אליה. יהי רצון שנתמלא כולנו בכלים מלאים הודיה, ונודה ונהלל לו בכל ליבנו, עד שנשמע בקרוב "ששון ושמחה, תודה וקול זמרה", בגאולה השלמה.

סוכות#26

חג הסוכות

הפנימיות והחיצוניות

ספר ההוד

המהר"ל כותב בהקדמה לספרו "גבורות ה'" שרצה לכתוב שישה ספרים על השבת והחגים, ולא זכינו לכולם. את הספר על חג הסוכות רצה לקרוא "ספר ההוד", כי בו נותנים הודות והלל לה' בארבעת המינים.

הגר"א והמלבי"ם מבארים: "הוד" הוא יופי פנימי, ו"הדר" הוא יופי חיצוני. ההדר, הדרת הפנים שנראית מבחוץ, נובע מן ההוד שבפנים. אם כן, מידת ההוד היא פנימיות.

פנים וחוץ

הרקנטי מבאר את השעיר לעזאזל: כשברא ה' את העולם, העמיד כל כוח במקומו, הפנימיים בפנים והחיצוניים בחוץ. וכשנתקלקלו הסדרים, כנראה בחטא אדם הראשון, נכנסו החיצוניים פנימה והפנימיים יצאו החוצה. ביום הכיפורים, בשעיר לה' בפנים ובשעיר לעזאזל בחוץ, מעמידים כל דבר במקומו.

ורמז לכך ביעקב ועשו: "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה", ומיד "ויעקב נסע סכתה" (בראשית לג, טז-יז). מיום הכיפורים ועד סוכות עם ישראל טרוד בהכנת הסוכה.

ומה אנחנו לומדים? ביום הכיפורים מכניסים אל הלב את התורה, התפילה וההודיה, ומוציאים החוצה את החטאים וכל מה שמפריע לעבודת ה'. ואז נכנסים לסוכות עם לב נקי וטהור.

ההוד של סוכות

מי שמחובר ללב שלו, מסתפק בדירת עראי. החיצוניות כבר לא חשובה לו, והעיקר הוא לשבת בצל האמונה.

ומתוך הלב הזה נובעת ההודיה. רש"י בסוטה מבאר את "על שאנחנו מודים לך": "שנתת בלבנו להיות מודים לך ודבוקים בך". ההודיה באה מתוך הדבקות.

ועל "ועם נברא יהלל יה" אומר המדרש: ישראל עושים תשובה בימים הנוראים, וה' בורא אותם בריאה חדשה. ומה להם לעשות? ליטול לולב ואתרוג ולהלל לה'.

אחרי שבראש השנה קיבלנו עול מלכות שמיים, וביום הכיפורים הכנסנו אל הלב שרק דרך התורה והמצוות היא הטובה והאמיתית, אנחנו מרגישים שה' בורא אותנו כבריאה חדשה. ומתוך הלב החדש הזה אנחנו באים בסוכות להלל ולהודות.

חיבוק של אהבה

יש שאלה יפה: בתורה קודם ארבעת המינים, "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג, מ), ואחר כך "בסכת תשבו" (ויקרא כג, מב). ובמשנה ובשולחן ערוך הסדר הפוך. כדאי לעיין בזה. ומה הקשר בין שתי המצוות?

חג הסוכות הוא חג של אהבת ה'. ידוע בשם האר"י ז"ל שהסוכה, בשתי דפנות ושלישית טפח, היא כמו יד מחבקת: הזרוע, האמה וכף היד. בסוכות ה' מחבק אותנו.

וארבעת המינים מסמלים אהבת ישראל. יש בהם טעם וריח, טעם בלי ריח, ריח בלי טעם, ולא זה ולא זה, ואוגדים את כולם יחד. ובלולב נזהרים שלא תיחלק התיומת. כך גם בבית ובעם: לב אחד, בלי מחלוקת.

כשהגר ביקש מהלל ללמוד את כל התורה על רגל אחת, ענה לו: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. איך זו כל התורה? כי מתוך אהבת ישראל זוכים לאהבת ה'.

ענני הכבוד

"חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד" (שולחן ערוך, אורח חיים תקכט, ב). ואיך שמחים? המשנה ברורה כותב, ובשם הב"ח, שבסוכה צריך לכוון גם את טעם המצווה, ועיקר המצווה תלוי בזה:

"למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג).

מי שבנה סוכה מהודרת לכל השיטות, בירך וכיוון, אבל לא חשב על ענני הכבוד, חסר לו בעיקר המצווה. למה?

ולמה דווקא בסוכה הטעם הוא עיקר המצווה? כי כל מטרת הסוכה היא שנדע ונרגיש משהו בלב. בלי הידיעה הזאת, נשארת רק החיצוניות: קירות וסכך.

שלוש מתנות נתן ה' במדבר: מן, באר וענני כבוד. למה עושים חג רק זכר לענני הכבוד?

בבני יששכר מובאת תשובת החיד"א, ונסביר במשל. כשיש שיטפון גדול באחת הארצות, שולחים משלחות לעזור. זה לא מראה אהבה, זה מראה רחמים. כך המן והבאר: בלי אוכל ומים אי אפשר לחיות במדבר אפילו יום. זה רחמים.

אבל ענני הכבוד הם מותרות: מיזוג אוויר מושלם, דרך חלקה בלי עליות ובלי ירידות. זה כבר לא צורך, זו חיבה יתרה. ולכן נקראים "ענני כבוד": כי הם מראים כמה ה' מכבד אותנו ואוהב אותנו.

והנפש שלנו נקראת "כבוד", "למען יזמרך כבוד" (תהלים ל, יג), והיא צמאה לכבוד אמיתי: להרגיש כמה אני חשוב בעיני ה'. ו"למען ידעו דורותיכם" פירושו שגם היום ה' מקיף אותנו בענני כבוד. אז זה היה גלוי, והיום צריך להתבונן ולאסוף את החסדים.

לכן בכל פעם שנכנסים לסוכה, צריך להתבונן: כמה בורא עולם אוהב אותנו, שעטף אותנו בענני כבוד. ואותו אבא טוב, בכל יום הוא הטיב, הוא מטיב, והוא ייטיב לנו. זה סוד השמחה של החג.

קישוטי הסוכה

לא מקשטים את השופר ולא את המצה, ובסוכה כולם מקשטים. "כמים הפנים לפנים" (משלי כז, יט): ה' לא עשה לנו רק מה שצריך, אלא עטף אותנו בנעימות. וגם אנחנו לא עושים רק שלוש דפנות וסכך, אלא מוסיפים ומקשטים, להראות לה' שאנחנו אוהבים את המצוות שלו.

חג האסיף

בסוכות קוראים בקהלת: "דור הלך ודור בא" (קהלת א, ד). העולם הזה הוא כמו בית שמארח אורחים, דור אחר דור. והחג נקרא "חג האסיף תקופת השנה" (שמות לד, כב), "באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כג, טז).

השפת אמת מבאר: "תקופה" לשון הקפה, שבעת ימי החג כוללים את כל השנה. כמו שהחקלאי אוסף את הפירות הביתה, כך בסוכות אוספים את כל המצוות של השנה ומעלים אותן לשמיים, ושם הן מחכות לנו לעולם הבא.

ומובא בזוהר שבסוכות יורד השפע לכל השנה הבאה. השנה שלנו הולכת, ובאה שנה חדשה עם שפע חדש, והשפע הזה הוא פרי של כל מה שעשינו בשנה שעברה.

"צא מדירת קבע ושב בדירת עראי". בעולם הזה אנחנו אורחים. הסוכה היא מעין גן עדן, האושפיזין באים אליה, ויש בה טעם של העולם הבא. לכן זה "זמן שמחתנו": שמחה של נשמה, שזכינו לשנה שלמה של מצוות.

השמחה האמיתית היא רק שמחת הנשמה, כשהאדם לא כבול בתאוות העולם הזה. מי שיוצא מדירת הקבע ונכנס לדירת העראי, טועם כבר כאן מטעם התענוג הרוחני, וזוכה למה שאמרו חז"ל: "עולמך תראה בחייך".

השנה, כשנשב בסוכה, נרים את העיניים אל הסכך ונחשוב: גם היום ה' מקיף אותי בענני כבוד. ילדים יכולים למנות בכל ארוחה בסוכה עוד חסד אחד שה' עשה להם השנה.

אבינו שבשמיים מחבק אותנו בסוכה ועוטף אותנו באהבה של חיבה יתרה. נשב בצל האמונה בלב נקי, נאהב זה את זה כאגודה אחת, ונודה לו מכל הלב בשמחה. חג שמח!

סוכות#27

חנוכה

השכינה חונה בביתנו

על האדם או על הבית?

יש מצוות שהן חובה על הבית. מזוזה היא חובת הבית, ומי שאין לו בית פטור ממזוזה. מי שאין לו גג, אינו צריך לקנות גג כדי לבנות מעקה. ויש מצוות שהן חובה על האדם: כל יהודי חייב לאכול מצה בפסח ולשבת בסוכה בסוכות, בכל מקום שהוא.

ומה עם נר חנוכה? מדליקים אותו דווקא בפתח הבית. האם אדם שאין לו בית חייב להשיג בית לכבוד חנוכה?

נפסק להלכה שהוא חייב. ולא רק זה, אלא עליו אפילו לחזר על הפתחים ולאסוף כסף כדי לשכור דירה לחנוכה. כי נר חנוכה הוא חובה על האדם, אלא שמקום ההדלקה הוא בבית.

בדרך כלל, אם האדם חייב, הוא יכול לקיים את המצווה בכל מקום: מצה אוכלים בכל מקום, ואת המגילה שומעים בכל מקום. ואם הבית חייב, מי שאין לו בית פטור. אבל נר חנוכה הוא מצווה מיוחדת: האדם חייב, ורק בבית.

אין עוד מצווה כזאת: האדם חייב, ובכל זאת חייב לקיים אותה דווקא בבית. למה?

למה "חנוכה"?

הפירוש המפורסם: "חנו כ"ה", המכבים חנו מן המלחמה בכ"ה בכסלו. אבל החיד"א שואל: למה לקרוא לחג על שם החנייה, ולא על שם הניצחון או הנס? ולמה "חנו" ולא "נחו", כמו בפורים: "כימים אשר נחו בהם היהודים" (אסתר ט, כב)?

ומובא בספרים, וכעין זה במהר"ל וברמב"ן בפרשת בהעלותך: היוונים טימאו את ההיכל, והחשמונאים קידשו אותו מחדש בהדלקת המנורה. זו הייתה חנוכת המקדש.

לכן נקרא החג "חנוכה": כי נחנך בו בית המקדש. המקדש חזר להיות קדוש, ואור המנורה שב להאיר בו אחרי שנים של טומאה.

השכינה נקראת "כה"

ופירוש נוסף, נפלא מאוד. השכינה נקראת "כה", כמו שכתוב:

"כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו, כג).

כל הנביאים התנבאו ב"כה אמר ה'", חוץ ממשה רבנו שהתנבא ב"זה הדבר". כי השכינה איננה גילוי אור ה' במלואו, אלא דמיון לאורו, "ככה". ולכן נאמר "וחסידיך יברכוכה" (תהלים קמה, י): החסידים נותנים כוח לשכינה הנקראת "כה".

השכינה הייתה בגלות, והמקדש היה טמא. ובכ"ה בכסלו "חנה כה": השכינה חזרה וחנתה בבית המקדש.

לא רק המכבים חנו בכ"ה בכסלו. השכינה עצמה, שהתרחקה מן המקדש הטמא, חזרה אליו ביום הזה, בזכות הנרות.

חנוכה

"חנה כה": השכינה חוזרת לחנות, וגם היום היא חונה בביתנו כשאנו מדליקים את הנרות.

הבית נעשה מקדש

"בימים ההם בזמן הזה". כמו שאז חנכו את המקדש בהדלקת המנורה, כך כשאנחנו מדליקים בבית, השכינה חונה אצלנו. המדליק הוא כמו כהן גדול, החנוכייה היא המנורה, והבית נעשה בית מקדש.

ולכן ביום הראשון של חנוכה נוהגים בהרבה מקומות לפתוח את הקריאה ב"כה תברכו": השכינה הנקראת "כה" חונה אצלנו ומברכת את ישראל.

עכשיו מובן למה מדליקים דווקא בבית. כי הקדוש ברוך הוא בא אליך והופך את ביתך לבית המקדש. ומי שאין לו בית, צריך להשיג אחד, כדי שיהיה מקום שהשכינה תחנה בו.

סוד פתח הבית

לכתחילה מדליקים בפתח הבית, ומובא בפוסקים שאפילו אם בחלון יש יותר פרסום הנס, אם יש פרסום גם בדלת, ידליק בפתח. יש עוד מצווה שנעשתה בפתח: דם הפסח.

"והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף" (שמות יב, כב).

הכלי יקר מבאר: הקדוש ברוך הוא נקרא "משקיף", "כי השקיף ממרום קדשו" (תהלים קב, כ). והאות ח' בנויה משתי אותיות ז', ועליהן גג. שתי המזוזות הן שתי אותיות ז', שני בני הזוג המאוחדים, והמשקוף שמעליהן הוא המקום שבו שורה הקדוש ברוך הוא.

ומבאר: היכן שיש זוג מאוחד, שם שורה הקדוש ברוך הוא. וחנוכה הוא שמונה ימים, כנגד האות ח'. לכן מדליקים בפתח: כדי לזכור שה' משקיף משמיים ושורה על הבית שיש בו אחדות.

מה זה מלמד אותנו? שהשכינה אינה באה לבית שיש בו מריבות. כשבני הבית מאוחדים, כשההורים והילדים אוהבים זה את זה ומוותרים זה לזה, הבית נעשה ראוי לשכינה. ובחנוכה, כשהנרות דולקים בפתח, הקדוש ברוך הוא משקיף ובא לשרות דווקא בבית כזה.

"אז ישיר"

וכל שירה פותחת ב"אז": "אז ישיר משה". א' היא אחד, וז' היא שבעה, אחד רוכב על שבעה, שמונה. כשהקדוש ברוך הוא בא אלינו, שרים. וגם המשכן נחנך "ביום השמיני" (ויקרא ט, א).

לכן אחרי ההדלקה אומרים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". לא רק על מה שהיה פעם, אלא על היום: ה' חונך את הבית שלנו להיות משכן לשכינה.

"זמרו לה' חסידיו, והודו לזכר קדשו" (תהלים ל, ה).

והמזמור מסיים: "למען יזמרך כבוד ולא ידם, ה' אלוקי לעולם אודך" (תהלים ל, יג). בורא עולם בא אלינו הביתה, ואנו מקדמים את פניו בתודה ובזמירות.

השנה, כשנעמוד ליד החנוכייה, ננסה להרגיש שה' בא לבקר אותנו. ילדים יכולים לשמור שבבית תהיה אחדות ושלום, כי שם שורה השכינה. ומבוגרים יכולים לזכור שהבית שלהם הוא מקדש מעט.

אבינו שבשמיים רוצה לחנות דווקא בבית שלנו, בין בני המשפחה שאוהבים זה את זה. נגש אל ימי החנוכה בשמחה אדירה, נשיר לו מכל הלב, ונזכה שהשכינה תשרה בביתנו כל השנה כולה.

סוכות#28

סוכות

השמחה בהודיה לה'

לזכור את הטובות

התורה ציוותה אותנו לשמוח ברגלים:

"ושמחת בחגך" (דברים טז, יד).

ספר החינוך מבאר שהאדם צריך מטבעו לשמוח מפעם לפעם, ולכן "קבע לנו זמנים בשנה למועדים, לזכור בהם הניסים והטובות אשר גמלנו". שמחת החג היא שמחה של זיכרון החסדים.

ובמקום אחר כותב ספר החינוך, שבכוונה נקבעה השמחה המיוחדת בחג הסוכות, בזמן האסיף. אז הלב שמח וטוב, וזה הזמן שבו הלב נפתח ומודים לה'.

הלל בשמחה רבה

לכן תיקנו חז"ל לגמור את ההלל בשמונת ימי החג. והבן איש חי כתב על ההלל של חנוכה:

"וכאן אומרים הלל גמור שמונה ימים, על כן יאמר אותו בכוונה ובשמחה רבה" (בן איש חי, שנה ראשונה, וישב).

כשאדם רוצה להודות מכל הלב, הוא חייב להיות בשמחה. אם חסר לו בשמחה, חסר לו בהודיה. אבל כשהוא שמח וטוב לב, ההודיה נובעת מעומק הלב.

וגם הזוהר הקדוש קושר את השמחה עם ההודיה: חייב אדם לשמוח בכל מה שקורה איתו, ולהודות לקדוש ברוך הוא. עם ארבעת המינים, הסוכה ושמחת הרגל, ההלל נעשה הלל מושלם, בשמחה עצומה ובהודיה גדולה.

היסוד

השמחה וההודיה הולכות יד ביד. מי ששמח באמת, מודה באמת.

וגם להפך

כתוב בספר "צידה לדרך":

"וישבח את השם יתברך לילו ויומו, ויזכור טובתו עמו בסתר ובגלוי, וירוץ לעבודתו בשמחה וטוב לבב".

לא רק השמחה מביאה הודיה. גם ההודיה מביאה שמחה. אדם שיש לו שמחה בבית, חתונה או בר מצווה, מודה לה' מכל הלב. אבל מי שמתרגל להודות תמיד, מראה שהוא בוטח בה' ומלא סיפוק, ולכן הוא תמיד בשמחה.

שמחת החג לכל השנה

זו העצה למשוך את שמחת החג לכל השנה: לקבל על עצמנו להודות לה' תמיד, על כל דבר קטן וגדול. ילד יכול להודות על הלחם ועל חבר טוב, ומבוגר יכול למנות בכל יום שלושה חסדים שקיבל. וממילא נהיה בשמחה, נעבוד את ה' בטוב לבב, ונאיר פנים לאנשים.

אבינו שבשמיים גמל איתנו טובות רבות כל כך. נשמח בו ונודה לו בכל לבנו, ונזכה לשמחה האמיתית בבניין בית המקדש, במהרה בימינו.

סוכות#29

סוכות

זמן שמחתנו

הבטחה לכל השנה

"שבעת ימים תחג לה' אלקיך... והיית אך שמח" (דברים טז, טו).

אומר רש"י: לפי פשוטו, אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה. והאברבנאל מבאר: אם ישמח האדם בחג הסוכות, יהיה שמח וטוב לב כל השנה. ואם יתעצב בראשית השנה, העצבות תימשך. כי כך טבע המציאות: השמח בחלקו משיג ששון ושמחה.

וכך כותב ה"פלא יועץ" בשם גורי האריז"ל: מי שיהיה שמח וטוב לב ולא יצטער כלל בחג הקדוש הזה, מובטח לו שתעלה לו שנה טובה, ויהיה לעולם שמח. לכן צריך להתגבר, לשכוח כל עצבות, ולשמוח בכל יום מימי החג שמחה חדשה.

מה היא השמחה המיוחדת של סוכות? ומדוע היא נמשכת כל השנה?

"ורצית בנו"

מבאר בעל "שיח יצחק" בסידור הגר"א: בתפילת הרגלים אנו אומרים "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו". "אתה בחרתנו" כנגד פסח, יציאת מצרים. "אהבת אותנו" כנגד שבועות, מתן תורה. "ורצית בנו" כנגד סוכות: כפרת עוון העגל והשראת השכינה. ועל כן נאמרה בסוכות שמחה יתרה מכל המועדים.

וכותב ב"עבודת הגרשוני", אחיינו ותלמידו של הגאון מווילנה: אנו מצווים לשמוח בשמחתו יתברך, על שאנו זוכים לחסות בצל כנפיו יותר מכל אומה ולשון.

וזה עניין הסוכה: אחרי שנטהרנו ביום הכיפורים, אנו יושבים "בצילא דמהימנותא", בצל האמונה, וחוזרים להיות דבוקים בה'.

השמחה הטבעית

המצב הטבעי של האדם, כשהוא קרוב לה', הוא שמחה. רק החטאים מביאים עצבות, כי הם מרחיקים אותנו ממקור הטוב. וכשה' מכפר לנו ביום הכיפורים, השמחה חוזרת מעצמה.

ראו תינוק: אין לו עבירות, הוא טהור. אף אחד לא לימד אותו לשמוח, והוא פשוט מחייך כל הזמן. כך גם אנחנו בסוכות, אחרי הטהרה.

היסוד

הקרבה לה' היא השמחה הטבעית של הנשמה. מה שמפריד ומעציב הוא רק החטא.

בית השואבה

מבאר הרב וולבה שאת זה רואים בשמחת בית השואבה. אומרת הגמרא (סוכה נג ע"א):

יש מהן אומרים "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו", אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהן אומרים "אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו", אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו".

השמחה כולה סובבת סביב נקודה אחת: שזכינו להיות נקיים מעוון ולחזור אל ה'.

הודיה ושמחה

במזמור לתודה כתוב מיד: "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק, ב). מה הקשר? ביום הכיפורים עיקר התשובה הוא הווידוי, ומי שמתוודה מודה: מודה שהטוב האמיתי הוא התורה והמצוות, ושהוא רוצה לחזור אל ה'. אחרי ההודיה הזאת אנו חוזרים לדבקות, ומגיעה שמחת הסוכות.

שמחה שנמשכת

"כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלקיכם" (ישעיה נט, ב).

סוכות הוא ראשון לחשבון עוונות. מי שמתאמץ בחג בכל כוחו לא להפסיק את הדבקות בה', שומר שלא לחטוא ושלא להיות עצוב, כי גם העצבות מפרידה, זוכה לסייעתא דשמיא. פותחים לו פתח כפתחו של אולם, והשמחה הטבעית של הנשמה נמשכת אצלו כל השנה.

הקדוש ברוך הוא רוצה בנו. הוא סלח לנו, הכניס אותנו לסוכתו ופרש עלינו את צל כנפיו. יהי רצון שנשמח בחג הסוכות, ושהשמחה הזאת תמשיך איתנו כל השנה, להיות שמחים ודבוקים בה' תמיד.

📚 עוד חומרי לימוד על סוכות – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

סוכות#30

חג הסוכות

חי נענועים בהלל

רק החי מהלל

ח"י בתשרי הוא הזדמנות לדבר על החיים, כמו שנאמר: "חי חי הוא יודך". חז"ל אומרים שלולב יבש פסול, שנאמר:

"לא המתים יהללו יה" (תהילים קטו, יז).

כדי להלל את ה' צריך להיות חי. והלולב שבו מהללים צריך להיות חי ורענן.

שמונה עשרה נענועים

בספר "סדר היום" כתוב חשבון נפלא. רבים מוסיפים נענועים, אבל מעיקר הדין, כמבואר במשנה, מנענעים ב"הודו לה'" בתחילת ההלל ובסופו, וב"אנא ה' הושיעה נא". שלוש פעמים. ובכל פעם לשש רוחות: ארבע רוחות השמיים, מעלה ומטה.

החשבון

שש כפול שלוש: ח"י נענועים. כי מי שחי, הוא שמהלל את הקדוש ברוך הוא.

האם המתים אינם מהללים?

בסוף "אשרי" אנו מוסיפים פסוק מן ההלל: "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם, הללויה" (תהילים קטו, יח). ואמר רבי יהושע בן לוי: כל האומר שירה בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא. וכתוב: "ירננו על משכבותם", גם בקבר ממשיכים לרנן.

אם כן, איך אומר הפסוק "לא המתים יהללו יה"?

צדיקים במיתתם קרויים חיים

כך מסיים מדרש תנחומא: הצדיקים, אף במיתתם קרויים חיים. והרשעים, אפילו בחייהם קרויים מתים. למה? כי הרשע רואה חמה זורחת ואינו מברך "יוצר אור", שוקעת ואינו מברך "מעריב ערבים", אוכל ושותה ואינו מברך.

אדם שאינו יודע להודות לה' הוא אדם מת. אין בו חיות ואין בו שמחה. אבל הצדיקים מברכים על כל דבר שאוכלים, שרואים ושומעים. ואפילו במיתתם הם מברכים, שנאמר "יעלזו חסידים בכבוד, ירננו על משכבותם" (תהילים קמט, ה).

"לא המתים" – אלו הרשעים

מבאר הרד"ק: "לא המתים" הם אלה שלא הכירו בחייהם שה' הוא אדון. כשימותו לא יהללו, כי הם "יורדי דומה", דוממים כאבן, לא בעולם הזה ולא לעתיד לבוא.

"ואנחנו", שמכירים שה' הוא אדון לכל, נברך אותו "מעתה", בעולם הזה, "ועד עולם", בעולם הבא. לפיכך "הללויה": הללו כבר היום, כי מי שמהלל היום יזכה להלל גם לעתיד לבוא.

תהלה לדוד בכל יום

אמרו חז"ל: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלוש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". למה? כי מי שחי בכל יום את "טוב ה' לכל" ואת "יודוך ה' כל מעשיך", כבר עושה את מה שעושים בעולם הבא: מודה ומהלל. "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם".

אבינו שבשמיים נותן לנו חיים, ורוצה שנחיה אותם באמת, ונברך ונודה על כל טובו. מי שמודה, הוא החי באמת. נזכה לנענע ולהלל את ה' מכל הלב, תמיד בשמחה. מועדים לשמחה!

סוכות#31

חנוכה

כי טוב חסדך מחיים

המצווה היומית של חנוכה

בפסח, המצווה של כל יום היא אכילת מצה. בסוכות, ישיבה בסוכה וארבעת המינים. ובחנוכה? חז"ל אמרו:

"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול" (נוסח "על הניסים").

שאל הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן בספרו "ימלא פי תהילתך": איך אפשר להודות באמת על נס שהיה לפני אלפיים שנה? לא הייתי שם, לא ראיתי, רק שמעתי מאבותיי.

והשיב: אם אדם יתחיל להודות על הניסים שה' עושה איתו בכל יום, הוא יוכל להתחבר גם לנס של אז. לכן במודים אומרים קודם "ועל ניסיך שבכל יום עמנו", ורק אחר כך מוסיפים "על הניסים".

הבשמים של יוסף

בפרשת וישב, הנקראת לפני חנוכה, יוסף נזרק לבור ונמכר לישמעאלים, והם מורידים אותו למצרים כעבד. יוסף יודע היטב לאן הוא הולך. הוא עזב את בית אביו, את בית המדרש, את הכל, ויורד לארץ זרה. והתורה מספרת מה נשאו הגמלים:

"וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט, הולכים להוריד מצרימה" (בראשית לז, כה).

רש"י מביא, על פי המדרש: אין דרכם של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחם רע, "ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע".

ושואלים בעלי המוסר: וכי מה אכפת לאדם שנמכר לעבד אם יש סביבו ריח טוב או ריח רע?

אמא בחלון

נביא משל. ילד אחד היה צריך לעבור ניתוח, לא עלינו. ההורים ליוו אותו עד הרגע האחרון, ואז נאלצו להיפרד. האחות הכניסה אותו לחדר הניתוח, והוא התחיל לבכות: "אבא, אמא, איך השארתם אותי לבד?"

ופתאום הוא רואה חלון קטן למעלה, ובו אמא. היא מציצה, מחייכת ומנופפת לו ביד. ובאותו רגע הוא נרגע. אם אמא איתי, כבר לא כואב.

"בכל צרתם לו צר" (ישעיהו סג, ט).

כתוב "לא" באל"ף, ונקרא "לו" בוי"ו. כשיהודי יודע שה' מצטער איתו בצרתו, הצרה כבר "לא צר". היא מפסיקה לכאוב.

מסופר על ראש הקהל בבריסק, שהעלילו עליו והושלך לבית הסוהר. הוא ישב וביכה את גורלו, ופתאום נפתחה הדלת ונכנס אחד מגדולי ישראל של העיר, שגם עליו העלילו. מאותו רגע נעשה ראש הקהל שמח כולו: "איזו זכות, להיות יחד עם צדיק כזה!" ושכח את כל הכאב.

וכך יוסף: כשראה שהקדוש ברוך הוא משנה בשבילו את ההרגל, ושהישמעאלים נושאים בשמים, הבין שה' איתו. הוא הרגיש את החיוך של בורא עולם, והכאב פסק.

"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי" (תהילים כג, ד).

וזה יסוד גדול. אדם שהולך עם הודיה לה' רואה תמיד, גם בתוך הקשיים, את יד ה' שאיתו. הוא מוצא את הבשמים שבתוך כל מצב, את הנקודה הטובה שבכל מקום, וזה נותן לו כוח לעבור הכל.

"כי טוב חסדך מחיים, שפתי ישבחונך" (תהילים סג, ד).

יש חסד שבו אנו חיים. ויש "טוב חסדך": כשאדם מרגיש את אהבת ה' עליו. וזה טוב יותר מן החיים עצמם.

למה דווקא פך השמן?

שואל הגאון רבי חיים שמואלביץ ב"שיחות מוסר": למה קבעו את חנוכה על נס פך השמן ולא על נס המלחמה?

ומשיב: נס המלחמה עדיין לא מראה אהבה. אילו לא ניצחו, היו היוונים הורגים את כולם, והצלה מסכנה כזו היא מינימום של רחמים. גם אנחנו נרוץ להציל שכן שנמצא בסכנה, לא מפני שאנו אוהבים אותו במיוחד, אלא מפני שכך צריך.

אבל בנס פך השמן, אפשר היה להדליק גם בשמן טמא. לא היו חייבים שמן טהור. ופתאום נעשה להם נס. זו נשיקה מבורא עולם.

היסוד

נס המלחמה הוא "חיים". נס פך השמן הוא "טוב חסדך", הבשמים שמגלים את אהבת ה'. לכן דווקא עליו קבעו את ימי ההודיה.

לחפש את הבשמים

מי שחי כך, לומד לראות בכל מקום את הנשיקה של בורא עולם, גם בתוך הקשיים וגם בחיי היום יום. ואז שום דבר כבר לא כואב לו כל כך, כי הוא מרגיש תמיד שה' איתו.

"שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט. לכן שמח לבי ויגל כבודי" (תהילים טז, ח-ט).

בימי חנוכה ננסה לחפש בכל יום את הבשמים הקטנים: מילה טובה, עזרה שהגיעה בזמן, רגע של שמחה. ילדים יכולים לספר בערב ליד הנרות על "בושם" אחד שה' שלח להם היום.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו אהבה שאין לה גבול. הוא לא מסתפק בכך שנחיה, אלא שולח לנו בשמים בדרך ופך שמן קטן, רק כדי שנדע כמה הוא אוהב אותנו. נודה לו בכל לבנו, ונזכה לימי שמחה והלל.

סוכות#32

חנוכה

להודות ולחיות

חי פעמים הלל שלם

שמונה עשרה פעמים בשנה גומרים את ההלל: שמונה ימים בחנוכה, שמונה בסוכות, יום אחד בפסח ויום אחד בשבועות. יחד, "חי".

וזה לא במקרה. מכאן לומדים שמי שמודה לקדוש ברוך הוא הוא חי, כמו שכתוב:

"חי חי הוא יודך כמוני היום" (ישעיה לח, יט).

"מת חי"

יש אדם שהוא "מת חי". הוא הולך ומדבר, אבל הוא כבוי. אין אור על פניו, אין שמחה ואין חיוכים, אין הלל ואין הודיה. הוא כמו מחשב: יודע לחשב, אבל אין בו חיים.

ואדם שמודה לקדוש ברוך הוא, חייו הם חיים. כך אומרים בתפילה: "וכל החיים יודוך סלה". בשולחן ערוך כתוב שארבעה צריכים להודות: חבוש שיצא, חולה שנתרפא, יורדי הים והולכי מדברות. והסימן שלהם הוא "חיים".

סימן שהוא סיבה

"וכל החיים" אינו רק סימן לזיכרון. כשאדם מודה לה', הוא נעשה חי באמת: שמח, מאיר ומלא אושר.

"בהלל והודאה"

על חנוכה אמרה הגמרא (שבת כא ע"ב): "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". לא "להלל" אלא "בהלל": על ידי ההלל וההודיה, היום שלך כולו נעשה יום טוב.

יהודי שמודה אינו מקבל שום דבר כמובן מאליו. הוא מתרגש מכך שהאור של חנוכה, שהדליקו לפני אלפיים שנה, עדיין מאיר בתוכנו. ומתרגש מכל חודש חדש שה' נותן לו.

יהי רצון שנזכה להכניס את אור ההודיה לחיים שלנו, בכל יום ובכל שעה. הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ומאיר לנו בכל יום, "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם, הללויה".

סוכות#33

חנוכה

להודות על הזמן הזה

חג ההודיה

תמיד צריך להודות לה'. אבל חנוכה הוא חג שכל מהותו נקבעה בשביל להודות:

"קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב).

כשם שפסח הוא חג האמונה וסוכות חג השמחה, חנוכה הוא חג ההודיה. וכך כותב רש"י במסכת שבת, שעיקר חנוכה להודאה נתקן. ומי שפותח את הלב בימים האלה, מתקיים בו "פתחו לי שערי צדק, אבא בם אודה יה" (תהלים קיח, יט).

אבל ניסים היו כל השנה, גם בפסח וגם בפורים. מה מיוחד בניסי חנוכה, שהם מסוגלים יותר מכל השנה להודיה?

נאמרו על כך תירוצים רבים. ובימים אלה נלמד צד אחד של התשובה: חנוכה מלמד אותנו להודות לא רק על מה שהיה, אלא על מה שקורה איתנו עכשיו.

ואנחנו רואים בחוש איך עם ישראל מתעורר בימים האלה להודות. יהודים מחפשים חוברות ועלונים על הודיה, ושרים יחד "מזמור לתודה" אחרי הדלקת הנרות.

ומה עם אמירת "מזמור לתודה" בלילה, כשיש נוהגים שלא לומר תהלים בלילה?

מסתבר שאין בכך בעיה, כשאומרים אותו כדי להודות לה' ולא כלימוד. גם בעל "יסוד ושורש העבודה" כתב לומר "מזמור שיר חנוכת הבית" בהתלהבות. ואדרבה, נאה ויפה לומר "מזמור לתודה" אחרי ההדלקה.

"בזמן הזה"

חנוכה הוא לא רק להודות על הניסים של פעם, אלא גם על הניסים שקורים עכשיו. ויש לכך שתי ראיות.

הראשונה, הלבוש כותב על "שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה": אנו מודים על הניסים שעשית לאבותינו אז, וגם על הניסים שאתה עושה לנו בזמן הזה, בכל יום ויום, ניסים נגלים ונסתרים, כמו בזמן אבותינו.

והשנייה, ב"על הניסים" אנו אומרים:

"ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

מה זה "כהיום הזה"? הנס היה לפני אלפי שנים! אלא שמי שמתבונן בניסים של אז, נפתחות עיניו, והוא מתחיל לראות את הניסים שנעשים איתו היום.

ואז רואים שהתשועה הגדולה והפורקן לא נעשו רק אז. הם נעשים גם היום, בכל יום, אלא שצריך לפקוח את העיניים ולהתבונן.

נרות של עכשיו

ניסי העבר פותחים את העיניים לניסי ההווה. "בימים ההם" מלמד אותנו לראות "בזמן הזה".

המשגיח שאהב לספר

הגאון רבי דב יפה זצ"ל, המשגיח של ישיבת כפר חסידים, היה מדבר תמיד על חסדי ה' בארץ ישראל. הוא הביא את דברי ספר "חרדים", שבכל רגע שאדם נמצא בארץ ישראל הוא מקיים מצווה, ועיקר שכר המצווה הוא השמחה בה. ולכן היושב בארץ צריך להיות שמח תמיד.

גם בימיו האחרונים, בחולשה גדולה, היה מתמלא פתאום שמחה ואומר בהתרגשות: "אני נמצא בארץ ישראל! בארץ הקודש! כל רגע זו מצווה!"

והיה מספר שוב ושוב על הנס שעם ישראל חי והתורה פורחת. לפני המלחמה, קודם שנחרבו מרכזי התורה באירופה, למדו בישיבות כאלף וחמש מאות בחורים, והיום רק בישיבת מיר לבדה לומדים שבעת אלפים. וכשנשאל למה הוא חוזר על כך כל כך הרבה, ענה: "אני מאוד אוהב לספר את חסדי ה'".

ובחתונות היה אומר בהתרגשות: לא פשוט שזוכים לראות בעינינו את ההבטחה "עוד ישמע... קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" (ירמיה לג, י-יא). כשלא מתבוננים, הכול נראה מובן מאליו. ויש מצווה להתבונן ולספר.

נר למעלה מעשרים אמה

הגמרא אומרת: "נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה, פסולה" (שבת כב ע"א). ומיד אחר כך מביאה דרשה על יוסף:

"והבור רק, אין בו מים" (בראשית לז, כד). מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.

מה עושה הדרשה על יוסף באמצע הלכות חנוכה?

התירוץ הפשוט: אותם חכמים אמרו את שתי הדרשות. אבל יש ביניהן גם קשר נפלא. מה הוא נר למעלה מעשרים אמה? כשקורים לאדם ניסים, לפעמים הוא מניח אותם "בגובה": נס גדול, נפלא, אבל רחוק ממני. הוא לא מחבר אותו לחיים שלו. ונר כזה פסול.

ומכאן לאחי יוסף. הקשו המפרשים: אם יוסף ניצל מנחשים ועקרבים, איך יכלו אחיו למכור אותו? הרי ראו שה' מציל אותו! יש שתירצו שלא ראו. ואפשר לומר עוד: היה שם ויכוח, ותאוות הניצוח משבשת את עיני השכל. הם ראו נס, ולא חיברו אותו למציאות.

ולכן, כך נראה, נענשו האחים. הם ראו בעיניהם נס גדול, ראו כמה ה' אוהב את יוסף, ובכל זאת לא התבוננו ולא הסיקו מכך דבר. זה הקשר לנר חנוכה: נס שלא מחובר למציאות, כמו נר שהונח למעלה מעשרים אמה, פסול.

"נס" מלשון להתנוסס

ולא לחינם קוראים לזה "נס", כמו דגל שמתנוסס, "כנס על הגבעה" (ישעיה ל, יז). הנס נועד להעיר אותנו, להראות לנו את אהבת ה', כדי שנתפעל ונשיר לו.

ההודיה וההתבוננות בחסדי ה' פשוט מאירות את החיים. מי שרואה את הניסים, חי בשמחה. ומי שמניח אותם רחוק, למעלה מעשרים אמה, מפסיד את האור.

ננסה השנה, ליד הנרות, להוריד את הנס מגובה עשרים אמה אל תוך החיים שלנו. כל אחד מהמשפחה יכול לספר נס קטן אחד שקרה לו השנה: רפואה, הצלה, שמחה, או סתם חסד יומיומי שלא שמנו אליו לב.

"עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה" (תהלים ק, ב).

אבינו שבשמיים עושה איתנו ניסים בכל יום, "בימים ההם בזמן הזה". נתבונן בחסדיו, נספר אותם באהבה, ונודה לו מכל הלב, עד שהאור של חנוכה יאיר את כל חיינו.

סוכות#34

סוכות

מתוך ההעדר ניכר ונערך המצוי

שבעה ימים בצל ה'

בחג הסוכות אנחנו יושבים בצל האמונה, בצילו של ה' יתברך. ובכל רגע מקיימים מצוה: אוכלים בסוכה, ישנים בסוכה ויושבים בה. אלה הימים היחידים שבהם גם השינה עצמה היא מצות עשה.

ויש עוד מצוה: "והיית אך שמח". אנחנו שמחים, טוב לנו, ועוד מקבלים על כך שכר. כמה תודה אנחנו חייבים על זה לבורא עולם!

ומן החג הזה אפשר לקחת חיזוק נפלא לכל השנה: חיזוק בהכרת הטוב לה'. נלמד אותו מדברי הרמב"ן והרשב"ם.

למען ידעו דורותיכם

סוכה היא אחת משלוש מצוות (עם ציצית ותפילין) שבשעת קיומן צריך לדעת את טעמן. ובסוכה הטעם כתוב:

"למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג, מג).

לא די לקיים את המצוה. צריך לדעת, בשעה שיושבים בסוכה, למה ציווה אותנו ה'.

ענני כבוד או סוכות ממש

בגמרא במסכת סוכה נחלקו תנאים: "בסוכות הושבתי" הם ענני הכבוד, או סוכות ממש שעשו להם ישראל במדבר.

רש"י הביא את הפירוש של ענני הכבוד, והרמב"ן כתב שזה הנכון על דרך הפשט. ענני הכבוד הקיפו את ישראל ארבעים שנה, והגנו עליהם מן השרב, מן החום ומכל מזיק. נס גדול, שראוי לזכור לדורות.

אבל מה יש לזכור לפי מי שאומר שהיו סוכות ממש?

תשובת הרמב"ן

מיישב הרמב"ן: נזכור שבמדבר לא היה לישראל בית ולא עיר מושב, ארבעים שנה. ובכל זאת ה' היה עמם, שמר עליהם, ולא חסרו דבר. כי חיו בדור דעה, במחיצת משה רבנו, באמונה חזקה בה'.

וכך לומדים לדורות: גם כשנראה שחסר משהו, עם אמונה וביטחון בה' מרגישים שלא חסר מאומה. והאמונה עצמה גורמת שבאמת לא יחסר, כי המאמין מונהג בהשגחה פרטית.

תשובת הרשב"ם

והרשב"ם כותב: בזמן האסיף, כשהבתים מלאים כל טוב, דגן ותירוש ויצהר, דווקא אז יוצאים לשבת בסוכות, "למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה, בלא יישוב ובלא נחלה".

"ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (רשב"ם).

כשיוצאים מדירת קבע לדירת עראי, מרגישים לרגע מה זה בלי בית. ומתוך כך מכירים ומודים על הבית ועל כל הטוב.

היסוד

מתוך ההעדר ניכר ונערך המצוי. כשמרגישים לרגע מה חסר, מבינים כמה יש.

תרגיל מן הסוכה

לכן ניקח מן הסוכה הנהגה נפלאה: להעריך את מה שיש לנו, ולא להתרגל לחשוב שהכל מובן מאליו, או חלילה שהכישרונות וההשתדלות שלנו הביאו לנו את הכל.

העצה פשוטה. נשב רגע, נסגור את העיניים, ונדמיין כמה דקות שחלילה אין לנו בית לגור בו, אין בגדים, אין אוכל, אין ילדים ואין אחים, ואין אפשרות לאכול במקום שרוצים.

נתבונן באמת בהעדר הזה. ואז נתעורר פתאום אל המציאות: יש לי בית, ויש לי בגדים, ויש לי משפחה. הכל ישנו!

אז נדע ונעריך יותר, ונודה ונהלל למי שנותן לנו שפע של חסדים כל כך הרבה. ואפשר לעשות כך על כל דבר בפני עצמו: לחשוב רגע על העדרו, ואחר כך לראות שהוא ישנו.

הסוכה מוציאה אותנו מן הבית לכמה ימים, כדי שנחזור אליו בעיניים חדשות. הכל מתנת חינם מאבינו שבשמים, שאוהב אותנו ומחזיק אותנו בצלו. נזכה להודות ולהלל לו תמיד, ולגאולה השלמה במהרה בימינו.

סוכות#35

חג הסוכות

טעם מצוות ארבעת המינים

פירות שמעוררים שמחה

התורה לא כתבה במפורש את טעמה של מצוות ארבעת המינים, ורבים כתבו בטעמה. ספר החינוך מבאר שאלה פירות שמעוררים את האדם לשמחה. עצם ההסתכלות בהם מעוררת שמחה והודיה.

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, מ).

עם נברא

גם במדרש יש טעם נפלא. נאמר בתהילים:

"תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל י-ה" (תהילים קב, יט).

מי הוא העם שנברא? אומר המדרש: אלו הדורות שהם כמתים במעשיהם, ובאים לפני ה' בראש השנה וביום הכיפורים, והוא בורא אותם בריאה חדשה. ומה עליהם לעשות? ליקח לולב ואתרוג ולהלל אותו.

נמצא שנטילת ארבעת המינים היא הודיה. אנו אומרים בהם את ההלל ומודים לה' שיצאנו זכאים בדין.

הפשט: על דורנו

ועל דרך הפשט, המזמור הזה נאמר על דורנו. רש"י והאבן עזרא מבארים שהוא מדבר על עם ישראל בצרותיו, שה' שומע את שוועתו ובונה את ציון, ועם ישראל נברא כביכול מחדש.

וזה מה שראו עינינו. בחוץ לארץ עבר עם ישראל השמדה נוראה. הגרמנים רצו להרוג את כל עם ישראל, והרגו רבים מאוד, ונראה כאילו עם ישראל נכחד.

ובורא עולם ברחמיו ריחם עלינו, "ועם נברא": כאן, בארץ ישראל, נברא עם חדש, עם שומר תורה ומצוות.

"כי בנה ה' ציון, נראה בכבודו" (תהילים קב, יז).

תפקידו של העם

עם שנברא מחדש, תפקידו להודות ולהלל לה' על החסד הגדול: "יהלל י-ה".

שתי הודיות

לכן כשאנו נוטלים את ארבעת המינים, נזכור את שני הדברים: שאחרי יום הכיפורים אנחנו בריאה חדשה, ושארץ ישראל נבנית ברוך ה' בבני תורה אמיתיים, עובדי ה'.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו כאב שאינו מוותר על בניו לעולם. כשנדמה שהכול אבד, הוא ברא אותנו מחדש. נהיה באמת "עם נברא" שכל חייו הלל לה'. חג שמח, מלא הודיה!

סוכות#36

חג הסוכות

שמחת חג הסוכות

אין מערבין שמחה בשמחה

בחודש תשרי חלתה בתו של הצדיק רבי מאיר מפרמישלאן, ומחלתה החריפה מיום ליום. בשמחת תורה כבר עמדה בשערי מוות, לא עלינו.

באמצע ההקפות פרצו בני הבית לבית המדרש בבכי: "רבי, הושיעה!" הפסיק רבי מאיר את ריקודיו, נכנס וראה את בתו, וחזר לבית המדרש. ואמר:

"ריבונו של עולם! ציווית לתקוע בשופר, ואמרתי: אתקע. ציווית להתענות ביום הכיפורים, ואמרתי: אתענה. ציווית לשבת בסוכה, ואמרתי: אשב. ציווית לשמוח, ואמרתי: אשמח. והנה עשית את בתי חולה, ואני מחויב לקבל גם זאת בשמחה, שהרי מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה. אבל הרי יש הלכה: אין מערבין שמחה בשמחה! אל נערב את שמחת התורה עם השמחה שבקבלת הרעה".

ותכף ומיד החלה הבת להבריא.

למדנו מכאן: בחג יש כוח גדול לשמחה. העצה הטובה להינצל מכל צרה היא להרבות בשמחה, ועל ידי זה ה' ירחם עלינו.

על מה השמחה?

בחול המועד סוכות חל יום פטירתו של הגאון מווילנא. ידוע שהגאון נשאל: למה נתייחדה השמחה דווקא בחג הסוכות? והוא השיב על פי הפסוק:

"נודע ביהודה אלוקים, בישראל גדול שמו. ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" (תהילים עו, ב-ג).

רוב המצוות תלויות באבר אחד: יש בידיים, ויש בפה ובדיבור. אבל מצוות סוכה מקיים הגוף כולו. האדם נכנס לסוכה עם כל אבריו, ומקדש את כולם. ומכאן שמחה גדולה מאוד.

ויש עוד מצווה כזאת: ישיבת ארץ ישראל. גם בה האדם נמצא עם כל אבריו וגידיו בתוך המצווה.

הרמז בפסוק

"ויהי בשלם": מצווה בשלמות, בכל הגוף. "סכו": הסוכה. "ומעונתו בציון": ארץ ישראל.

בישראל גדול שמו

ויש הוספה יפה על חלקו הראשון של הפסוק: "בישראל גדול שמו". באילו מצוות רואים את גדולת ישראל?

הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים י, י) שבן נח שרצה לעשות מצווה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו. אבל יש שתי מצוות שאין לגוי שייכות אליהן כלל.

הראשונה, סוכה: "כל האזרח בישראל ישבו בסכת" (ויקרא כג, מב). ובזוהר מובא: "בישראל" ולא בגויים. והשנייה, ישיבת ארץ ישראל, שכל עניינה שישראל ישבו בנחלתם.

חדר הייחוד

ביאר הרב שמשון פינקוס: הסוכה היא כמו חדר ייחוד בין הקדוש ברוך הוא לבין ישראל. ובחדר ייחוד אין מקום לזרים.

וגם ארץ ישראל כך. על הפסוק "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א, ד) מבאר הגאון מווילנא שזו ארץ ישראל, שעל ידה זכו לחדרי התורה, "כי מציון תצא תורה".

בשתי המצוות האלה רואים כמה ה' אוהב ומכבד את עם ישראל: הוא הכין לנו מצוות שאין להן שייכות לשום אחד אחר, רק לבניו.

נגילה ונשמחה בך

כשאנחנו יושבים בסוכה, אנחנו נכנסים בכל הגוף אל מצווה, ונכנסים אל חדר הייחוד של המלך. ילד שאוכל בסוכה יכול לחשוב: עכשיו אני יושב בחדר המלך, וכל הגוף שלי עושה מצווה.

ה' גדול שמו, והוא אוהב אותנו, מחבק אותנו ומביא אותנו אל חדריו. ה' יזכנו לשמוח מאוד על כך שיש לנו אבא כל כך גדול שאוהב אותנו כל כך, ולקיים "ושמחת בחגך והיית אך שמח".

סוכות#37

פורים

שמחת פורים וארבע דרכי תשובה

שמחה שאין כמותה

שאל הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל: בכל החגים שמן התורה, בסוכות, בפסח ובשבועות, יש מצוה "ושמחת בחגך". ובכל זאת לא מצאנו בהם חיוב לשתות עד שלא ידע האדם מה הוא אומר.

ואילו בפורים, שהוא מדרבנן, יש חיוב שמחה עצום: לשתות "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". וגם במציאות, אנשים שמחים בפורים שמחה אדירה.

למה דווקא בחג מדרבנן חיוב שמחה גדול כל כך?

ארבע דרכים לשוב

כותב בעל "חובות הלבבות" בשער התשובה שיש ארבעה אופנים שבהם ה' מצפה שיהודי יחזור בתשובה, מן המעולה אל הפחות:

הראשונה, המובחרת: מתוך הכרת החסד. אדם מתבונן בחסדים שה' משפיע עליו, מכיר לו טובה, ומתוך כך שב אליו.

השנייה: מתוך תוכחה. הוא קורא בספר, או שומע מורה דרך או נביא שמוכיח אותו, וחוזר בתשובה.

השלישית: מתוך צרת הזולת. הוא רואה צרה שבאה על אחר, מבין את הרמז ולוקח לקח.

הרביעית, הפחותה: מתוך צרה שמתקרבת אליו. רק כשהוא רואה שהצרה עומדת לבוא עליו עצמו, הוא חוזר כדי להיחלץ ממנה.

היסוד

ה' רוצה שנשוב אליו מתוך שמחה והכרת הטוב, ולא מתוך פחד ולחץ.

תחת אשר לא עבדת בשמחה

וזו כוונת התורה בפרשת התוכחה. אחרי כל הייסורים היא אומרת מדוע הם באים:

"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח, מז).

היו לך זמנים שמחים, היה לך "רוב כל", ולא שבת בתשובה מתוכם. לכן צריכה לבוא תוכחה, כדי שתחזור מתוכה.

התשובה של ימי המן

בימי מרדכי ואסתר רצה המן להשמיד את כל היהודים. כלומר, הם הגיעו למצב שבו חזרו בתשובה בדרך הרביעית, הפחותה מכולן.

ודאי היו לפני כן סימנים: נביאים, מורי דרך, צרות של אחרים, וגם חסדים גדולים. אבל לא תפסו אותם. והקדוש ברוך הוא היה צריך לעורר אותם על ידי איום של שמד ואבדון. רק כשראו שהרצועה הורמה, חזרו בתשובה מתוך הצרה.

שמחה שמתקנת

ולכן, אומר רבי אביגדור מילר, כדי לתקן זאת קבעו שבכל שנה נשמח בפורים שמחה עצומה, ונשוב בתשובה הפעם מתוך רוב החסדים של ה', בדרך המובחרת.

על ידי האכילה, השתייה והשמחה, אנחנו שמחים בחסדי ה'. "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו). היין רומז לכל השפע שה' מרעיף עלינו. וכשאדם יושב בסעודה, שמח ומתבונן כמה טוב ה' משפיע עליו, הוא שב אליו מתוך אהבה.

בזה אנחנו מתקנים את התשובה של דור מרדכי ואסתר, שבאה מתוך הגזירה הרעה של המן. לכן שמחת פורים גדולה מכל השמחות: היא עצמה תשובה.

פורים לכל השנה

את הלימוד הזה צריך לקחת לכל השנה. לא לחכות ללחץ או לצרה, אלא לעצור ולהתבונן בכל הטוב שה' נותן לנו בכל יום. ילד שקיבל מתנה, שהבריא ממחלה, שהצליח במשהו, יכול לומר: "תודה, ה'", ולהתקרב אליו מתוך שמחה.

אבינו שבשמיים אינו רוצה להעניש. הוא רוצה שנראה את אהבתו ונשוב אליו באהבה. יזכנו ה' לשמוח בפורים שמחה אמיתית, ולשוב אליו בשמחה ובטוב לבב כל השנה.

🕎

חנוכה

39 דברי תורה

חנוכה#38

פורים

גודל מעלת סיפור דרכי ההשגחה

על איזה נס מודים?

שואל ה"כף החיים", לרבי יעקב חיים סופר: בפורים אנו אומרים "על הניסים" ומברכים "שעשה ניסים". אבל איזה נס יוצא מגדר הטבע היה בפורים? הכל היה השתלשלות של סיבות, השגחה פרטית שהפכה את הגזירה לישועה, בלי ניסים גלויים כמו בחנוכה או ביציאת מצרים.

ומתרץ: היו גם ניסים שלא כדרך הטבע. נודע למרדכי על בגתן ותרש, ושכחו לגמול לו עד הרגע הנכון. ובדרך הטבע:

"כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (אסתר ח, ח).

ובכל זאת ביטלו את הגזירה ושלחו אגרות הפוכות.

אבל גם זה אפשר לפרש בדרך הטבע: אהבת המלך לאסתר, ומרדכי שידע שבעים לשון. ועוד: בכל יום אנו מודים "על ניסיך שבכל יום עמנו", והרי ניסים גלויים אינם קורים בכל יום!

אהבת הנס

אפשר ליישב: גם ההתפעלות מדרכי ההשגחה, איך שהכל קרה בדיוק בזמן ובמקום, נקראת נס. אומרת הגמרא (שבת פח ע"א) שבימי אחשוורוש קיבלו ישראל את התורה מאהבה. ורש"י מפרש:

"מאהבת הנס שנעשה להם".

למה "אהבת הנס" ולא "התפעלות מן הנס"? כי ה' עושה ניסים גלויים רק כדי שנראה ונחיה שהכל ממנו. ומי שמגיע להכרה הזאת מתוך ההשגחה היומיומית, אינו צריך ניסים גלויים.

היסוד

ישראל בימי מרדכי ואסתר ראו את ה' גם בתוך הטבע, ואהבו את ההכרה הזאת: שגם הטבע הוא נס. זו "אהבת הנס".

וכשמגיעים להכרה הזאת נגד כל זרם העולם, זה עצמו נס, ועליו צריך להודות.

קרייתא זו הלילא

שואלת הגמרא (מגילה יד ע"א): מדוע אין אומרים הלל בפורים? ומתרצת: "קרייתא זו הלילא", קריאת המגילה היא ההלל.

מה יש בקריאת המגילה? סיפור של השתלשלות: סעודת אחשוורוש, הקדמת תרופה למכה בבגתן ותרש, בוושתי ובאסתר, ורק אז גזירת המן, זעקת מרדכי וישראל, ביטול הגזירה ומפלת המן.

ומכאן יסוד גדול: עצם סיפור הדברים, בכל שנה, ברבים ובכל בית, בלילה וביום, אף שהם ידועים לכולם, יש בו נחת רוח לפני ה', עד שהוא נחשב להלל. ולא חסרים ניסים נסתרים שקורים לכל אחד בכל יום.

דברי תשבחות בשבת

"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין" (אסתר א, י).

דורשת הגמרא (מגילה יב ע"ב): זה היה יום שבת. ישראל, כשאוכלים ושותים, מתחילים בדברי תורה ובדברי תשבחות. ואומות העולם מתחילים בדברי תיפלות, וכך הגיעו בסעודת אחשוורוש לעניין ושתי.

ומה הם "דברי תשבחות" על שולחן השבת? סיפורי האבות שבפרשה, ענייני הזמן, נפלאות הבורא ומעשי הצדיקים. אבל גם סיפורי נפלאות פשוטים שקרו לנו: איך הגיע בדיוק מה שהיה צריך, איך פגשתי בדיוק את מי שצריך, איך הצלחתי. ולא חסרים כאלה, אם רק מתבוננים. וזה חביב לפני ה' כמו הלל.

אבינו שבשמים מסדר לנו כל יום את הדברים באהבה ובהשגחה פרטית. כשנתרגל לראות את ידו גם בטבע ולספר בנפלאותיו, על שולחן השבת ובכל מקום, נזכה גם לנפלאות הגדולות של ישועת ה' ולגאולה השלמה, בקרוב.

📚 עוד חומרי לימוד על פורים – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

חנוכה#39

חנוכה

אורות הודיה

בפה ובמעשה

ימי החנוכה הם ימי הודיה והלל. בימים האלה מודים לה' על כל החסדים שעשה עמנו, שעושה עמנו ושיעשה עמנו, ובימי החורף מודים גם על הגשמים, ואומרים בשמחה: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (תהילים קיח, א).

חז"ל תיקנו בחנוכה שני דברים. אחד בפה: הלל, "על הניסים", הודיה ושבח. ואחד במעשה: הדלקת הנרות. ואת האור הזה לא משאירים רק בבית לעצמנו, אלא מוציאים אותו החוצה, לפרסם את הנס.

וקבעו

"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול" (נוסח "על הניסים").

כל השנה אנו מודים, בתפילות ובחגים. אבל כאן נאמר "וקבעו": קובעים זמן מיוחד להודיה. אנחנו אומרים תודה כל הזמן, לפעמים בלי לשים לב. גם זה טוב, אבל חז"ל מלמדים שצריך לקבוע זמן שבו עוצרים ומודים באמת, ולא רק מן השפה ולחוץ.

על מה מודים בעיקר

וחנוכה מלמד גם על מה להודות. לא רק על הדברים הגשמיים, שגם הם חשובים, אלא בעיקר על דברי הנצח: על הנשמה, על התורה והמצוות, על חיי הרוח שבהם קונים נצח.

וכך בחנוכה: עיקר ההודיה היא על מציאת פך השמן, על הרוחניות שנמצאה.

האור של התודה

ומה הקשר בין ההודיה לבין האור? כשאדם מתרגל להגיד תודה לקדוש ברוך הוא, זה מאיר לו את החיים. זה האור שמאיר את כל החושך: חשכת הגלות, חשכת החומר, וכל סוגי החושך שבחיים. ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

מי שרגיל לומר תודה, יודע שהכל טוב, ולכן הוא שמח כל הזמן. הוא מרגיש שכל הזמן הוא מקבל. ואיך לא יהיה שמח מי שכל הזמן מקבל?

ולכן, בדרך רמז, נסמכו זה לזה "קבעו להודות ולהלל" ונרות החנוכה. האור הגדול של חנוכה הוא אור ההודיה.

היסוד

מי שקובע זמן להודיה, בעיקר על דברי הנצח, מדליק בחייו אור שדוחה את כל החושך.

לקבוע זמן

בימים האלה צריך להתבונן יותר מבכל השנה בטוב שה' נתן לנו. על נס חנוכה, וגם על הניסים הפרטיים שלכל אחד ואחד.

ולקבוע לזה זמן, בחנוכה ובכל השנה: לפני השינה, בבוקר, בתפילה או בברכת מודים, כל אחד לפי יכולתו. ילדים יכולים לבחור רגע קבוע לפני השינה, ולומר תודה לה' על דבר טוב אחד שקרה היום.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו ומאיר לנו בכל יום. כל תודה שלנו היא נר קטן, ומעט אור דוחה הרבה חושך. נודה לו בכל לבנו, ונזכה להודות לו יחד בבניין בית המקדש ובתחיית המתים, ולשיר לפניו שיר חדש, במהרה בימינו.

חנוכה#40

חנוכה

ארבע ועוד ארבע שמונה

ארבע וההודיה

יש ימים שבהם המספר ארבע חוזר שלוש פעמים: כשחל ד' בטבת ביום רביעי. היום הרביעי בשבוע, התאריך ד', וטבת הוא החודש הרביעי מתשרי. זו הזדמנות להתבונן שוב במספר ארבע, ולגלות בו עוד דברים נפלאים.

המספר ארבע קשור מאוד להודיה. יהודה, שנקרא על שם ההודיה, הוא הבן הרביעי של לאה, ולאה היא האם הרביעית. ארבעה צריכים להודות. ובקרבן תודה מביאים ארבעים לחמים, ונותנים ארבעה מהם לכהן.

וגם המילה יהודה עצמה בנויה מן האות ד', ועליה ארבע אותיות שמו של הקדוש ברוך הוא. ומכאן יתגלה סוד גדול.

חג של שמונה

חנוכה הוא חג שאין כדוגמתו. בסוכות יש שבעה ימים ועוד שמיני עצרת, שהוא חג בפני עצמו. רק חנוכה הוא חג אחד שלם של שמונה ימים.

מבאר רבי שלמה זלמן אויערבך: בחנוכה אנחנו מודים על נס ההצלה במלחמה. על נס כזה היה צריך לקבוע יום אחד, כמו פורים. אבל בנס השמן גילה לנו הקדוש ברוך הוא שהוא רוצה שנודה לו שמונה ימים. ומובא עוד שהמספר שמונה הוא כנגד הנשמה, שמהותה למעלה מן הטבע.

למה דווקא חג ההודיה, שהיא ארבע, הוא חג של שמונה?

בתולה נישאת ליום הרביעי

"בתולה נשאת ליום הרביעי" (משנה, כתובות א, א).

האות ד' רומזת לדל, כמו שאמרו בגמרא: "גימ"ל דל"ת, גמול דלים". והכלה ביום חתונתה צריכה להרגיש "דלה": לא בעצבות, אלא בפתיחות. כל מטרתה לקבל את בעלה ולהיות כלי לו, כמו הלבנה שמקבלת את אור השמש. לכן היא נישאת ביום הרביעי. ומאותה סיבה גם האמהות הן ארבע.

וכל יהודי הוא בבחינת כלה. מי שרוצה לקבל את הקדוש ברוך הוא, צריך להרגיש דל: שלא חייבים לו כלום, ושהכל מתנות ממלך מלכי המלכים. ובמיוחד מי שרוצה להודות. לכן ההודיה מתחילה באות ד'.

והאות ה' היא ד' שהקדוש ברוך הוא נכנס לתוכה. כשהאדם מרגיש דל, ה' נכנס אל תוך הדלות שלו וממלא אותה.

ד' ועוד ד'

ועכשיו החידוש הגדול: כאשר אתה ד', אתה זוכה שארבע אותיות שמו של הקדוש ברוך הוא ישרו עליך. וזו המילה יהודה: ד', ועליה ארבע אותיות. ביחד, שמונה.

סוד השראת השכינה

כשהאדם הוא ארבע, דל ומודה, והקדוש ברוך הוא בארבע אותיותיו שורה עליו, נעשים יחד שמונה. וזה סוד השראת השכינה בעולם.

ולכן המספר שמונה מורה בכל מקום על השכינה. ביום השמיני נבנה המשכן ושרתה בו השכינה, ומובא שמשיח יבוא בשנה השמינית.

וגם צורת האות ח' מראה זאת: שתי אותיות ז' וגג שמחבר ביניהן, שניים שמתחברים וה' שורה עליהם. ואולי אפשר לראות בה שתי אותיות ד' קטנות: האדם שהוא ד', וה' שמשלם לו בארבע אותיותיו.

ארבע ועוד ארבע בכל מקום

בציצית מכניסים ארבעה חוטים וכופלים, ויוצאים ארבעה מצד אחד וארבעה מצד שני. בתפילין יש ארבע פרשיות ביד וארבע בראש. והספרדים נוהגים לכתוב את שם האדנות מחובר לשם הוי"ה: ארבע אותיות ועוד ארבע.

וגם שמות האהבה כך. ידיד: ד' ועוד ד'. בשיר השירים ה' נקרא "דודי", והאהבה נקראת "דודים". "הדודאים נתנו ריח": שוב ד' ועוד ד'.

כל זה בא לומר: כאשר אתה מרגיש דל, וכל מה שה' נותן לך הוא בעיניך מתנה, ואתה מודה לו על כל דבר, הקדוש ברוך הוא בארבע אותיותיו שורה עליך. זו האהבה: ד' ועוד ד'.

דוד המלך והחנוכייה

ומי הדוד המפורסם ביותר? דוד המלך: ד' מכאן, ד' מכאן, וו' באמצע.

ועכשיו נסתכל בחנוכייה. בכל מקום מסדרים אותה כך: ארבעה קנים מצד אחד, ארבעה מצד שני, והשמש באמצע. ממש כמו השם דוד. ובכל ימי החנוכה, עם השמש, מדליקים ארבעים וארבעה נרות. שוב ארבע ועוד ארבע.

וגם שם ה' בגימטריה הוא עשרים ושש, שתי פעמים שלוש עשרה, מניין "אחד". אחד ועוד אחד, שניים שמתאחדים, וכך זוכים לשכינה.

אפשר לקחת מכאן תזכורת: בכל פעם שרואים את המספר ארבעים וארבע, בשעון או בכל מקום, לזכור. אם אני מרגיש שהכל מתנות, ועל כל דבר טוב אני מודה, לא אפסיד כלום. מלך מלכי המלכים ישרה עליי.

ומי שמודה כך, כבר היום מחובר לימות המשיח, שהם בחינת שמונה. הוא מחובר לנשמה, שמהותה שמונה. והוא כבר נמצא בחנוכה, שמהותו שמונה ימים.

ויגש אליו יהודה

בפרשת ויגש אנחנו קוראים "ויגש אליו יהודה". אומר ה"שפת אמת": יהודה נקרא על שם ההודיה. מי שרוצה לגשת אל הקדוש ברוך הוא ולהתחבר אליו, צריך להיות יהודה, להודות לה'.

ויהי רצון שנזכה תמיד להודות לקדוש ברוך הוא, ואז השכינה תשרה עלינו תמיד, בבית, במשפחה ובכל מעשינו.

כמה אוהב אותנו הקדוש ברוך הוא! הוא לא מבקש שנהיה גדולים וחזקים כדי לשכון אצלנו. הוא מבקש רק שנהיה ד': שנרגיש קטנים, נדע שהכל ממנו ונודה לו. ואז הוא בא בכל ארבע אותיותיו ושוכן בתוכנו, כמו אור הנרות שממלא את הבית בחנוכה.

חנוכה#41

חנוכה

בשיר ומזמור לתודה נודה לאלוקינו

היכן כתוב "שיר ורננים"?

בכל ערב של חנוכה, אחרי הדלקת הנרות, אנחנו שרים "מעוז צור". ובבית האחרון אנחנו שרים על החכמים שקבעו לנו את ימי החנוכה:

"בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים" (פיוט "מעוז צור").

אבל בגמרא כתוב משהו אחר. כך כתוב שם על החשמונאים: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב).

הגמרא מדברת על הלל והודאה. היכן כתוב שקבעו "שיר ורננים"?

בשיר וקול תודה

אותה שאלה אפשר לשאול על זמר מוכר משולחן השבת. בסוף הסעודה שרים "צור משלו אכלנו", זמר שכולו בנוי על ברכת המזון. ושם אנחנו אומרים: "על כן נודה לשמו ונהללו בפינו", ואחר כך:

"בשיר וקול תודה נברך לאלוקינו".

היכן כתוב בתורה שצריך לשיר כשמברכים על המזון? בתורה כתוב רק:

"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, י).

"וברכת", ולא "ושרת". ובכל זאת בעל הזמר כותב בפשטות שמברכים בשיר, כאילו זו הלכה ברורה. ולא רק ילדים בגן צריכים לשיר את ברכת המזון. גם המבוגרים.

היסוד

אין הודיה ללא שירה. הודיה ושירה הולכות תמיד יחד.

מהי הודיה?

כדי להבין את זה, צריך להבין מהי הודיה. אין הכוונה ל"תודה רבה" שאומרים בחנות. שם אדם משלם, לוקח את השקית, אומר "תודה רבה" והולך. זו מילה של נימוס, כמעט כמו "שלום".

להודות באמת פירושו להרגיש אהבה גדולה כל כך, שהלב כמעט אינו יכול להכיל אותה. אדם מרגיש: אני לא מסוגל בלעדיך. "כי חולת אהבה אני". הנפש רוצה עוד ועוד קרבה, עוד ניצוצות של דבקות.

אדם כזה כל כך אוהב, שהוא לא יודע מה לעשות עם זה. אין לו כלים להכיל את הרגש, ואין לו מילים לבטא אותו. כל כולו מלא שמחה ואהבה.

זו ההודיה האמיתית: כשהלב מלא כל כך, עד שאין לו מילים מרוב שמחה.

ומה עושה אדם כשאין לו מילים? הוא שר. השירה מתחילה במקום שבו הדיבור נגמר.

מזמור לתודה בנגינה

וכך כותב השולחן ערוך: את "מזמור לתודה" יש לומר בנגינה. למה? כי זה מזמור של הודיה, ואי אפשר להודות רק באמירת המילים. צריך להרגיש את "מזמור לתודה" בכל הגוף והנפש, מלאים שמחה והתלהבות.

ולא בגלל התופים, ולא מתוך התלהבות חיצונית. השמחה באה מבפנים, מתוך שאתה מרגיש שאתה כל כך אוהב את הקדוש ברוך הוא, שאינך יכול בלעדיו. כאילו אתה אומר לו: אני כל כך אוהב אותך, ואעשה בשבילך כל מה שאני רק יכול. זה נקרא להודות.

בני בינה ידעו

ועכשיו מובן מה כתב בעל הפיוט. החכמים של אותו דור היו "בני בינה", אנשים של הבנה עמוקה. והם ידעו שאם קובעים ימים "להודות ולהלל", קובעים ימים של שירה. אי אפשר להודות בלי לשיר.

לכן לא היו צריכים לכתוב בנפרד "ותשירו". כשאמרו "להודות", הכוונה הייתה לשיר ורננים. ובצדק כתב הפייטן: "קבעו שיר ורננים".

נדמיין משפחה שעומדת ליד החנוכייה. הנרות דולקים, והילדים מתחילים לשיר. אפשר לשיר כדי לסיים, ואפשר לשיר מתוך הלב: להביט בנרות, לזכור את כל הטוב שה' עשה עמנו, ולתת לשירה לומר את מה שאין לנו מילים לומר.

וכך גם בשולחן השבת, כששרים "בשיר וקול תודה נברך לאלוקינו". לשיר כי אנחנו כל כך אוהבים, ואין לנו מילים אחרות.

חיים מלאי שירה

ימי החנוכה הם הזמן לקום ולשיר. לשיר ולהודות לקדוש ברוך הוא, ולהרגיש את אהבת ה' בכל הלב. ילדים יכולים לנסות כבר הערב: לשיר את "מעוז צור" לאט, ולחשוב על כל מילה.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ומרעיף עלינו חסד בכל יום. יזכנו ה' להודות לו מכל הלב, להרגיש אהבה אליו שאין לה מילים, ושכל חיינו יהיו מלאים שיר וקול תודה.

חנוכה#42

חנוכה

דוד המלך והחנוכייה

פרץ וזרח

נפתח בחידה: היכן נולדו לבן הרביעי ילדים כנגד המאורות שנבראו ביום הרביעי? התשובה בפרשת וישב. ליהודה, הבן הרביעי של לאה, נולדים תאומים: פרץ וזרח.

"ותאמר מה פרצת עליך פרץ, ויקרא שמו פרץ. ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני, ויקרא שמו זרח" (בראשית לח, כט-ל).

לכאורה מוזר: האם קוראים לילד "זרח" משום שהיה על ידו חוט אדום? אילו היה החוט שחור, היו קוראים לו "שחור"?

מבאר רבנו בחיי, וכן הרקנאטי, וגם הרמב"ן בקיצור: התאומים הם כנגד המאורות של היום הרביעי. זרח כנגד השמש שזורחת. ופרץ כנגד הירח, שפורץ והולך, גדל וקטן וחוזר וגדל.

ומפרץ מתחילה מלכות בית דוד, ודוד נמשל ללבנה. לכן אומרים בקידוש לבנה "דוד מלך ישראל חי וקיים".

מה הקשר בין דוד, מלך ההודיה, לבין הלבנה?

ארבע וההודיה

המספר ארבע הולך תמיד עם ההודיה. יהודה, שנקרא על שם ההודיה, הוא הבן הרביעי. ארבעה צריכים להודות. ועם קורבן תודה מביאים ארבעה מיני לחם.

וגם בפרשה: רש"י מעיר שכתובה בה המילה "יד" ארבע פעמים בלידת פרץ וזרח. ומבאר הרקנאטי: "יד" בגימטריה ארבע עשרה, כמו "דוד".

הפעם אודה

"הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה" (בראשית כט, לה).

אומר רש"י: "הפעם אודה, שנטלתי יותר מחלקי". אדם מודה באמת רק כשהוא מרגיש שקיבל מתנה, דבר שלא היו חייבים לתת לו. מי שמרגיש שמגיע לו, אינו מודה.

לכן ההודיה הולכת עם האות ד', "דל". רק מי שמרגיש קטן ודל, כמו הלבנה שאין לה אור משלה, יכול להודות. וכך הרגיש דוד המלך כל ימיו.

ד', ו', ד'

מביא השפת אמת בשם החידושי הרי"ם: הד' בשם דוד היא לשון דלות. הו' היא המשכת השפע מלמעלה. ואחר כך שוב ד': גם אחרי שקיבל את השפע, נשאר דוד שפל כמקודם.

"ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני" (תהלים קלא, א).

זה ההפך מאדם רגיל. אחרי שקיבל, לפעמים "וישמן ישורון ויבעט". ואפילו בלי זה, אחרי כמה ימים הוא מתרגל למתנה ושוכח שהיא מתנה. דוד המלך תמיד הרגיש: קיבלתי מתנה שלא חייבים לי. הוא ידע להודות לפני, וגם אחרי.

סוד ההודיה

להיות "דוד": דל לפני השפע, ודל גם אחריו. מי שמרגיש שהכל מתנה, מודה תמיד.

צורת החנוכייה

איך מציירים חנוכייה? ארבעה נרות מימין, השמש באמצע, וארבעה נרות משמאל. ד', ו', ד': דוד.

חנוכה הוא חג ההודיה. ד' לפני השפע: אתה דל. ו' באמצע: השמש שמדליק את כל הנרות, בורא עולם שמשפיע עליך טוב. ושוב ד': גם אחרי השפע אינך אומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". קיבלתי מתנה ממלך מלכי המלכים, ואני מודה לו.

ארבעס בשלום זכר

ואולי יש כאן רמז פשוט. נוהגים לאכול "ארבעס" בשלום זכר. ולפי דברינו, השם "ארבעס" נשמע כמו "ארבע". ואין יפה מזה בסעודת הודיה על הילד שנולד, כי ההודיה בנויה על ארבע: הכל מתנה מה', ולא חייבים לנו כלום.

"חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו". וכשאנו מרגישים "דוד", מתקיים בנו "הדודאים נתנו ריח, ועל פתחינו כל מגדים".

אבינו שבשמים מדליק בנו בכל יום את האור, כמו השמש שמדליק את כל הנרות, וכל מה שיש לנו הוא מתנה מאהבתו. נזכה להרגיש זאת תמיד, להודות לפני ולהודות אחרי, ולשמוח לפני מלך מלכי המלכים.

📚 עוד חומרי לימוד על חנוכה – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

חנוכה#43

חנוכה

הארה בחושך הגלות

גם הטבע הוא נס

שואל הבית יוסף: פך השמן היה מספיק ליום אחד, ודלק שמונה. הנס היה רק בשבעה ימים. למה קבעו שמונה?

השפת אמת כותב בליקוטים שגם ביום הראשון דלק השמן בדרך נס. ויש תירוץ ידוע נוסף: גם הטבע הוא נס. הנס הגלוי של חנוכה בא לחדד את ההבנה שה' נמצא תמיד מאחורי הקלעים. ואם כן, גם היום הראשון, שנראה טבעי, הוא נס.

עם ישראל ידע זאת תמיד: ה' מהווה את העולם בכל רגע. אבל חושך גלות יוון עמעם את האמונה החושית הזו. ואחרי נס חנוכה באה חדות ואורה, והאמונה האירה מחדש.

נס גלוי הוא כמו אור שנדלק בחדר חשוך. פתאום רואים את מה שהיה שם כל הזמן. כך נרות החנוכה: הם מראים לנו שגם השמש שזורחת, הגשם שיורד והלחם שעל השולחן, כולם מעשי ה'.

השבת וסוד הבריאה

השבת נקראת על שם שה' שבת ממלאכתו. איך היום שבו הפסיק לעשות הוא "זכר למעשה בראשית"?

יש שביארו: "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת, באת מנוחה". בששת הימים נברא העולם הגשמי, ובשבת, מלשון "לשבת", כביכול "ישב" ה' בתוך הבריאה והכניס בה רוחניות וקדושה. זו השלמת הבריאה.

והגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל ביאר על פי האבן עזרא על "אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב, ג): ה' שם בטבע כוח שימשיך כאילו מעצמו. הכל בנוי ממעגלים: אנשים נולדים ונפטרים, החומר חוזר לאדמה, הכל חוזר על עצמו. ונראה כאילו העולם מתנהל לבד.

ולמה? כי תכלית הבריאה היא הבחירה. דווקא משום שהעולם נראה כמתנהל מעצמו, יש לנו ניסיון ושכר: לא להיתפס למה שנראה, ולדעת שה' מנהיג ומהווה הכל בכל רגע. וזה הזכר למעשה בראשית.

היסוד

חנוכה מגלה שכל הטבע הוא נס. זה שאדם חי, הולך ונושם, הכל ניסים, וצריך להודות לה' על הכל.

וחנוכה הוא עת רצון, כי בו כל ישראל מודים לה'. וזה בדיוק מה שה' רצה בבריאה: שנכיר שהוא מהווה הכל, ונודה לו.

הלל והודיה

הודיה היא חיוב תמידי, הכרה שכלית שצריך להודות. הלל הוא דבר גבוה, רק בימים מיוחדים. "הלל" מלשון "מהולל", כמעט משוגע: הרגש תופס את האדם, והוא טועם בלבו את חסדי ה'. בחנוכה הלב נפתח, וההודיה מגיעה עד ההלל.

ההלל שייך לימים שבהם נפתחים אורות גבוהים: סוכות, פסח, שבועות. ובחנוכה, מכוח ההודיה, זוכים גם להלל. מי שמודה באמת, מגיע בסוף לשיר מתוך הלב.

והצנע לכת

כותב בעל "חובות הלבבות" בשער הכניעה: כשאדם עושה מצוה, לא תהיה בלבו שום גאווה. כי מה שהוא חייב לה' גדול לאין שיעור ממה שהוא עושה. וראיה: "ומה ה' דורש ממך... והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח). צניעות הלב, מתוך הכרת הטוב.

וזה השלב הראשון: לעשות כל מצוה בהכנעה, לעומת גודל חסדי ה'. והשלב השני: להתבונן בזכות העצומה לשמש את מלך מלכי המלכים, ולהכיר לו טובה על ההזדמנות.

רבת את ריבם

ב"על הניסים" אומרים "רבת את ריבם". אבל הריב היה של ה': היוונים רצו להשכיח את תורתו! למה "ריבם"?

וביארו גדולי ישראל: עם ישראל הבינו שהתורה והמצוות הן "חיינו ואורך ימינו", האושר והדבר היקר ביותר שלהם. לכן המלחמה על התורה הייתה המלחמה שלהם עצמם.

וכך צריך להרגיש בכל מצוה: שמחה עד אין קץ על הזכות לשרת את המלך. וכמו נרות חנוכה, שבכל יום מוסיפים, כך להמשיך את האור, מוסיף והולך, לכל השנה.

מי שמרגיש כך, אינו עושה מצוות מתוך הרגל או עייפות. כל ברכה, כל תפילה וכל מעשה טוב הם בשבילו מתנה. והשמחה הזו עצמה היא ההודיה הגדולה ביותר.

הקדוש ברוך הוא מהווה אותנו בכל רגע, ונותן לנו את הזכות לשרת אותו. יזכנו ה' לראות את ידו בכל נשימה, להודות לו בענווה ולהלל אותו בשמחה, כל השנה כולה.

חנוכה#44

חנוכה

ההודאה מביאה שמחה

אחרי התודה – שמחה

מובא בספרים שיום רביעי הוא יום ההודיה, ויום חמישי הוא יום השמחה, שהרי במילה "חמישי" יש את אותיות "שמח". למה השמחה באה דווקא אחרי ההודיה?

כי כשאדם מודה לקדוש ברוך הוא, ה' שורה עליו. וכך רמוז בשם "יהודה", שמורה על הודיה: הוא בנוי משם ה' ומן האות ד', כנגד היום הרביעי, יום ההודיה. ובמקום שה' שורה, יש שמחה: "עז וחדוה במקומו" (דברי הימים א טז, כז).

חודש, שבת, מילה

במגילת אנטיוכוס מסופר שהיוונים גזרו על שלושה דברים: חודש, שבת ומילה. ראשי התיבות: שבת, מילה, חודש – "שמח"!

היוונים רצו לבטל את השמחה של היהודים. ומי נלחם בהם? ה"חשמונאים" – ובשמם אותיות "שמח". וכן בפרשת מסעי, החניה העשרים וחמש במדבר היא "חשמונה", רמז לחנוכה שבעשרים וחמישה בכסלו. ובעל "בני יששכר" מביא שבפרשת מקץ כתוב "וחמש את ארץ מצרים" – אותיות "שמח".

העצים והביכורים

במסכת תענית מובא שמלכות יוון גזרה שלא יביאו עצים למערכה בירושלים, ושלא יעלו ביכורים. למה דווקא על שני אלה? המהרש"א מסביר:

"לפי ששני דברים אלו היו מביאים בשמחה... ועל כן גזרה מלכות יוון לבטל מהם השמחה".

המשפחות שזכו להביא עצים עשו את יומן יום טוב. ומביאי הביכורים עלו לירושלים בתהלוכה, והחליל מנגן לפניהם. ובאותם ימים לא היה בכוחם של היוונים לבטל את הקרבנות בירושלים, לכן ניסו לבטל לפחות את מה שהביא שמחה.

התשובה: ימי הודיה

ה' עזר לנו, וניצחנו. ומה תיקנו חכמים? ימים להודות ולהלל. למה דווקא הודיה? כי אין דבר שמכניס שמחה גדולה כמו הודיה לה'.

כשאדם מודה, ה' שורה עליו, והלב מתמלא שמחה: "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו" (תהילים לג, כא). היוונים רצו לקחת את השמחה, והחשמונאים החזירו אותה – בהודיה.

זה עומק המלחמה. היוונים לא רצו רק לבטל מצוות. הם רצו לבטל את השמחה שיש ליהודי כשהוא קשור לה'. החודש, השבת והמילה הם הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא, ומן הקשר הזה באה השמחה. ולכן התיקון לא היה רק לחזור למצוות, אלא להוסיף ימים שכל עניינם הוא להודות – כי ההודיה היא שמכניסה את ה' אל הלב, ואיתו את השמחה.

תודה ושמחה יחד

"מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ. עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה" (תהילים ק, א–ב).

מיד אחרי "מזמור לתודה" בא "עבדו את ה' בשמחה". וגם פרשת הביכורים, שבה מודים לה' על פירות הארץ, מסתיימת בהבטחה:

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך" (דברים כו, יא).

מי שמביא ביכורים ומודה, יהיה מלא שמחה. לכן דווקא את הביכורים רצו היוונים לבטל.

אור באמצע החורף

מובא בספרים: למה חגי התורה – פסח, שבועות וסוכות – הם באביב ובקיץ? כי החורף רומז על הגלות, והאביב על הגאולה. "כי הנה הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע" (שיר השירים ב, יא–יב) – וחז"ל דרשו זאת על סוף הגלות ובוא הגאולה. בחורף האדמה כאילו מתה, הכל קר וחשוך.

נחשב את חודשי החורף: כסלו, טבת, שבט, אדר. באדר כבר מתחיל אור הגאולה של פורים. וחנוכה? בסוף כסלו ותחילת טבת – בדיוק באמצע החורף: חצי בשני החודשים הראשונים, וחצי בשניים האחרונים.

איך מדליקים אור בחורף, בחושך, בגלות? מדליקים את אור ההודיה. ההודיה מחברת אותנו אל שם ה', כמו האות ד' שבשם "יהודה", ואז ה' שורה עלינו ומגיעה השמחה.

היסוד

באמצע החושך והגלות שמו לנו חכמים חג של הודיה – חג של אור. אור ההודיה מגרש את כל החושך, ואחריו באה השמחה.

להתחזק בהודיה

לכן נתחזק בהודיה בפה מלא. על כל דבר טוב – לומר תודה. אפשר לרשום רשימה של דברים טובים שה' נתן לנו, לקבוע כמה דקות ביום להודיה, ובסוף השבוע לעצור ולהיזכר: על זה, ועל זה, ועל זה.

ילדים יכולים להכין לקראת חנוכה "שק של תודות": בכל ערב לכתוב פתק אחד על דבר טוב שקרה, ובחנוכה לקרוא את כולם ליד הנרות.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ורוצה לראות אותנו שמחים. כשנודה לו בכל לבנו, הוא ישרה עלינו את שמו, ונזכה "להודות ולהלל לשמך הגדול" – ולאור הגאולה השלמה.

חנוכה#45

חנוכה

ההודאה מורידה את השפע

זאת חנוכה

היום השמיני של חנוכה נקרא "זאת חנוכה", על שם קריאת התורה: "זאת חנוכת המזבח" (במדבר ז, פד). בו החנוכייה שלמה, וכל שמונת הנרות דולקים. ובסיום החג נלמד יסוד גדול על כוחה של ההודיה.

מי ששכח "על הניסים"

מובא בהלכה שמי ששכח "על הניסים" בברכת המזון, ונזכר אחרי שאמר את שם ה' בחתימת הברכה, אינו חוזר. אבל כפי שמובא במשנה ברורה ובבן איש חי, יכול להשלים ב"הרחמן":

"הרחמן הוא יעשה לנו ניסים ונפלאות כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

ושואלים: מה פתאום מבקשים ניסים? הרי אמרו בגמרא שאם עושים לאדם נס, מנכים לו מזכויותיו!

ועוד: מי שלא שכח, אומר "על הניסים" בתוך ברכת ההודיה, ורק מודה, בלי לבקש. ומי ששכח, כאילו מרוויח תוספת של בקשה. לכאורה, מי ששכח צריך להיות במצב גרוע יותר, לא טוב יותר!

יסוד עצום

ומתרצים יסוד נפלא: כשאדם מודה במקומו, עצם ההודיה מורידה את כל השפע מלמעלה, וממילא ייעשו לו ניסים. הוא לא צריך לבקש.

אבל מי ששכח להודות, חסר לו הכוח של ההודיה. לכן הוא צריך לבקש. הבקשה היא תחליף למה שהחסיר.

זה יסוד עצום. אנחנו רגילים לחשוב שכדי לקבל צריך לבקש. והנה מתברר שיש דרך גבוהה יותר: להודות. מי שמודה באמת על מה שקיבל, השפע ממשיך לרדת אליו מעצמו, בלי שיצטרך לבקש.

ולגבי ניכוי הזכויות: אנחנו מבקשים "כשם שעשה לאבותינו". ניסי חנוכה היו מלובשים בדרך הטבע. השמן פשוט דלק יותר, ובמלחמה היה מי שתלה את הניצחון בגבורת החשמונאים. וכשהנס מלובש בטבע, לא מנכים מן הזכויות. ניסים כאלה אנו מבקשים.

היסוד

מי שמודה, לא צריך לבקש. ההודיה עצמה מורידה את השפע מלמעלה.

"מודים" ואחריו "שים שלום"

בשלוש הברכות האחרונות של שמונה עשרה, ברכות השבח וההודיה, לא מוסיפים בקשות. ובכל זאת, מיד אחרי "מודים" אנו מבקשים: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". איך?

רגילים לבאר שזו תוצאה של "מודים". כשמודים, יורד השפע של הברכות היפות ביותר: שלום, טובה וברכה. לכן משתלם מאוד להשקיע ב"מודים".

"מודים" היא כמו מפתח, ו"שים שלום" היא האוצר שנפתח בעקבותיו. מי שממהר ב"מודים" ומתעכב רק בבקשות, מפסיד את המפתח עצמו.

שירה לפני הנס

וזה מפורש בשירת הים, בפסוק שחוזרים עליו גם בהלל:

"עזי וזמרת יה, ויהי לי לישועה" (שמות טו, ב).

"עזי" הוא הביטחון, "וזמרת" היא השירה. הביטחון והשירה עצמם הם "ויהי לי לישועה".

ובמדרש מובא שישראל שרו עוד לפני שנבקע הים. ה' אמר "ה' ילחם לכם ואתם תחרשון" (שמות יד, יד), ושאלו את משה: מה עלינו לעשות? אמר להם: שירו כבר עכשיו. הם שרו מתוך אמונה, וזה הוריד את הכוח לבקוע את הים. והשל"ה מביא רמז: "תשורי מראש אמנה" (שיר השירים ד, ח), שרים מראש, מתוך אמונה.

נצייר את הרגע: הים לפניהם, המצרים מאחוריהם, ועדיין לא קרה דבר. ובדיוק אז הם פותחים בשירה. לא אחרי הישועה, אלא לפניה. והשירה הזאת היא שפתחה את הים.

"מהלל אקרא ה'"

"מהלל אקרא ה', ומן איבי אושע" (תהלים יח, ד).

רש"י והמצודות מבארים: מי שבשעת צרה מהלל את ה' במקום לזעוק, ה' מושיע אותו בזכות התהילה עצמה. ובדרך מליצה: מי שבצער רגיל לקרוא "אוי ווי". אומר דוד: "מהלל אקרא ה'", ואז "ומן אוי-וי אושע", מן ה"אוי ווי" תיוושע.

רבנו יונה

רבנו יונה בשערי תשובה (שער ד, אות יב) כותב שמי שמקבל את הייסורים באהבה ומצדיק עליו את הדין, זה מגן עליו מייסורים רבים. כמו שנאמר:

"כי חמת אדם תודך, שארית חמת תחגר" (תהלים עו, יא).

כשאדם מודה לה' בשעת צערו, שאר הדינים שהיו עתידים לבוא עליו נעצרים. "אודך ה' כי אנפת בי, ישב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א).

ועוד יותר: ההודיה על הטובה מביאה עוד טובה. "אודך לעולם כי עשית, ואקוה שמך כי טוב" (תהלים נב, יא): אודה לך על מה שעשית, ובזכות זה אקווה שתמשיך להיטיב.

וזה שאנו אומרים בשבת: "טוב להודות לה'" (תהלים צב, ב). לא רק חובה להודות, אלא טוב להודות. משתלם להודות, כי כך יורד השפע.

כל ההודיות עולות

בימי החנוכה עם ישראל הדליק אינספור נרות, אמר הלל וברכות, ועשה סעודות של הודיה. כל ההודיות האלה נכנסו לאוצר שלמעלה, וודאי ימליצו יושר ויורידו לנו את השפע הגדול של הגאולה.

אפשר להתחיל כבר הלילה: לפני שמבקשים מה' משהו, להודות לו על דבר אחד שכבר קיבלנו. ילדים יכולים להתאמץ לומר "מודים" בתפילה לאט ובכוונה, ולדעת שזו הברכה שפותחת את השערים.

אבינו שבשמיים מחכה שנודה לו, וכשאנו מודים, הוא פותח את אוצרות השפע מעצמו. נבטח בו, נשיר לו עוד לפני הישועה, ונזכה לשיר לו שיר חדש בבניין בית המקדש, במהרה בימינו.

חנוכה#46

חנוכה

ההודיה מאירה את החיים

מה זה חנוכה?

הגמרא במסכת שבת מספרת על נס פך השמן, ומסיימת:

"לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב).

וכך אנו אומרים ב"על הנסים": "להודות ולהלל לשמך הגדול". ושרים ב"מעוז צור": "בני בינה ימי שמונה, קבעו שיר ורננים".

והרי אם נשאל אדם מה זה חנוכה, יענה: הדלקת נרות! למה בכל המקומות האלה הנרות כלל לא מוזכרים?

ההודיה היא העיקר

מבאר בעל שו"ת מנחת שלמה, וכבר מבואר במהר"ל: קביעת חנוכה הייתה דבר אחד, להודות ולהלל על הנס שהציל אותנו מן היוונים. אלא שלא סתם פותחים בשירה. קבעו שההודיה תהיה סביב הדלקת הנרות, כי גם בפך השמן נעשה נס.

ולכן רואים במנהג ישראל: אחרי אכילת מצה לא שרים, אחרי נטילת ארבעת המינים לא שרים. רק אחרי הדלקת נרות חנוכה כולם שרים. כי הנרות נועדו לעורר את האדם להודות ולהלל.

למה דווקא נרות?

אבל האם הנרות הם סתם "במקרה"? אילו הנס היה במצה, היו שרים סביב המצה? ודאי שיש קשר עמוק. זו תורה אלוקית, ובדבר אלוקי יש תמיד קשר מהותי. אבל מה הקשר בין מנורה להודיה?

פנים מאירות

יהודי אחד דיבר בטלפון עם חבר שמעולם לא ראה, ואמר לו: אני רוצה מאוד לראות אותך. שאל החבר: למה? ענה לו: אני מכיר אותך. אתה תמיד מודה לקדוש ברוך הוא. ויהודי שמודה לקדוש ברוך הוא, הפנים שלו מאירות. ואני רוצה לראות פנים כאלה.

היסוד

יהודי שמודה לקדוש ברוך הוא, הפנים שלו מאירות.

ואולי זה רמוז בפסוק:

"אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון. בשמך יגילון כל היום" (תהילים פט, טז-יז).

מסביר בעל העיקרים: "יודעי תרועה" הם היודעים להריע לה', כמו "בזמירות נריע לו". הם הולכים באור פניו, ורואים עליהם את אור ה'. וכל היום הם שמחים.

רבים מכאובים לרשע

בספר "בשמחה ובטוב לב" כתוב על הפסוק "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י): הרשע והבוטח נמצאים באותו עולם ובאותו מצב. אבל הרשע מרוכז כל היום בצרות, וצועק: כמה רע!

והבוטח בה' יודע שה' טוב ומטיב. תשאל אותו מה נשמע, ויענה: ברוך ה'! הצלחתי כאן וכאן, כמה יופי, כמה נסים. הוא מרוכז באור פניו של ה', ולכן "חסד יסובבנו".

הנרות והאור של ה'

ועכשיו מובן: נרות החנוכה מסמלים אור. את אורו של ה', "מצות ה' ברה מאירת עינים". ומי שמודה לה' רואה כל חייו את אור ה' בעולם. לכן מודים דווקא סביב הנרות: כי מטרת ההודיה היא לראות את אור ה' ואת טובו. ההודיה מאירה לאדם את החיים.

יזכנו ה' לקבוע כמה דקות ביום להודיה. שנתבונן בחיינו, נראה את טוב ה', ונזכה ל"ה' באור פניך יהלכון".

אבינו שבשמיים מאיר עלינו את אור פניו בכל חסד, קטן וגדול. כמה הוא אוהב אותנו! כשנודה לו, יאירו פנינו ויאירו חיינו, כמו נרות החנוכה. נאהב אותו בכל לבנו, ונודה ונהלל לשמו הגדול כל ימינו, אמן.

חנוכה#47

חנוכה

בחנוכה ההודיה נמצאת על הפתח

הלל שלם דווקא בחנוכה

ימי חנוכה הם ימים של אור, ימים שמרבים בהם בפרסום הנס ובהודיה לה'. אבל יש בהם דבר מפתיע.

חנוכה איננו כתוב בתורה. זו מצוה מדברי חכמים. והנס לא היה על גזירה להרוג אותנו, כמו בפורים. היוונים רצו להרוס את הרוחניות של ישראל, ולא להרוג אותם.

ובכל זאת, בחנוכה אומרים בכל יום הלל שלם ובברכה, לכל המנהגים, שמונה ימים רצופים. ההודיה מוחלטת ומחויבת.

ולעומת זאת, ראש חודש כתוב בתורה, ואין אומרים בו הלל שלם. ובפורים, שבו רצו ממש להשמיד את ישראל, אין אומרים הלל כלל.

מדוע דווקא בחנוכה ההודיה שלמה כל כך?

משל המפתחות

אדם זכה בהגרלה ברכב חדש ומהודר, רכב משוכלל, "הצעקה האחרונה". ולרכב יש גם מפתחות מיוחדים.

האיש בא להודות על הזכייה, ואומר: "תודה רבה! איזה מפתחות מיוחדים! איזה צבע יפה יש למפתחות!" ועל הרכב עצמו, לא מילה.

אנחנו נצחק. על מה אתה מודה? נכון שהמפתחות פותחים את הרכב, אבל בלי הרכב אין להם ערך. העיקר הוא הרכב, והמפתחות הם רק האמצעי.

הגוף והנשמה

כך בחיים שלנו. ה' נתן לנו את חיי הגוף, ואת הנפש שהיא חומרית. ונתן לנו גם נשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל, וכל ענייני הרוח.

צריך להודות גם על המפתחות: על הגוף ועל כל הדברים שמביאים אותנו להתעלות בעבודת ה'. אבל אסור לשכוח את העיקר. ההודיה צריכה להתמקד בעיקר במתנה עצמה: בנשמה, בקדושה, בנצח, ובעולם הבא שמחכה לכל יהודי, כמו ששנינו: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

היסוד

בחנוכה ההודיה היא על העיקר: על הרוחניות ועל הנצח. לכן היא הודיה גמורה, הלל שלם בכל יום.

המזוזה שעל הפתח

ויש רמז נפלא. את נרות חנוכה מדליקים על פתח הבית. ו"מפתח" הוא מלשון "פתח": דבר שהוא רק מבוא לעיקר, כמו פרוזדור.

על הפתח עומדים המזוזה מימין והחנוכייה משמאל. למה שמים את המזוזה דווקא על הפתח, ולא במקום מרכזי ושמור בבית?

כי הפתח מרמז על דבר שאיננו העיקר. העולם הזה נדמה לנו כעיקר, אבל הוא רק פתח. ועל הפתח עצמו אנחנו שמים את הדבר העיקרי, כדי לזכור מה העיקר ומה הטפל. והעיקר הוא חיי הרוח.

גזירה על הפתחים

מובא במדרש שהיוונים גזרו גם על הפתחים, שלא יסגרו אותם.

מה עומק הגזירה? היוונים אמרו: הפתח, העולם הזה, הוא העיקר. התמקדו בו ועזבו את הרוחניות. מי ראה אותה? מי יודע שהיא קיימת? השאירו את הפתחים פתוחים.

ולכן אנחנו מעמידים את החנוכייה דווקא על הפתח. לא משום שהפתח יקר, אלא משום שהחנוכייה יקרה. האור שעל הפתח אומר: העולם הזה הוא רק פתח, והעיקר הוא האור שבפנים.

נודה על הרוח היהודי

בימים האלה נודה לה' על הרוח היהודי. אין יהודי שאין לו חלק ברוחניות, ואין יהודי שאין לו רצון טוב להתעלות. רגשות טהורים וקדושים יש לכל יהודי. על זה צריך להודות הודיה גמורה, כי זו המתנה העיקרית.

ונודה גם על המפתחות ועל הפתחים, כי גם הם מביאים אותנו בסוף אל הנצח.

כשמדליקים את הנרות, אפשר לעצור רגע ולחשוב: תודה, ה', על הנשמה שנתת לי. תודה על התורה ועל המצוות. ותודה גם על הבית, על הגוף ועל כל הטוב, שהם המפתחות.

אבינו שבשמים לא נתן לנו רק מפתחות. הוא נתן לנו את המתנה עצמה: נשמה טהורה ועולם של נצח. נודה לו תמיד בשמחה ובטוב לבב, ונזכה בקרוב להודות לו בשיר חדש, בבניין בית המקדש ובתחיית המתים, במהרה בימינו.

חנוכה#48

חנוכה

לראותם בלבד

הדלקה שהיא הודיה

כשאנחנו מדליקים נרות חנוכה, נדמה שאנחנו מקיימים מצווה אחת: מדליקים נרות. אבל הרמב"ם מגלה שבתוך ההדלקה מסתתר דבר נוסף:

"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הנסים שעשה לנו" (רמב"ם, הלכות חנוכה ד, יב).

מדברי הרמב"ם עולה שההדלקה עצמה היא השבח וההודיה לה'. וכך כתב גם הריא"ז בפסקיו למסכת שבת: גומרים את ההלל, "ומודים על הנס בהדלקת הנרות".

שוב אנו רואים את אותו יסוד: את ההודיה על נס חנוכה עושים באמצעות הנרות. ההלל ו"על הניסים" הם הודיה בפה, והנרות הם הודיה במעשה.

אבל איזו הודיה יש בהדלקה? הודיה אומרים בפה. במה מודה מי שמדליק פתילה?

"אלא לראותם בלבד"

ויש שאלה נוספת. אחרי ההדלקה אנו אומרים: "הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".

האם זה המקום ללמוד הלכות, מה מותר ומה אסור? ואם רצינו לומר שאסור להשתמש בנרות, די היה לומר "אין לנו רשות להשתמש בהם". למה מוסיפים "אלא לראותם בלבד"? מה מלמדת התוספת הזאת?

ראיית ה' היא ההודיה

כשחזקיהו המלך חלה ונרפא, כתב מכתב של הודיה, ותיאר מה חשב בשעת חוליו:

"אמרתי לא אראה י-ה, י-ה בארץ החיים" (ישעיהו לח, יא).

מה פירוש לראות את ה'? הרד"ק מבאר שם בשם רבי סעדיה גאון:

"כי ראיית הא-ל היא ההודאה והשבח לפניו, והתבונן בדרכיו".

כלומר, על ידי ההודיה אפשר כביכול לראות את ה'. מי שמכיר טובה ומודה לה' על כל מה שיש לו, רואה את ה' בכל מקום בחייו: כשהוא פוקח את עיניו בבוקר, בפת הלחם שעל השולחן, בילד שחוזר הביתה בשלום. ההודיה היא העיניים שבהן רואים את הבורא.

חזקיהו פחד שימות ולא יוכל עוד להודות ולשבח לפני ה' בארץ החיים, וזה מה שקרא "לראות את ה'". אדם שאינו מודה חי באותו עולם עצמו, עם אותן מתנות, אבל אינו רואה בהן את מי שנתן אותן.

הנרות – עדות לאהבה

הנרות באים לגלות את הנס, ובעיקר – שה' חזר לחבב אותנו. כך כתב הפני יהושע (שבת כא ע"ב): "עיקר הנס לא נעשה אלא להודיע חיבת המקום עליהם".

היוונים אמרו לישראל: "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל", וגזרו עליהם גזרות קשות. וכשניצחו ישראל, נעשה להם גם נס בנרות, לעדות שהשכינה שורה בהם. כמו נר המערבי שבמקדש, שהיה עדות לכל העולם שה' משרה שכינתו בישראל.

נרות החנוכה שלנו הם המשך לנרות המנורה. כשאנו מתבוננים בהם, אנו רואים ומכירים את טובתו של הקדוש ברוך הוא, שחזר לאהוב אותנו.

הפני יהושע מוסיף שדווקא באותם ימים, כשרצה ה' להודיע שחזרו ישראל לחיבתם הראשונה, נעשה הנס בנרות. האור הקטן שדלק שמונה ימים אמר לכל העולם: הקדוש ברוך הוא לא עזב את בניו.

הראייה היא התכלית

ההדלקה נועדה לראייה. וכך מוכח בהלכה: השולחן ערוך פוסק שמי שאינו מדליק וגם לא ידליק באותו לילה, ורואה נרות חנוכה – מברך על הראייה.

כשרואים את הנרות, נזכרים בניסים ובחסדים, ומכירים בטובת ה'. כמו שאמר הרד"ק שההודיה היא ראיית ה', כך הראייה של הנרות מביאה אותנו להודיה.

ובעל "פחד יצחק" מבאר שבכל הודאה יש שני דברים: להודות על האמת – "כן, הטוב בא מה'", ולהכיר טובה – "תודה".

לעמוד מן הצד ולראות

ועכשיו נבין את "לראותם בלבד". הראייה שונה מכל שאר הפעולות. כשאדם הולך, כותב או בונה, הוא עושה משהו. אבל הרואה אינו עושה דבר. הוא רק מסתכל.

וזה עומק ההודיה: לא רק לראות את הטובות, אלא לראות את מי שעושה אותן. רבי חצקל לוינשטיין לימד: חוץ מן הבחירה אין לאדם כלום. האדם רק בוחר. כל הכוחות, הכלים והחיים עצמם – הכל בא מאת ה'.

ככל שאדם מבין זאת יותר, כך הוא אומר פחות "אני עשיתי" ויותר "ה' עשה". הוא עומד ורואה כיצד הקדוש ברוך הוא מנהל את חייו ונותן לו בכל רגע מחדש.

היסוד

בהודיה שבנרות אנו מכירים שרק הקדוש ברוך הוא עשה את הניסים, בחנוכה ובכל ימי חיינו. אנחנו כביכול רק עומדים מן הצד, רואים ומכירים בכל הטוב האינסופי שהוא עושה לנו. זה "אלא לראותם בלבד".

עיניים של הודיה

השנה, כשנעמוד מול הנרות, ננסה לא למהר. רק לראות. להסתכל בלהבות הקטנות ולראות דרכן את מי שעשה את הנס הגדול. וילדים יכולים לנסות זאת גם אחרי חנוכה: בכל פעם שקורה משהו טוב, לעצור רגע ולומר: "את זה ה' עשה בשבילי".

אבינו שבשמיים אוהב אותנו, וגם בימים של חושך הוא מדליק לנו אור כדי שנדע שאהבתו לא פסקה. נודה לו בכל לבנו, וכמו שעשה לאבותינו ניסים בימים ההם, כך יעשה לנו ויביא את הגאולה בקרוב, בזמן הזה.

חנוכה#49

חנוכה

הפח הקטן שהאיר אור גדול

זאת חנוכה

היום השמיני של חנוכה נקרא "זאת חנוכה". הוא חותם את הימים שחז"ל קבעו להלל ולהודאה. ביום כזה ראוי להודות לה' על החסדים שעשה איתנו, שעושה איתנו ושעוד יעשה.

ובימי החורף נודה גם על הגשמים. לא רק על אלה שכבר ירדו, אלא כבר מעכשיו גם על אלה שעוד ירדו:

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (תהילים קז, א).

פך קטן של שמן

במה נעשה נס חנוכה? בפך קטן של שמן. פך קטן, אבל טהור, שלא נגעו בו היוונים. והפך הקטן הזה האיר שמונה ימים אור גדול במנורה.

גם בחיים שלנו יש הרבה "הודיות קטנות". יש דברים קטנים שקורים לנו בכל יום, ויש עליהם מה להודות. אבל לרוב איננו שמים לב אליהם. הם נהפכו לשגרה, ואנחנו עוברים עליהם בלי לעצור.

איך דבר קטן מאיר

אם אדם יקבע לעצמו זמן קבוע להודות לה' על דבר קטן, אפילו על דבר פשוט מאוד שקרה לו באותו יום, ההודיה הזאת, כשהיא נעשית בקביעות, תביא אותו לאור גדול מאוד.

למה? הרי זה דבר קטן!

כי כשאדם מודה לה', הוא משייך את הדבר הקטן אל הגדול מכל: אל מי שאמר והיה העולם. הוא אומר: הדבר הקטן הזה שקרה לי היום, מאת ה' הוא, בהשגחה פרטית. הוא לא מקרה.

היסוד

הדבר אולי קטן, אבל ההודיה מחברת אותו אל בורא עולם, ולכן יש בה אור גדול.

הכרטיס שחזר עם חיוך

יהודי אחד איבד ברחוב כרטיס אשראי. יהודי טוב מצא אותו וטרח לפנות אל חברת האשראי, וכך, בסייעתא דשמיא, הם קבעו להיפגש. איזו שמחה! איזו הודיה!

אבל אחרי הפגישה אמר בעל הכרטיס שיש לו הודיה מיוחדת על הפגישה עצמה. שאלו אותו: מה היה בה? הרי מציאת הכרטיס היא הדבר הגדול!

הוא ענה: "היהודי שמצא את הכרטיס היה כל כך נחמד, מאיר פנים וירא שמיים. הוא שמח שזכה במצוות השבת אבידה, עודד אותי ואמר לי מילים טובות, וחייך אליי. זה יכול היה להיות אדם במצב רוח לא טוב, שהיה נותן לי הרגשה שאני מטריח אותו. אבל ה' החזיר לי את הכרטיס בשליחות של אדם שעשה לי טוב על הלב. על זה לבד אני רוצה להודות".

בתוך החסד הגדול הסתתר עוד חסד קטן: הפנים המאירות, החיוך, המילה הטובה. מי שמתבונן, מגלה עוד אור ומודה גם עליו. ויש לנו הרבה דברים קטנים כאלה: חבר שחייך בבוקר, אוטובוס שהגיע בזמן, ארוחה טעימה.

אור לימי החורף

עכשיו אנו יוצאים מן האור של חנוכה אל ימי החורף. הימים מתקצרים, הלילות מתארכים, ויש ימים מעוננים. אבל אם ניקח מן החג את ההודיות הקטנות, ונייחד בכל יום הודיה על דבר קטן אחד, הימים האלה יאירו לנו כמו שעוד לא הרגשנו.

פך שמן קטן, אבל האיר אור גדול. הודיה קטנה, אבל היא מאירה אור גדול, כי היא מקשרת אותנו אל האור הגדול באמת: אל בורא העולם.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ומשגיח עלינו בכל פרט, גם בקטן ביותר. כל חיוך וכל דבר שהסתדר הוא סימן לאהבה שלו אלינו.

יהי רצון שנזכה תמיד להודות לה' על כל דבר ודבר, הגדול והקטן, ונזכה בקרוב להודות לו בשיר חדש, בתחיית המתים ובבניין בית המקדש, במהרה בימינו, אמן.

חנוכה#50

חנוכה

הקול החמישי בחנוכה

ארבע מאות השגחות

יהודי אחד סיפר שהוא כותב בכל חודש בפנקס ההודיות שלו כארבע מאות השגחות פרטיות. איך זה אפשרי? לאט לאט אדם לומד להתבונן, ואז הוא רואה בכל יום המון השגחות. איזה חיים נפלאים יש למי שרואה כל כך הרבה את יד ה'! וזה מה שחנוכה בא ללמד, ימים שנקבעו "להודות ולהלל לשמך הגדול".

שתי חידות לערב לביבות

למה אומרים "ערב לביבות" ולא "ערב סופגניות"? כי מטרת הערב היא לקרב את הלבבות: זה לזה, ובראש ובראשונה בתוך המשפחה, ואת כולנו לבורא עולם.

ועוד חידה: איך חנוכה הוא חצי בכסלו וחצי בטבת? מחלקים לפי הנרות, בלי השמש. בשנה שכסלו מלא, מכ"ה עד כ"ט בכסלו מדליקים חמישה עשר נרות. בא' וב' בטבת מדליקים שבעה ושמונה, גם חמישה עשר. ול' בכסלו, היום הראשון של ראש חודש טבת, שייך לשני החודשים: שישה נרות, שלושה לכל צד. יוצא שמונה עשר בכסלו ושמונה עשר בטבת.

הנקודה שבאמצע

ידועה השאלה: כל החגים חלים בתחילת החודש או באמצעו. למה חנוכה בסוף החודש? אלא שחנוכה אינו בסוף. הוא באמצע.

בחורף יש ארבעה חודשים שאין בהם מועד מן התורה: חשוון, כסלו, טבת ושבט. כמו בקובייה של הילדים, שבצד החמש יש ארבע נקודות בפינות ואחת באמצע, כך נתן לנו ה' נקודה חמישית באמצע ארבעת חודשי החורף. וזה חנוכה.

ונקודת האמצע הזאת, נקודת ההודיה, מאירה את כל החורף ואת כל החשכה, באור של אהבת ה' ושל "קרבת אלקים לי טוב", באור שמגרש את כל החושך. וכך גם בחיים: מי שקובע לעצמו נקודה של הודיה באמצע ימים קשים, מאיר בה את כל הימים שמסביב.

הקול החמישי

"קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו" (ירמיהו לג, יא).

ארבעה קולות, ששון ושמחה וחתן וכלה, ה' נותן לנו. אבל עיקר הכוונה היא שיתעורר בנו ניצוץ של חיבה, להודות לה'. וזה הקול החמישי.

והפסוק בפשטו אינו מדבר דווקא על חתונה, אלא על הגאולה כולה. כמו הפסוק המקביל בישעיהו: "כי נחם ה' ציון... ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה" (ישעיהו נא, ג). כשה' מנחם את ציון, יחד עם הששון והשמחה באה התודה.

נקודת האמצע

הקול החמישי, ההודיה, הוא המטרה, הכוח והתנאי לקבל את ארבעת הקולות. כשאנחנו יודעים להודות לה', מאירים כל הששון והשמחה.

הבית נעשה מקדש

כותב הרמב"ן שנרות חנוכה הם המשך המנורה שבבית המקדש, והאדם המדליק הוא כמו כהן גדול. ומבאר השפת אמת: לכן חנוכה תלוי דווקא בבית, "נר איש וביתו". כי איפה יש היום בית מקדש? אמרו חז"ל: "זכו, שכינה ביניהם". הבית של יהודי נעשה מקדש.

ובית המקדש הוא מקום ההודיה: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו" (ישעיהו סד, י). לכן חנוכה מיוחד להודות ולהלל, ולכן אחרי ההדלקה שרים שירי הודיה, כמו בבית המקדש. ואומר השפת אמת שגם ארץ ישראל היא מקום ההודיה, "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר". ואין פלא שבארץ ישראל יש עשרות מנגינות ל"מזמור לתודה".

הסופגנייה

בספר שלם על מנהגי הסופגנייה, מנהג שמוזכר כבר אצל רבי מימון אביו של הרמב"ם, הובא טעם נפלא: הסופגנייה היא כמו "מנחת מרחשת" שבמקדש, מנחה שנעשתה בשמן רב. אם האדם הוא כהן, החנוכייה היא מנורה והבית הוא מקדש, צריך גם לאכול מאכל של מקדש.

ולמה דווקא מנחה? במנחה נאמר "ונפש כי תקריב". אמרו חז"ל: מי מביא מנחה? עני. ואמר ה': מעלה אני עליו כאילו הקריב את נפשו. ובחנוכה הייתה מסירות נפש, ולכן אוכלים מעין "מנחת נפש".

"לך נאה לשבח"

אנו שרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח". למה "נאה" ולא "חובה"? כותב הרמב"ם: "מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאד". ולמה?

כותב הרמב"ן בסוף פרשת בא שכל המצוות "חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלקיו". אם כל מצווה חביבה בגלל ההודיה שבה, מצווה שכל כולה הודיה, ודאי חביבה עד מאד.

ההודיה היא חובה, אבל היא לא רק חובה. היא נעימה ומתוקה לפני בורא עולם.

ולכן כדאי להתבונן בהודיה: ללמוד את "מעוז צור", את פירוש ההלל, ובחתונה, מקום "הקול החמישי", להתבונן בכל אחת משבע הברכות. וכותב הלבוש שאסור להספיד בחנוכה, כי מי שעצוב, איך ישבח? צריך להיות שמח כדי להודות.

אפשר להתחיל השנה כמו אותו יהודי עם פנקס ההודיות: בכל ערב, אחרי הדלקת הנרות, כל אחד מבני הבית יספר על השגחה פרטית אחת שראה באותו יום. ילדים אוהבים זאת מאוד, ומבוגרים מגלים כמה הם לא שמו לב. אחרי שמונה ימים כבר יש פנקס שלם.

אבינו שבשמיים הדליק לנו אור באמצע החורף, ועשה את ביתנו מקדש קטן. הוא נהנה מן ההודיה שלנו כמו אב ששומע את ילדיו שרים לו. נדליק בשמחה, נשיר מכל הלב, ונזכה לשמוע בקרוב את הקול החמישי בירושלים הבנויה.

חנוכה#51

חנוכה

הרע שנהפך לטוב

המדריך להודיה

ימי החנוכה הם ימים שבהם אפשר לקנות קניינים לכל השנה, ובראשם קניין ההודיה. חנוכה מלמד אותנו כיצד לחיות חיים מאירים ושמחים.

רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שיום פטירתו חל בימים שלפני חנוכה, נחטף פעם בידי מחבלים, וברוך ה' השתחרר בניסים ונפלאות. מאז חי תמיד ברגש של הודיה, ויש לו כמה מאמרים על ההודיה לה'.

הודיה והודאה

רבי יצחק הוטנר היה שואל: מדוע בלשון הקודש "הודיה" ו"הודאה" הן מילה אחת? "להודות על האמת" ו"להודות על טובה" באים מאותו שורש, ובשאר השפות אלה שתי מילים שונות לגמרי.

והוא ביאר שבכל הודיה יש גם הודאה על האמת. הרבה פעמים, הודיה אמיתית היא כך: היה דבר שנראה לאדם רע, ואחר כך התברר לו שהוא טוב. והוא מכיר בכך ומודה שזו האמת. זו הודיה.

לאה אמנו

אמרו חז"ל:

"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא, עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר הפעם אודה את ה'" (ברכות ז ע"ב).

וכי עד לאה אף אחד לא הודה לה'?

אלא שההודיה של לאה הייתה הודאה. היא הודתה גם על הרע. היא עברה צער גדול, ובסוף התברר לה שהכל היה לטובתה, ושבזכות זה זכתה לעוד בן. ואז אמרה: "הפעם אודה את ה'".

שלמות ההודיה

להודות גם על מה שנראה רע, ולומר בלב שלם: "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".

כך היה בחנוכה

עם ישראל היה כמה מאות שנים תחת עול מלכויות זרות, גם כשישב בארץ ישראל. גזרות אנטיוכוס הקשות גרמו להם להבין שאי אפשר להמשיך כך. הם קמו ונלחמו.

ואז חזרה סוף סוף המלכות לישראל, ועמדה יותר ממאתיים שנה. הגזרות לא רק סרו, אלא נהפכו לטובה. ובזכות המלחמה ביוון זכו אחר כך לאור גדול של תורה שבעל פה. הרע נהפך לטוב, וזו הודיה אמיתית.

החוברות שאבדו

לכל אחד יש סיפורים כאלה. יהודי אחד שכח באוטובוס ערימה של חוברות שקנה. באותו יום פגש ילד שלמד ממנו פעם: כשטוב לך צריך להודות, וגם כשרע לך צריך להודות, כי גם הרע הוא טוב. אבל הוא לא הבין מה טוב בזה.

אחר כך אדם אחד עזר לו, והחוברות נמצאו. ובזכות זה זכה לקיים מצוות הכנסת אורחים, כי אחיו של אותו אדם היה צריך בדיוק מקום אירוח. ובינתיים, כשחשב שהחוברות אבדו, קנה שוב. עכשיו היו לו פי שניים. ואז באה אישה והזמינה ממנו את כל החוברות, מן הפעם הראשונה ומן השנייה. הכל היה לטובה.

לעולם אודך

זו המעלה של חנוכה: אנחנו לומדים שאין רע. הקדוש ברוך הוא עושה הכל לטובה, וגם מה שנראה היום רע יתברר מחר כטוב.

"ה' אלוקי לעולם אודך" (תהלים ל, יג). אבינו שבשמים אוהב אותנו, וכל מה שהוא עושה הוא לטובתנו. יהי רצון שנזכה תמיד להודות ולהלל לו, על הטוב ועל מה שעדיין לא הבנו שהוא טוב.

חנוכה#52

חנוכה

חמישה טעמים לאכילת סופגניה

מנהג קדום

בכל בית יהודי, כשמגיע חנוכה, מופיעות סופגניות על השולחן. למה דווקא סופגניה? ומה הדין בסופגניה בלי ריבה, או בסופגניה ספרדית בלי מילוי? נעבור על חמישה טעמים למנהג, וכל טעם יגלה לנו צד אחר של חנוכה.

רבים חושבים שזה מנהג חדש. אבל המקור קדום מאוד: רבנו מימון, אביו של הרמב"ם, שחי לפני כשמונה מאות שנה. הוא כותב שאין להקל בשום מנהג, ושנהגו לעשות בחנוכה סופגנין, "והוא מנהג הקדמונים, משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו".

הטעם הראשון: ברכת השמן

מה הייתה הברכה בימים ההם? פך קטן של שמן, שהיה בו כדי יום אחד, דלק שמונה ימים. לכן אוכלים מאכל ספוג בשמן, לזכור את הברכה שהייתה בשמן.

ויש בסופגניה גם רמז חמוד. אם תלחץ אותה, יישאר ממנה מעט מאוד. היא גדולה כי יש בה הרבה אוויר, הרבה רוח. כך היה בנס: הרוח, השראת השכינה במקדש, היא שגרמה לשמן להתרבות.

לפי הטעם הזה, כל סופגניה טובה, גם בלי ריבה. העיקר הוא השמן.

הטעם השני: זכר למזבח

כשנכנסו החשמונאים למקדש, הם טיהרו אותו. אבל את המזבח שטימאו היוונים לא יכלו להכשיר. מבואר בגמרא במסכת עבודה זרה שגנזו את אבניו ובנו מזבח חדש, וזה היה להם צער גדול.

לכן יש שנהגו לאכול מאכל של מזונות, שמברכים אחריו "על המחיה". בברכה הזאת אומרים "ועל מזבחך ועל היכלך", וכך זוכרים את המזבח. ולפי זה, טוב לאכול את הסופגניה שלא בתוך סעודת לחם, כדי לברך עליה "על המחיה".

למה לא מזכירים את חנוכה ב"על המחיה"?

בשבת ובראש חודש מוסיפים בברכה הזאת. אבל חנוכה הוא חג של הודיה, ואי אפשר להודות בקיצור. כשאדם מודה באמת, הוא מספר הכל: מה היה, איך זה קרה. רק כך הלב מתעורר. לכן "על הניסים" של חנוכה ארוך כל כך, ובברכה קצרה אין מקום להודיה כראוי.

הטעם השלישי: זכר למן

התורה מתארת את המן בכמה לשונות. פעם היא קוראת לו לחם:

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז, ד).

ובמקום אחר כתוב "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא, ח), ועוד כתוב "וטעמו כצפיחת בדבש" (שמות טז, לא). והנה בסופגניה יש בדיוק את שלושתם: לחם, שמן ודבש.

ולמה דווקא בחנוכה? כי בפורים היה נס גשמי, הצלת הגוף, ולכן תיקנו סעודה. בחנוכה היה נס רוחני, הצלת התורה, ולכן תיקנו להודות ולהלל. והמן היה לחם רוחני, לחם מן השמיים. בחג רוחני אוכלים זכר למאכל רוחני.

ומכאן הערה: כשאוכלים סופגניות כל השנה, מקלקלים את המנהג. כל העניין הוא שהילדים ישאלו "למה אוכלים את זה?", ונספר להם על הנס.

הטעם הרביעי: חנוכה שמח

הבן איש חי כותב שהיוונים גזרו על שלושה דברים: שבת, קידוש החודש ומילה. ולכן הנס נעשה בסוף החודש ונמשך שמונה ימים, כדי שיהיו בחנוכה שבת, ראש חודש ושמונה ימים כמו המילה.

שבת, מילה, חודש: ראשי תיבות שמח. לכן אומרים "חנוכה שמח". היוונים רצו שנהיה יהודים בלי שמחה, וה' ביטל את גזירתם.

ויש רמז: הבצק מזכיר את החלות שאופים לשבת. הסוכר הלבן מזכיר את הלבנה, את קידוש החודש. והריבה האדומה מזכירה את דם ברית המילה. לפי הטעם הזה, סופגניה בלי ריבה וסוכר חסרה משהו.

הטעם החמישי: הבית הוא מקדש

בפרשת בהעלותך, אחרי חנוכת הנשיאים, באה מצוות המנורה. חז"ל אמרו שאהרן הצטער שלא השתתף בחנוכה, וה' אמר לו: "שלך גדולה משלהם". מבאר הרמב"ן: זו חנוכה אחרת, חנוכת החשמונאים, בני בניו של אהרן. הקורבנות בטלים כשאין מקדש, אבל נרות חנוכה קיימים לעולם.

אם כן, החנוכייה היא המשך של המנורה. לכן אומרים "הנרות הללו קודש הם", כמו שמבאר השפת אמת.

ושואל הפני יהושע: למה רק נר חנוכה תלוי דווקא בבית, "נר איש וביתו"? ומבאר רבי שלמה זלמן אויערבאך: מנורה מדליקים בבית המקדש, לא ברחוב. והיום, הבית היהודי הוא בית המקדש.

מסופר עליו שפעם הגיע לביתו ביום של רוח, וסידר את זקנו ואת בגדיו לפני שנכנס. שאלו אותו אם מחכים לו אורחים. ענה: "איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם. לקבל פני שכינה לא נכנסים מפוזר".

והשפת אמת הוסיף: למה דווקא חנוכה נקבע כולו "להודות ולהלל"? אחרי אכילת מצה לא עומדים לשיר שעות, אבל אחרי הדלקת נר חנוכה שרים בכל בתי ישראל. יש ששרים דקות ספורות, ויש ששרים שעות ארוכות. מי שהדליק ולא הודה, חסר לו העיקר.

והטעם: אם הבית הוא בית המקדש, מה עשו בבית המקדש? הודו לה'. כמו שאמר דוד המלך:

"פתחו לי שערי צדק, אבא בם אודה יה" (תהלים קיח, יט).

קורבן התודה

ואם הבית הוא מקדש, ראוי לאכול בו מאכלי מקדש. המנחות בבית המקדש היו עשויות בשמן, חלקן מטוגנות. והמנחה היא קורבן של מסירות נפש, כמו חנוכה.

אבל יותר מזה: קורבן התודה. התורה אומרת שמביאים עמו "חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משחים בשמן, וסלת מרבכת... על חלת לחם חמץ" (ויקרא ז, יב-יג).

והסופגניה? היא בלולה בשמן, שוחה בשמן, נעשית ברותחים, והיא חמץ. כל ארבעת סוגי הלחם של קורבן התודה נמצאים בסופגניה אחת!

ולמה התודה עשירה כל כך? בהלל אומרים "כוס ישועות אשא" על טובה רגילה. אבל מי שניצל ממוות אומר "לך אזבח זבח תודה". כשהנס גדול, ההודיה גדולה, וגם הסעודה גדולה, מכל טוב.

כל ביס הוא הודיה

ברכת השמן, המזבח, המן, "חנוכה שמח" וקורבן התודה. כולם מלמדים שחנוכה הוא חג של תודה, והבית שלנו הוא מקדש קטן.

אב ששוכן בביתנו

כשהילדים שואלים "למה אוכלים סופגניות?", יש לנו מה לספר. וכשמספרים, הלב מתעורר ומודה. וגם בימינו, כשיהודי ניצל מסכנה גדולה ועושה סעודת הודיה, אין זו סתם התרגשות. כך מלמדים הפסוקים: מי שמודה על הצלה גדולה, עושה סעודה של ממש, כי גודל ההודיה כגודל הנס.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו כמו אב, ורוצה לשכון בבית שלנו, ליד החנוכייה הדולקת. נודה לו בכל לבנו, בשירה ובשמחה, וכשם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם, כן יעשה עמנו בזמן הזה, ונזכה להביא לפניו קורבן תודה בבית המקדש, במהרה בימינו.

חנוכה#53

חנוכה

חינוך להלל ולהודיה

עיקר החג

בסוף "על הניסים" אנו אומרים:

"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".

ויש נוסחאות: "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה". זה עיקר מהותם של ימי החנוכה: להתרגל להודות ולהלל לה' על כל הניסים והנפלאות שעשה ושעושה לנו. ואם נתחנך להודות כראוי בימים האלה, נמשוך את זה לכל השנה ולכל החיים.

ואנו אומרים "שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". הפשט הוא שהנס היה אז, בכ"ה בכסלו. אבל יש כאן גם רמז: מתוך ההתבוננות בניסים של אז, נגיע להתבונן ב"ניסיך שבכל יום עמנו", "שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים".

האמצעי והמטרה

המשגיח הרב מאיר חדש זצ"ל אמר פעם: מי ששכח "על הניסים" בתפילה אינו חוזר, כך ההלכה. אבל מי ששכח "מודים", שנאמר כל השנה, חוזר.

ההלכה מלמדת: "על הניסים" וההלל הם אמצעי. המטרה היא להתחנך לומר "מודים" כל השנה בצורה אחרת, באמת.

היסוד

חנוכה הוא בית הספר של ה"מודים". בו מתאמנים, כדי שהתודה של כל השנה תהיה אמיתית.

ורק מי שמתבונן רואה כמה ניסים ה' עושה עמנו. עם ישראל הוא כמו כבשה אחת בין שבעים זאבים, וה' מציל אותו. וגם לכל אחד ואחד יש ניסים וישועות בכל רגע, ברוחניות ובגשמיות.

מה מיוחד בנס השמן?

אחד מרבני בריסק שאל: למה קבעו הלל ונרות על נס השמן שדלק שמונה ימים? הרי נס כזה היה כבר קודם! הגמרא (שבת כב ע"ב) מספרת על הנס בנר המערבי, שהיה דולק שנים רבות. ובמשכן ובבתי המקדש השמן שהספיק ללילה אחד דלק תמיד.

והתשובה: בחנוכה הנס בא מחמת מסירות הנפש של החשמונאים, ששמרו על פך השמן הטהור ולא התפשרו. ומתוך מסירות הנפש הזאת היו מסוגלים לקלוט את הנס ולהבין שה' מדבר אליהם. ועל ידי כך נתחנכנו לדורות להודות לו ולהללו תמיד.

לאמרם ברינה

לכן צריך לומר את ההלל ואת "על הניסים" בכוונה, בשמחה ובהתלהבות, על כל מילה ומילה. וגם בשעת ההדלקה לחשוב על טעם המצוה: לפרסם את הניסים.

וכך כתב הבן איש חי:

"ויזהר בהלל של חנוכה, כי אפילו בחג המצות אין אומרים הלל גמור כל הימים, וכאן אומרים הלל גמור שמונה ימים, על כן יאמר אותו בכוונה ובשמחה רבה" (בן איש חי, וישב, כח).

וב"פלא יועץ" (ערך רינה) כתב שהתפילה נקראת "רינה", כי צריך לאמרה בנועם ובשמחה. ובפרט שירת הים וההלל, שעיקרם לאמרם ברינה ובתודה, ולא בחיפזון כמו קריאת עשרת בני המן. וכי כך אומרים שירה לה'?

וכן כתב ב"אור לציון" שיש שממהרים בהלל במרוצה בימי החנוכה, ויש להיזהר לאמרו בנחת ובשמחה, שהרי עיקר תקנת הימים האלה היא להלל ולהודאה.

לכל השנה

נשתדל בימים האלה לומר את ההלל, את שירת הים ואת "על הניסים" בשמחה עצומה ובכוונה, מתוך הסידור. כך נמשוך לתוכנו את מידת ההלל וההודאה לכל השנה.

ה' שאוהב אותנו ועושה עמנו ניסים בכל עת, ישמח בשבחנו. ונזכה לשיר לפניו שיר חדש, נגילה ונרננה, בשוב ה' לציון ברחמים, בקרוב, אמן.

חנוכה#54

זאת חנוכה

חרוזי שמונה ליום שמונה

החרוזים

לכבוד היום השמיני של חנוכה, חרוזים שכולם סובבים סביב המספר שמונה:

היוונים הרשעים רצו להרוג ליהודים את השמונה, והבורא יתברך עשה לבעלי השמונה נס גדול להציל את השמונה. ובמנורה, שבה מדליקים בשמונה, נעשה נס גדול, ופך קטן דלק שמונה. וכדי לזכור את הנס תיקנו שמונה, להודות ולהלל – תענוג השמונה. ולחג נקרא באותיות השמונה, ונספר בו על גבורת אישה שאותיותיה גם מזכירות את השמונה. וביום השמונה נקרא בן שאותיותיו שמונה, ונולד בשבת שבחג השמונה.

נפתור אותם אחד אחד.

הנשמה והחשמונאים

"שמונה" – אותיות "נשמה". המהר"ל מלמד שכל מה שמעל הטבע שייך למספר שמונה, ונשמת היהודי באה מעולם השמונה. היוונים רצו להרוג את הנשמה.

"בעלי השמונה" הם החשמונאים – ובשמם אותיות "שמונה". הם יצאו להציל את הנשמה של עם ישראל.

השמן והנרות

"מדליקים בשמונה" – בשמן, שגם הוא אותיות "שמונה". המהר"ל מבאר: השמן נותן אור, האור הוא התורה – "ותורה אור", והתורה היא מדרגת השמונה, שניתנה בשבוע השמיני. לכן טימאו היוונים דווקא את השמנים, ולכן דווקא בשמן נעשה הנס.

ולזכר הנס מדליקים נרות, שנמשלו לנשמה: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז).

תענוג השמונה

בפורים רצו להרוג את הגוף, ולכן תיקנו תענוג לגוף – משתה ושמחה. בחנוכה רצו להרוג את הנשמה, ולכן תיקנו תענוג לנשמה. ומהו? להודות ולהלל למלך מלכי המלכים. יהודי שמתחיל להודות נעשה חי: "חי חי הוא יודך" (ישעיהו לח, יט).

חנוכה, חנה ומנשה

"חנוכה" – ח' היא שמונה, וגם נ' רומזת לשמונה: היום החמישים, אחרי שבעה שבועות, פותח את השבוע השמיני. וגבורת האישה – חנה, ששמה גם ח' ו-נ'.

ביום השמיני קוראים: "ביום השמיני נשיא לבני מנשה" – ומנשה אותיות "שמונה"! ומנשה נולד בפרשת מקץ, שנקראת תמיד בשבת חנוכה.

הסוד של מנשה

אבל למה דווקא מנשה קשור לשמונה ולחנוכה?

ה"בני יששכר" מבאר: בית ראשון, כנגד אברהם, נבנה בתשרי. בית שני, כנגד יצחק, בכסלו. ובית שלישי, כנגד יעקב, ייבנה בחשוון.

וכשמסדרים את השבטים כנגד החודשים, מניסן לפי סדר הנשיאים, יוצא: תשרי – אפרים, חשוון – מנשה, כסלו – בנימין. הבית השלישי ייבנה בחודשו של מנשה!

ובית המקדש הוא כולו "שמונה": שמונה בגדי כהן גדול, המשכן נחנך "ביום השמיני", ובן דוד בא במוצאי שביעית. לכן נקרא מנשה בשם של "שמונה".

זאת חנוכה – חינוך לגאולה

ועוד מבאר ה"בני יששכר": ימי החנוכה הם ימי חינוך לגאולה האחרונה, שבה יאיר האור הגנוז בבית המקדש שייבנה במהרה.

ולמה דווקא חג ההודיה? בית ראשון חרב בגלל עבודה זרה, כנגד חטא העגל. בית שני חרב בגלל שנאת חינם, כנגד חטא המתלוננים והמרגלים – אדם מתלונן וחושב רע על חברו. וכך כתב החפץ חיים.

היסוד

המקדש ייבנה כשעם ישראל יפסיק להתלונן ויתחיל להודות ולהלל. חנוכה, חג ההודיה, הוא החינוך לבית המקדש השלישי – כי כל גאולתנו תלויה בהודיה.

וברוך ה', בדורנו אור ההודיה הולך ומתגלה, ועוד ועוד יהודים מתחברים אליו – כי הגאולה קרבה.

ילדים יכולים לנסות היום: בכל פעם שבא לנו להתלונן, להחליף את התלונה בתודה אחת. כך בונים, אבן אחר אבן, את הבית השלישי.

אבינו שבשמיים מחכה לנו ומכין לנו את ביתו. נלמד מן הנרות להודות ולהלל למלך מלכי המלכים, ונזכה לבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו, אמן.

חנוכה#55

חנוכה

ימי החנוכה הם ימי הודיה והלל

קושיית השיבולי הלקט

ימי החנוכה הם ימים גדולים ונעלים, אבל עיקר העיקרים שלהם הוא שנקבעו להודות ולהלל לה'.

שואל בעל "שיבולי הלקט": מדוע בחנוכה גומרים את ההלל ומברכים עליו בכל שמונת הימים? בפסח, שהוא חג מן התורה, גומרים את ההלל רק ביום הראשון, ובשאר הימים לא. הרי יום אחד של הלל מסמל את ההודיה על הנס. מה ראו חז"ל לקבוע בחנוכה יותר?

ומתרץ: בחנוכה כל יום היה נס בפני עצמו. השמן דלק עוד יום ועוד יום.

זו כל מהות החג

ויש תירוץ נפלא, שנאמר בשם הגאון רבי אליהו דיסקין. בחנוכה, ההודיה היא עצם החג. כך אנו אומרים:

"וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול" (נוסח "על הניסים").

לכן ראוי לגמור את ההלל בכל יום, כי זו כל המהות של הימים האלה. ולכן גם אין בחנוכה מצוות נוספות. אפילו הדלקת הנר היא פרסום הנס.

"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו" (רמב"ם, הלכות חנוכה ד, יב).

יש בנרות עניינים גבוהים. כתוב בספרים שיש בהם מן האור הגנוז, והם כעין המשך למנורה שבבית המקדש. ובכל זאת, טעם המצווה הוא אחד: להודיע הנס ולהודות לה'.

ומכאן הערה למעשה: כשעוברים ברחוב ורואים נרות חנוכה, ראוי לומר כמה מילים של הודיה, כמו "הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים ועל הפורקן", כי זו מטרת ההסתכלות בנרות.

שמונה: מעל הטבע

על קושיית הבית יוסף, למה קבעו שמונה ימים, נאמרו כבר מאות תירוצים. ואפשר להוסיף: שבעה ימים הם הטבע, שבוע שלם שחוזר על עצמו. שמונה הוא מעל הסדר הרגיל.

היסוד

היום השמיני רומז שלא די להודות שבוע אחד. צריך להמשיך הלאה, כל החיים, להודות לה' בכל עת ובכל רגע.

שבע מילים ועשרים וארבע אותיות

מובא שיש ארבעה פסוקים שבכל אחד מהם שבע מילים, ובכתיבתם עשרים וארבע אותיות:

"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (תהילים קז, א). "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה" (תהילים קיח, ה). "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמה, טז). "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהילים קכא, ד).

שבעה ימים בשבוע ועשרים וארבע שעות ביממה. שני הפסוקים הראשונים תלויים בנו: להודות לה' תמיד, ולקרוא אליו לא רק "מן המצר", בשעת צרה, אלא גם "במרחב", כשטוב לנו.

ואם נקיים אותם בכל שעה ובכל יום, יתקיימו בנו שני הפסוקים האחרים, שהם ההבטחה מלמעלה: "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", ו"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל".

ועוד דבר מתוק: מובא שב"מזמור לתודה", שהשולחן ערוך כותב לאמרו בכל יום בנגינה, יש מאה שישים ושמונה אותיות. וזה בדיוק שבע כפול עשרים וארבע: להודות ולהלל בכל ימי השבוע ובכל שעות היממה.

שיר של תודה לעולם

ימי החנוכה מלמדים שהודיה אינה דבר של יום אחד. היא דרך חיים.

הקדוש ברוך הוא פותח את ידו ומשביע אותנו בכל יום, ואינו נם ואינו ישן מלשמור אותנו. נודה ונהלל לו על כל מה שעשה, עושה ויעשה לנו, עד שייבנה בית מקדשנו, ושם נשיר שיר חדש ונקריב את קרבן התודה שלא יתבטל לעולם.

חנוכה#56

חנוכה

כי בשמחה תצאו

למה חנוכה להלל ולהודות?

השפת אמת (חנוכה, תר"ם) כותב:

"חכמינו זכרונם לברכה ברוח בינתם קבעו את החנוכה להלל ולהודות, להראות כי קיום בני ישראל בזה הגלות והכנת הגאולה הוא על ידי הלל והודיה".

הקיום של עם ישראל בגלות אדום הארוכה, והמפתח לגאולה ממנה, הם ההלל וההודיה.

השפת אמת מבאר שיש ארבע גלויות, והגלות האחרונה תסתיים בזכות דוד המלך, שהוא בחינת התפילה. וההלל וההודיה הם בחינת תפילה. לכן העבודה העיקרית שלנו היום היא להודות.

שמחת הנשמה

ובפרשת ראה (תרס"א) כותב השפת אמת: עיקר השמחה של האדם היא כשמתגלה כוח הנשמה. וכשאדם מודה לה' בלב שלם, הוא מגיע לשמחה הזאת, כמו שכתוב "ושמחתים בבית תפלתי" (ישעיה נו, ז).

"כי בשמחה תצאו"

על הפסוק "כי בשמחה תצאו" (ישעיה נה, יב) אומרים: על ידי שמחה אדם יוצא מכל צרותיו. ולפי השפת אמת: כל הצרות הן חלק מן הגלות. ההודיה מביאה שמחת נשמה, ושמחת הנשמה היא כוח שלמעלה מן הטבע. ובכוח הזה יוצאים מן הצרה.

הסדר

הודיה ← שמחת הנשמה ← כוח שלמעלה מן הטבע ← יציאה מן הצרות ומן הגלות.

נתחזק תמיד להודות לקדוש ברוך הוא מפנימיות הלב. נרות החנוכה מזכירים שהוא שומר עלינו באהבה גם בחושך. ובשמחה נצא, כל אחד מצרותיו וכל ישראל אל הגאולה השלמה.

חנוכה#57

חנוכה

כמה טוב להודות

על מה מודים?

בכל ימי חנוכה אנו אומרים הלל, ובו הפסוק:

"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (תהילים קיח, א).

את הגאון רבי חיים קניבסקי שאלו: מה פירוש "כי טוב"? האם הכוונה שנודה לה' משום שעשה לנו טוב, נתן לנו דברים טובים? או שנודה לו משום שהוא עצמו טוב, כמו שכתוב "טוב ה' לכל"?

שני הפירושים נכונים. לפי הראשון, מודים על המתנות: על הבריאות, על הפרנסה, על כל מה שקיבלנו. לפי השני, מודים על הנותן עצמו, שכל מה שהוא עושה נובע מטובו. והיו שאמרו שהפסוק כולל את שניהם יחד.

הפירוש השלישי

אבל רבי חיים קניבסקי אמר שיש לו פירוש שלישי: "הודו לה' כי טוב", כי פשוט טוב להודות לה'.

כמה טוב ונפלא הזכות לחיות חיי הודיה! אדם שחי כך, האור של חנוכה מאיר את חייו. חייו נעשים מוארים ושמחים, והוא תמיד עסוק בלראות כמה טוב ונפלא הוא בורא עולם.

מכתב המשגיח

לפני כשלושים שנה שלח המשגיח של ישיבת קול תורה, הגאון רבי גדליה אייזמן, מכתב לבוגרי הישיבה. הרב יעקב לוגסי שמר את המכתב ופרסם אותו בספרו.

המשגיח שואל: איך צריך אדם להתייחס למצב שיש בו גם טוב וגם רע? למשל, אדם קנה דירה בארץ ישראל, ומצד שני יש לו הרבה חובות. האם לשמוח או לדאוג מה יהיה? להודות או להתפלל? ואולי גם וגם?

ורבי גדליה כותב שזה בדיוק היסוד של חנוכה.

הכלי לנס

כל פעם שהקדוש ברוך הוא עושה נס, האדם צריך כלי שיקבל אותו. ומהו הכלי? בהתחלה ה' נותן רק חלק קטן מן הנס.

היסוד

אם האדם שמח ומודה על החלק הקטן שקיבל, נפתח לו כל השפע. ואם הוא מתלונן ושואל "מה יהיה?", בזה נסגר השפע.

וזה היה הניסיון של חנוכה ביום הראשון. מצאו פך אחד קטן של שמן, שהספיק רק ליום אחד. אפשר היה לשאול: מה יהיה מחר? אבל החשמונאים שמחו, שרו והודו על מה שמצאו. ההודיה הזאת הייתה הכלי לכל הנס, לכל שמונת ימי חנוכה.

ויגש אליו יהודה

בימי חנוכה קוראים בתורה "ויגש אליו יהודה". יהודה הוא מלשון הודיה, כמו שאמרה לאה: "הפעם אודה את ה'". מכאן רמז: איך זוכים לגשת ולהתקרב אל בורא עולם? על ידי שמודים ומהללים.

יהי רצון שנזכה תמיד להודות לה' כי טוב: על הטוב שהוא עושה לנו, על שהוא טוב, ועל כמה טוב להודות לו. אבינו שבשמיים מחכה לכל תודה קטנה שלנו, ומכל תודה כזאת הוא פותח לנו עוד שער של אור.

חנוכה#58

חנוכה

להודות ולהלל

שמונה ימים על נס של שבעה

שאלה מפורסמת שואל הבית יוסף: מדוע קבעו את חנוכה שמונה ימים? החשמונאים מצאו פך אחד של שמן טהור, שהיה בו כדי להדליק יום אחד בלבד, והשמן דלק שמונה ימים.

אם כן, ביום הראשון לא היה נס. היה שמן ליום אחד, והוא דלק יום אחד, כדרכו של עולם. הנס היה רק שבעה ימים!

למה, אם כן, אנחנו חוגגים שמונה ימים ולא שבעה?

גם הטבע הוא נס

נאמרו על כך תירוצים רבים. בשם הסבא מקלם מובא תירוץ עמוק ופשוט: כל הטבע הוא נס. גם מה שהשמן דלק ביום הראשון כדרכו, היה נס של הקדוש ברוך הוא.

מה ההבדל בין נס לטבע? ההבדל הוא רק בנו. לטבע האדם מתרגל. הוא רואה את השמש זורחת כל בוקר, את השמן דולק בנר, וכבר אינו מתפעל. אבל כשקורה נס גלוי, האדם מתפעל ומתרגש.

ומתוך ההתפעלות הזאת הוא מבין: מי שאמר לחומץ שידלוק, הוא שאמר גם לשמן שידלוק. גם מה שהשמן דולק כל יום, זה נס בדיוק כמו נס גלוי.

הנס של שבעת הימים לא בא רק כדי לתת אור בבית המקדש. הוא בא לפתוח לנו את העיניים. כשמודים על השמן שדלק בנס, ההודיה הזאת מביאה אותנו להודות גם על היום הראשון, שבו השמן דלק כדרכו, ושגם הוא בעצם נס.

התשובה

גם היום הראשון היה נס, אלא שרק על ידי הנס של שאר הימים התברר הדבר. לכן בחנוכה מודים שמונה ימים: גם על הנס וגם על הטבע.

יסוד התורה כולה

את היסוד הזה כתב הרמב"ן בסוף פרשת בא:

"ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם".

הנס הגלוי הוא כמו אור גדול שמדליקים בחדר חשוך, כדי שהאדם יראה סוף סוף את מה שהיה שם כל הזמן.

בני בינה

בפיוט "מעוז צור" אנו שרים: "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים". צריך להבין: למה דווקא כאן קוראים לחשמונאים "בני בינה"? מה הבינה המיוחדת שהייתה להם? מסביר הגאון רבי דוד כהן בספרו "ימי החנוכה": החשמונאים נקראים "בני בינה", כי מתוך הנס הם התבוננו והבינו שגם הטבע נעשה בידי הקדוש ברוך הוא. לכן קבעו שמונה ימים של הודיה, ולא שבעה.

וזה היה עיקר המלחמה עם היוונים. היוונים כפרו בכך שה' מנהיג את העולם, וחשבו שהעולם פועל מעצמו לפי חוקי הטבע. הניסים הגלויים בחנוכה הראו שלא הטבע שולט בעולם, אלא הקדוש ברוך הוא.

ה' הוא האלוקים

ב"על הניסים" אנו אומרים: "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול". מהו "שמך הגדול"?

הנהגת הטבע נקראת בשם "אלוקים", וכבר מובא בספרים ש"הטבע" עולה בגימטרייה "אלוקים". שם הוי"ה מורה על הנהגה של ניסים גלויים.

בהר הכרמל, כשירדה אש מן השמיים, כתוב:

"וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלוקים ה' הוא האלוקים" (מלכים א יח, לט).

מבאר הגאון מווילנא ב"אדרת אליהו": הם האמינו בבורא, אבל חשבו שה' עזב את הארץ ומסר אותה ביד המזלות, ביד הטבע. כשראו את הנס, התביישו והודו שה' הוא המשגיח בפרטות, ושגם בתוך הטבע טמון שם הוי"ה.

זה כל עניינה של הודיה: להכיר שהכל נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא, ושכל מעשיו הם ניסים שהוא עושה לנו מרוב אהבתו אלינו. ולכן במזמור לתודה אנו אומרים: "דעו כי ה' הוא אלוקים".

וכך מתבאר הנוסח "להודות ולהלל לשמך הגדול". שמו הגדול של ה' הוא השם שמורה על הנהגת הניסים. בחנוכה, שבו נעשו לנו ניסים גלויים, אנו מהללים לשמו הגדול, ומתוך כך מודים גם על הטבע, שגם הוא ניסים שה' עושה לנו. זהו הגילוי השלם של שמו.

אור המקדש בתוך הגלות

השפת אמת כותב שעם ישראל נברא כדי להודות לה', כמו שכתוב: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג, כא). אבל בגלות קשה לעשות זאת: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" (תהילים קלז, ד).

אבל בימי החנוכה מתנוצצת הארה מזמן בית המקדש. נרות החנוכה הם המשך של אור המנורה. ולכן בימים האלה קל יותר להשיג אמונה, וזה הזמן להודות ולהלל.

היוונים רצו לבטל את קדושת המקדש וטמאו את השמנים. והקדוש ברוך הוא עשה להפך: נתן לנו נר חנוכה, כדי שקדושת המקדש תימשך גם בלי בית מקדש. ואנו מדליקים דווקא בחוץ, ולמטה מעשרה טפחים, כי כוחו של חנוכה להאיר גם במקומות שנראים רחוקים מקדושה.

בהלל ובהודאה

חז"ל אומרים: "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב). מסביר השפת אמת: הימים האלה הם ימים טובים בשמיים, שבהם יורד אור מלמעלה, וגם ימים טובים בלבנו, שמתעורר בקלות להודות. לכן נאמרה לשון כפולה: "קבעום" כנגד מה שפעלו בשמיים, ו"עשאום" כנגד מה שפעלו בנפשות ישראל.

"הלל" הוא מלשון הארה, כמו "בהלו נרו עלי ראשי" (איוב כט, ג), כנגד האור שמלמעלה. "הודאה" היא הכנעה, כנגד הלב שנכנע לפני ה'. וכך גם הנר: הוא מאיר, וגם שורף ומכלה את השמן. כל להבה קטנה על אדן החלון מלמדת אותנו את שני הדברים יחד: לקבל אור, ולהיכנע לפני ה' מתוך תודה.

ניסיך שבכל יום עמנו

מול הנרות אנחנו לומדים להסתכל אחרת על כל יום. השמש, הלחם, הנשימה, הבריאות והמשפחה, כולם ניסים של ה', רק שהתרגלנו אליהם. חנוכה בא להעיר אותנו ולהזכיר לנו מי עושה את כל הטוב שבחיינו.

הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו אהבה גדולה, וכל מה שהוא עושה לנו, הגלוי והנסתר, נעשה מרוב אהבתו. יהי רצון שנזכה להיות כלים לאור הנפלא של חנוכה, ולהודות ולהלל לשמו הגדול על ניסיו שבכל יום עמנו, כל ימינו לעולם.

חנוכה#59

חנוכה

לך נאה להודות

"תהי צדיק"

חז"ל מתארים בגמרא במסכת נדה את התינוק לפני שהוא נולד: מקופל כמו פנקס, אוכל ממה שאמו אוכלת, ונר דלוק לו על ראשו, ומלמדים אותו את כל התורה כולה. וכשהוא יוצא לאוויר העולם, משביעים אותו:

"תהי צדיק ואל תהי רשע".

איך אפשר להשביע אדם שיהיה צדיק? וכי הדבר בידו? כן. ה' נתן בידי האדם את הכוח להגיע לדרגה הגבוהה ביותר, ומן השמיים מסייעים אותו.

אבל הרי כתוב "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ). אלא שיש תשובה. בפרקי דרבי אליעזר כתוב שה' ברא את התשובה עוד לפני שברא את העולם.

כצל עוף פורח

ומרגע שהתינוק נולד, הזמן מתחיל לרוץ, וכל רגע יקר מאוד. בן שנה, בן שבע, בן עשרים. "ימיו כצל עובר" (תהלים קמד, ד). ודרשו חז"ל: לא כצל של כותל, אלא כצל של עוף שפורח. רגע הוא כאן, ורגע איננו.

זקן אחד בן שמונים וחמש נשאל איך עברו עליו החיים. ענה: "כאילו עברה שעה אחת, כמו סרט שמריצים מהר".

כתב הרמב"ם בהלכות תשובה שצריך לשוב גם על מידות ודעות. ומבארים שגם על זה צריך לשוב: על שלא הודינו לה' כראוי. מי שעד היום פיו היה סגור, ולא הודה על כל מה שה' נותן לו בכל יום, יכול לחזור בתשובה ולהתחיל כבר היום. גם בתחום הזה יש תשובה.

המלך לשנה

כדי להבין כמה הזמן יקר, נביא משל. בממלכה אחת תלו מודעה: "מי רוצה להיות מלך לשנה?" אלפים התקהלו סביבה. אחד מיהר להירשם. אמרו לו: "לא צריך קורות חיים. רק תחתום: שנה אחת אתה מלך, ובסוף השנה חוזרים הביתה, בלי ויכוחים".

הושיבו אותו על כיסא מלכות רחב ונוח, ששוקעים בו עמוק. ארבעה ימים רק ישב ונהנה, ולא שם לב שהזמן עובר. אחר כך ביקש מעדנים, ולמחרת עוד מעדנים, ואחר כך יצא לטיולים בכל הממלכה. ופתאום עברו שישה חודשים, ועברה השנה כולה. באו ואמרו לו: "אדוני, הביתה". יצא בידיים ריקות, כמו שנכנס. וכך גם המלך השני.

בא השלישי, והיה פיקח. אמר: "תנו לי כיסא רגיל". שאל כמה תושבים יש בממלכה, וביקש מכל אחד עשרה דולר. את כל הכסף שלח מיד לבנק שבביתו. ואחר כך עוד ועוד. בלי מעדנים, בלי טיולים, בלי מנוחה. ובסוף השנה יצא בשמחה, ליהנות מן העושר לכל ימי חייו.

הנמשל: האדם בעולם הזה "שנה אחת", זמן קצר כצל עובר. הכסא והמעדנים נשארים כאן. מה שלוקחים איתנו הוא רק מה ששלחנו הביתה: תורה, מצוות ומעשים טובים. ואחד העיקרים הוא מה שה' חפץ בו: שנכיר אותו, כמו שכתוב "דע את אלוקי אביך ועבדהו". ואחד מעיקרי ההכרה הוא להודות לו. כל "תודה" בלב שלם היא עוד מטבע שנשלח אל הבנק של הנצח.

המנורה החדשה

בימים שלפני החשמל, משפחה ענייה אכלה לאור נר קטן. יום אחד ראתה האשה אצל השכנים אור גדול: מנורה חדשה. ביקשה מבעלה, והוא השקיע הרבה והתקין גם הוא מנורה.

בערב הראשון אמרה: "עכשיו רואים את הרצפה. תראה כמה היא שבורה!" החליפו מרצפות. אחר כך: "הבית ריק, צריך ספה". ועוד ועוד. עד שבעל הבית אמר לאורחיו: "לעולם אל תקנו מנורה!"

מה הקשר לענייננו? כל אחד יתבונן. ונראה שיש כאן לימוד גדול. האור היה צריך להביא תודה, ובמקום זה רק הראה עוד חסרונות. מי שמסתכל תמיד על מה שאין לו, לא יגיע לשמחה ולתודה.

בת מלכים

במדרש ויקרא רבה מובא משל: כפרי פשוט נשא בת מלכים, והביא לה חטיף קטן. אמרה לו: "אני בת מלכים. גם כל מעדני העולם לא יספיקו לי". הנמשל: הנשמה היא בת מלכים. אוכל ונוחות לא יספקו אותה. רק תורה וקרבת ה' נותנים לה סיפוק אמיתי.

למה אין מודים?

ועכשיו נגיע לעיקר. כותב בעל חובת הלבבות: האדם אפוף טובות, מסובב בהן מכל צד, וצריך להכיר מי הנותן ולהודות לו. גם לשליח מודים, כמו לדוור שהביא מעטפה, אבל עיקר התודה למי ששלח. ומדוע רבים אינם מודים?

יש שעסוקים מאוד בענייני העולם, אין להם זמן אפילו לדבר. הם רצים כל הזמן אחרי עוד ועוד, רוצים להגיע למדרגה גבוהה יותר, אינם מסתפקים במה שיש, ומסתכלים על מה שיש לשכן. כמו המנורה החדשה.

ויש שמוקפים בטובות כמו כולם ואומרים: "אז מה אם יש לי מקרר? אז מה אם יש לי בית? זה רגיל, כך צריך להיות". על זה מביא משל: איש חסד מצא תינוק במדבר וגידל אותו בביתו. ימים אחר כך שחרר אסיר מן השבי, והושיב את שניהם לסעודה. האסיר הודה בלי סוף: "תודה רבה! הצלת את חיי! איזה אוכל!" והילד ישב והתלונן: "למה אין היום מה שהיה אתמול?" למה? כי הוא היה רגיל בטובה מקטנותו, ולא היה בלבו מקום להודות. מי שלא מודה, זה מפני ההרגל: "מגיע לי". אבל באמת הכל מתנת חינם.

ויש שכאשר בא עליהם הפסד או צער, אינם מבינים שזה אמצעי להביא להם טובה. כמה פעמים אדם רואה רק אחר כך: "אילולא זה, לא היה קורה לי הטוב הזה". ה' הוא הטוב והמטיב, וכל גזרותיו בצדק. ויש שחושבים בלבם שאילו הם היו מנהיגים את העולם, היה טוב יותר.

העיקר

הימים חולפים כצל עוף פורח. מי שמתבונן ורואה שהכל מתנה, ולא "מגיע לי", פיו מתמלא שבח והודיה.

כוס ישועות אשא

אם כן, מי הוא שפיו מלא שבח? זה שמכיר בטובות. ואיך מכירים? מתבוננים ורואים שלא מגיע לנו כלום. מתבוננים בתורה המתוקה שנתן לנו, ובכל נשימה ונשימה, ורואים "כי טוב ה'".

יש פתגם: "תודה לי, ואוסיף לך". אבל אנחנו לא מודים כדי לקבל עוד. הלוואי שנחזיר משהו קטן מכל הטובות.

"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי. כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא" (תהלים קטז, יב-יג).

ה' מגדל אותנו בכל יום כמו אותו איש חסד, באהבה שאין לה סוף. ננסה להיות כמו האסיר המשוחרר, שכל ביס הוא בעיניו נס. יפקח ה' את עינינו לראות את טובותיו, ונודה לו בכל לבנו, כי לו נאה להודות.

חנוכה#60

חנוכה

לך נאה לשבח

שלוש מדרגות

בסוף ברכת מודים אנו אומרים: "הטוב שמך ולך נאה להודות". בפיוט "מעוז צור" אנו שרים: "לך נאה לשבח". ובסוף ההלל, שאנו גומרים בכל ימי החנוכה, אומרים: "כי לך טוב להודות ולשמך נעים לזמר".

בשלושת המקומות האלה יש מדרגה נוספת בשבח לה'. המדרגה הראשונה: אנו חייבים להודות על הטובות. השנייה: "טוב להודות לה'", כמו שכתוב במזמור שיר ליום השבת. והשלישית, הנשגבה: נעים ונאה להודות. ההלל עצמו מתוק לאדם ומענג אותו.

כך לימד דוד המלך

"רננו צדיקים בה', לישרים נאוה תהלה" (תהילים לג, א).

"הללויה כי טוב ה', זמרו לשמו כי נעים" (תהילים קלה, ג).

"הללויה, כי טוב זמרה אלוקינו, כי נעים נאוה תהלה" (תהילים קמז, א).

"נאוה" פירושו נאה ויפה. צדיקים וישרים מרגישים תענוג ומתיקות בכך שהם זוכים להלל את הבורא. ההודיה מתפרצת מלבם, והם משבחים בשמחה עצומה, ומרגישים שזו זכות גדולה להלל ולשבח אותו.

מודים על שאנו מודים

במודים דרבנן אנו אומרים: "על שאנחנו מודים לך". ומבאר רש"י: אנו מודים על כך שזכינו להודות.

יש מלאכים שאומרים שירה רק פעם אחת בכל קיומם, ויש פעם בשבוע או פעם ביום. ולנו ניתנה הזכות להלל תמיד:

"אברכה את ה' בכל עת, תמיד תהלתו בפי" (תהילים לד, ב).

למלאכים יש רגע אחד, ולנו יש כל רגע. ולכן הצדיקים אינם מרגישים שההודיה היא עול. הם מרגישים שהיא מתנה, ושמחים בה בכל לבם.

שתי דרכים אל ההלל הנעים

הספורנו מבאר ש"כי נעים" הוא משום ש"חפץ חסד הוא", ו"נאוה תהלה" היא לרוב גדלו. מכאן שתי דרכים.

הדרך הראשונה: להתבונן בחסדיו. ה' זן ומפרנס לכל, בלי גבול ובלי הפסק, ובלי לצפות לשום גמול, רק משום שהוא הטוב האמיתי, ומטבע הטוב להיטיב. וכשמתבוננים בזה, מרגישים כמה נעים להודות לו. לא מתוך נימוס או חובה, אלא מתוך שמחה. אדם שמסתכל על משפחתו, על בריאותו, על כל מה שה' נותן לו ולכל הסובבים אותו, אינו יכול שלא לשיר.

הדרך השנייה: להתבונן בגדולתו, בעולמות שברא, בעומק תורתו, בהנהגתו הנשגבה. מתוך כך מגיע האדם להתפעלות, מרגיש קרבת ה' ואהבה גדולה, ונעשה שמח ומאושר, כי "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו" (דברי הימים א טז, כז).

וכך כתוב במוסף רש"י: כשהצדיקים רואים שכינתו של הקדוש ברוך הוא, מיד הם אומרים שירה.

מעין גן עדן

ובחוברת "שערי הודיה", מתוך הספר "שערי אהבה", כתוב:

"אשרי הזוכה לחוש בנועם ההלל וההודיה לה'. אדם כזה זוכה לחיים מעין גן עדן כבר בעולם הזה... שמחה זו היא מטרת ה' יתברך ורצונו בבריאה. כאב רחמן שאוהב אותנו ביותר, ה' יתברך מקבל נחת רוח גדולה לראותנו משיגים את ההנאה והשמחה המרוממות שבשבילן ברא את העולם."

היסוד

ההודיה אינה רק חובה. מי שמתבונן בחסדי ה' ובגדולתו, מרגיש שנעים ונאה להלל אותו, וזוכה למעין גן עדן בעולם הזה.

הסוד של "מעוז צור"

ואפשר שלזה כיוון בעל הפיוט. "מעוז צור": ההתבוננות בעוז ובגדולת ה'. "ישועתי": ההתבוננות בישועות שהוא משפיע עלינו בלי סוף. ומשתיהן מגיעים לקרבת ה', שממנה יוצא: "לך נאה לשבח".

כשנעמוד מול הנרות ונשיר "מעוז צור", ננסה לחשוב רגע על גדולת ה' ועל ישועה אחת שעשה עמנו, ואז לשיר מן הלב.

אבינו שבשמיים, אב רחמן שאוהב אותנו ביותר, ברא את העולם כדי שנזכה לשמחה הזאת. כל שיר שאנו שרים לו עושה לו נחת רוח ומקרב אותנו אליו. נאהב אותו בכל לבנו ונשיר לפניו בכל עת: לך נאה לשבח.

חנוכה#61

פורים

ה' אלוקי לעולם אודך

מצווה של יום ושל לילה

אמרו חז"ל בגמרא במסכת מגילה:

"חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר: למען יזמרך כבוד ולא ידם, ה' אלוקי לעולם אודך" (תהלים ל, יג).

יש כאן חידוש גדול. בכל החגים, המצווה נעשית בזמן אחד: בפסח עיקר המצוות בלילה, ליל הסדר. בחנוכה מדליקים בלילה. בראש השנה תוקעים ביום. ארבעת המינים נוטלים ביום. וגם בפורים עצמו, משלוח מנות, מתנות לאביונים והסעודה הם רק ביום. רק המגילה נקראת גם בלילה וגם ביום. למה?

ועוד שאלות:

הלל אומרים רק ביום, "ממזרח שמש עד מבואו". רק בליל הסדר אומרים הלל בלילה, ומבאר החתם סופר שהוא כמו שעת הנס עצמה. והרי המגילה היא ההלל של פורים. אם כן, למה קוראים אותה בלילה?

ומאיפה לומדים מן הפסוק יום ולילה? רש"י מבאר: "כבוד" ביום, "ולא ידם" בלילה. אבל איפה זה כתוב?

ועוד שאלה: לפי התוספות, וכך מנהג האשכנזים, מברכים "שהחיינו" גם בלילה וגם ביום. הרי כבר בירכת אתמול בלילה! בחנוכה מברכים "שהחיינו" רק פעם אחת, בלילה הראשון, והיא פוטרת את כל הימים. ולפי מנהג הספרדים, גם בפורים מברכים רק בלילה. מה פשר הברכה השנייה?

יום ולילה

"יומם יצוה ה' חסדו, ובלילה שירה עמי" (תהלים מב, ט).

יש בחינה של יום, ויש בחינה של לילה. מבאר רש"י: יום הוא זמן של אור, כשהכל גלוי. רואים את חסדי ה', רואים שהוא משגיח, מתפללים ונענים. לילה הוא זמן של צרות, חושך וגלות, כשלא רואים את הטוב. ודוד המלך אומר: גם בלילה, "שירה עמי". אני שר בכל מצב.

"להגיד בבקר חסדך, ואמונתך בלילות" (תהלים צב, ג).

בבוקר, ביום, רואים את חסדי ה' ומספרים אותם. בלילה, בחושך, כשלא רואים, מאמינים בבורא עולם שהכל לטובה.

כבוד ולא ידום

עכשיו נבין את הפסוק. "יזמרך כבוד": כשרואים את כבוד ה' בגלוי, ביום, מזמרים לו. "ולא ידום": בלילה, בזמן צרה, היה אפשר לשתוק ולומר "אין לי על מה לשיר". אומר דוד המלך: לא! גם אז לא אשתוק. "ה' אלוקי לעולם אודך", תמיד, בטוב וברע.

חסיד אחד, חתנו של בעל "תפארת שלמה" מראדומסק, בא אל האדמו"ר מקוצק. ביקש ממנו הרבי דבר תורה מחותנו. אמר: אצל אהרן הכהן כתוב כשמתו בניו "וידם אהרן", וזו מדרגה גדולה. אבל דוד המלך אמר "ולא ידם": גם בשעת צרה עוד ניגן וזימר. אמר האדמו"ר: "טוב מאוד אמר".

יש מדרגה של "וידם": לשתוק בשעת צרה ולקבל את הדין באהבה. ויש מדרגה גבוהה יותר: "ולא ידם", לא רק לשתוק, אלא לשיר לה' בתוך החושך.

עד דלא ידע

כדי להבין למה צריך גם לילה, נשאל: מה מהות הפורים? "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מבארים המפרשים: להבין שאין רע בעולם. לקחו את אסתר לבית אחשוורוש, וזה נראה רע, ובאמת זה הציל את כולם. ביום שרצו להרוג את היהודים, הרגו היהודים את אויביהם. "ונהפוך הוא". כל המגילה מלמדת שכל מה שנראה רע, בא רק להביא את הטוב.

שני סיפורים ימחישו לנו מה פירוש שאין רע בעולם.

אשה בהריון באה אל אחות בטיפת חלב, וסיפרה בדרך אגב שנפלה ברחוב. "ומה עשית?" "שום דבר, קמתי והמשכתי". אמרה לה האחות: "אשה בהריון שנופלת, זה עלול להיות מסוכן. את נוסעת עכשיו לבית החולים". לא הייתה ברירה, והיא נסעה.

בבית החולים אמרו לה: "ברוך ה', התינוק לא נפגע מן הנפילה. אבל טוב מאוד שבאת". כי בבדיקות גילו שיש לו מום מסוכן בלב, שאילו נולד בלי שידעו, היה עלול למות תוך דקות. כיון שידעו מראש, ילדה במקום שבו ניתחו אותו מיד. כעבור כמה חודשים באה אל האחות עם תינוק בריא ושלם, ואמרה: "בזכות שנפלתי, הוא חי".

יהודי אחד היה בבית הכנסת בשמחת תורה, ונזכר במה שמובא בשם הגאון מווילנה, כמה חשוב לרקוד עם ספר התורה. לקח ספר תורה והתחיל לרקוד, ופתאום הרגיש כאבים קשים בגב. בקושי הגיע הביתה, ואחר כך עברו הכאבים גם לרגליים. בבדיקות גילו מחלה קשה, בזמן. ברוך ה', קיבל טיפולים, ובעזרת ה' הוא בדרך להחלמה. אמר: "בהתחלה חשבתי: תראה כמה נורא, דווקא כשאני מחזיק ספר תורה אני מקבל מכה כזאת? אבל עכשיו הבנתי: ספר התורה הזה הציל את חיי".

זה מה שפורים מלמד אותנו: כל מה שנראה רע בחיים, הוא בדיוק מה שמביא את הטוב בסוף. הכל מתגלגל לטובה.

סוד הפורים

לא רק שאין רע בעולם. הרע עצמו הוא הסיבה לטוב. ולכן מודים לה' גם בלילה, לפני שרואים.

התשובות

עכשיו מתורצות כל השאלות. בכל החגים מודים כשרואים ניסים, ולכן ביום. בפורים לומדים להודות גם על "ארור המן", ולכן קוראים גם בלילה. זה ההבדל בין ההלל, שהוא שירה על נס גלוי, לבין המגילה בלילה, שהיא שירה בתוך החושך.

ומאיפה לומדים יום ולילה מן הפסוק? "כבוד" הוא כשרואים את יד ה', וזה יום. "ולא ידם" הוא כשהיה אפשר לשתוק, וזה לילה.

ולכן מברכים "שהחיינו" פעמיים: אלה שתי מצוות. ביום מודים על הניסים שרואים. בלילה, כשרע ולא רואים את חסדי ה', ואדם שואל "מה אגיד הלל?", המצווה היא "ולא ידם". מצווה להודות כשטוב, ומצווה אחרת להודות כשרע.

לעולם אודך

המהרש"א מבאר שני פירושים ב"לעולם אודך". הראשון: תמיד, בין כשטוב לי ובין כשרע לי. והשני: גם לעולם הבא. כל המועדים עתידים להתבטל, ופורים לא יתבטל. מי שזוכה לשיר לה' גם כשרע לו, ישיר גם לעתיד לבוא, ויראה איך הכל היה טוב.

מי שמודה לה' רק כשהוא רואה ניסים, עושה דבר טוב ונכון. אבל מי שמודה גם בלילה, כשעדיין לא רואה, הוא שמבין את סוד הפורים. כמו האם שנפלה ולא ידעה שהנפילה מצילה את בנה, וכמו היהודי שרקד ולא ידע שהכאב מציל את חייו, כך גם אנחנו לפעמים איננו רואים. אבל ה' רואה.

אבינו שבשמיים איננו רחוק מאיתנו גם בלילה. גם כשחושך ואיננו מבינים, הוא מחזיק בידנו ומכין לנו ישועה. נזמר לו כבוד כשרואים את ניסיו, ולא נדום גם כשקשה, ונאמר בלב שלם: ה' אלוקי, לעולם אודך.

חנוכה#62

חנוכה

ימי החנוכה – לעולם אודך

ימים של הודאה

ימי החנוכה נקבעו "להודות ולהלל". שמונה ימים שכל עניינם תודה לבורא עולם. כבר על המתנה הזאת לבדה, שיש לנו ימים כאלה, אנחנו צריכים להודות. ולכן נפתח בתודה על כל החסדים, שאין להם סוף ואין להם מספר, שעשה איתנו, שעושה איתנו ושעוד יעשה איתנו.

בימים האלה נוהגים לומר את "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד", שמדבר על חנוכת הבית. והוא מסתיים כך:

"למען יזמרך כבוד ולא ידם, ה' אלקי לעולם אודך" (תהילים ל, יג).

מה פירוש "לעולם אודך"?

בפשטות: תמיד, לנצח. אבל אפשר שיש כאן עוד רמז, ונגיע אליו דרך שאלה מפורסמת.

שאלת הבית יוסף

הבית יוסף שואל: בפך השמן היה שמן ליום אחד. ביום הראשון השמן דלק כדרכו, והנס היה רק שבעה ימים. אם כן, למה מדליקים שמונה ימים?

נאמרו על כך תירוצים רבים. ואחד מהם, בדרך המוסר, מובא בשם הסבא מקלם, על פי מעשה שבגמרא.

החומץ שדלק

רבי חנינא בן דוסא חזר לביתו בערב שבת, ומצא את בתו עצובה. "התבלבלתי", אמרה, "ובמקום שמן שמתי חומץ בנרות. עוד מעט הם ייכבו". אמר לה:

"מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק" (תענית כה ע"א).

והחומץ דלק כל השבת כולה.

מה הוא לימד אותה? למה את דואגת? מי אמר שזה טבעי ששמן דולק? הקדוש ברוך הוא קבע בטבע שהשמן יהיה חומר בעירה. מי שקבע זאת, יכול לקבוע גם שהחומץ ידלוק.

גם הטבע הוא נס

כל מה שאנחנו קוראים לו "טבע", הקדוש ברוך הוא הטביע אותו. ההבדל בין נס לטבע הוא רק בזה שנס קורה פעם אחת, והטבע הוא נס שחוזר תמיד, ולכן התרגלנו אליו. אבל באמת הכל נס.

ומכאן התירוץ: גם זה שהשמן דלק ביום הראשון הוא נס. נס מתמשך, שהקדוש ברוך הוא רצה שיהיה קבוע. ונס מתמשך לא יורד מדרגתו. הוא נשאר נס, רק נס שהתרגלנו אליו. ולכן מדליקים שמונה ימים.

נס נסתר ונעלם

והנה הטבע הוא נס נסתר, נעלם מעינינו, כי התרגלנו אליו. ועכשיו נבין את הרמז: "לעולם אודך", "לעולם" מלשון העלם. אודך גם על הנסים הנעלמים.

ואולי דווקא עליהם צריך להודות בעיקר. כי אנחנו מתרגלים אליהם, והם נשחקים אצלנו ונראים כמו "ככה זה העולם". אבל הקדוש ברוך הוא קבע את הטבע בכל פרט ופרט, ובכל נשימה ונשימה שאנחנו נושמים. גם בגוף שלנו, הכל הוא נס מתמשך.

היסוד

"לעולם אודך": להודות לה' גם על הנעלם, על הנס הנסתר שבתוך הטבע.

ויכול להיות שכדי לצאת מן ההרגשה ש"הכל טבעי", צריך דווקא שמונה ימים. שמונה ימים לחדד בתוכנו את התחושה שהכל נס אחד שנמשך.

האור שמאיר לכל השנה

כתוב שעיקר השפע יורד בימים האלה דרך ההודאה על הנסים, דרך ההלל השלם. לכן נרבה בהודאה: בפסוקי ההודאה, בהלל ובכל הודאה שבתפילה. נתפוס כל הודאה בחוזקה, ולא נפספס אף אחת.

אבינו שבשמיים עושה איתנו נסים בכל רגע, גם כשאיננו רואים. כמה הוא אוהב אותנו! נאהב אותו ונודה לו בכל לבנו, ונזכה יחד להדלקת המנורה בבית המקדש ולגאולה השלמה, ונודה לו בשיר חדש, במהרה בימינו, אמן.

חנוכה#63

חנוכה

לקחים נפלאים מחנוכה

לא לתת לחנוכה לעבור

הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן היה אומר: אסור שחנוכה יעבור עלינו כמו עוד כמה ימים. מחנוכה צריך להתחנך, לקחת ממנו מוסר השכל לכל השנה. נתבונן בכמה דברים נפלאים שלוקחים מחנוכה.

למה הרמב"ם מסיים בשלום בית?

דרכו של הרמב"ם לסיים פעמים רבות את ההלכות בדבר מוסר. וכך הוא מסיים את הלכות חנוכה:

"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד... היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" (רמב"ם, הלכות חנוכה פרק ד).

מה הקשר בין חנוכה לשלום בית? דברים כאלה מתאימים להלכות אישות, לא להלכות חנוכה!

נרות שלעולם קיימים

הרמב"ן בפרשת בהעלותך מביא את המדרש: כשראה אהרן את הנשיאים מקריבים לחנוכת המשכן, והוא ושבטו לא השתתפו, חלשה דעתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שלך גדולה משלהם", שהנרות לעולם קיימים.

ושואל הרמב"ן: כיצד לעולם קיימים, והרי אין היום מנורה? ומבאר שהרמז הוא לנרות החנוכה של בית חשמונאי.

מכאן יסוד נפלא: נרות החנוכה הם המשך המנורה שבבית המקדש. כשאתה מדליק, אתה הכהן הגדול. החנוכייה היא המנורה. והבית שלך הוא בית המקדש.

לכן מצוות חנוכה היא "נר איש וביתו", ומדליקים דווקא בבית. בזה נר חנוכה שונה מכל המצוות, שאפשר לקיים אותן בכל מקום. ו"ביתו" זו אשתו, כי הבית הוא בית המקדש שיש לנו בימינו.

הבית הוא מקדש

חנוכה מלמד אותנו שהבית היהודי הוא כמו בית המקדש. ואם הבית הוא מקדש, שלום הבית קדוש. לכן נר ביתו קודם אפילו לנר חנוכה.

ועוד: כל קלקול העולם התחיל מכך שאדם הראשון לא הכיר בטובה שיש באישה, ואמר "האשה אשר נתתה עמדי". לכן תחילת הכרת הטוב היא להודות לה' על האישה שנתן לנו, שבזכותה הבית נעשה משכן לשכינה, וגם להכיר לה עצמה טובה.

שמונים נרות

כותב הרמב"ם שבמהדרין מן המהדרין מדליקים נר לכל אחד מבני הבית, ומוסיפים בכל לילה. מי שיש לו עשרה בני בית, בלילה השמיני מדליק שמונים נרות. איזו שורה ארוכה של אורות, ממש מסיבת חנוכה!

אבל מה הקשר בין חנוכה למספר הילדים שבבית?

מובא על כך ביאור נפלא: בחנוכה צריך אדם להרגיש כאילו הוא עצמו ניצל מן היוונים. ואם כן, עליו להודות לה' על כל ילד וילד שלו, שהוא לא יווני. על כל ילד, הודיה מיוחדת. ולכן מדליקים כנגד מספר הילדים.

ואולי זה גם סוד מנהג האשכנזים להוסיף בנרות שבת נר כנגד כל ילד. ובעל "יסוד ושורש העבודה" כתב בצוואתו כמה היה מודה לה' בכל פעם שראה שאחד מילדיו עושה נחת רוח לבורא עולם.

חג של הכנה

אומר ה"שפת אמת": חנוכה הוא חג של הכנה למצווה. בבית המקדש הדלקת המנורה כשרה גם בזר, אבל הטבת הנרות, ההכנה, רק בכהן. וגם אצלנו, ההכנה לוקחת הרבה יותר זמן מן ההדלקה: שמן, פתילות, שמונה נרות. ההדלקה עצמה קצרה.

ואיך נוצרה חנוכה? מלאכת המשכן נגמרה בכסלו, אבל הוא הוקם רק בניסן. אמר הקדוש ברוך הוא: עליי לשלם לכסלו, שבו הכינו. "מה גדלו מעשיך ה'": הקדוש ברוך הוא משלם על הרצון, על ההכנה ועל כל מחשבה טובה, שכר בפני עצמו.

ולכן מדליקים בפתח הבית: עיקר הקדושה של הבית היהודי היא בפתח, בהכנה, בכך שאתה מכין את עצמך להיכנס אל המקדש.

ההכנה לגאולה

ומה מכינה חנוכה? אומר ה"שפת אמת": כיוון שהוא הנס האחרון, בכוחו ההכנה לגאולה העתידה, כשתהיה לנו התלהבות ותשוקה גדולה בהלל והודיה:

"פתחו לי שערי צדק, אבא בם אודה י-ה" (תהילים קיח, יט).

וכך כתב בליקוטי מוהר"ן: ימי חנוכה הם ימי הודאה, והם בחינת שעשוע העולם הבא. כי זה עיקר שעשוע העולם הבא: להודות ולהלל לשמו, להכיר אותו ולהיות קרובים אליו. ולעתיד כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה.

וזה מה שרואים היום: מיום ליום עוד ועוד יהודים מתעוררים להלל ולהודות לה' בהתלהבות ובתשוקה. זו ההכנה לגאולה השלמה.

מזון הנשמה

"כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי" (תהילים סג, ו).

מבאר המלבי"ם: כמו שהמאכל משביע את הגוף, כך ההלל משביע את הנפש. הוא מזון הנשמה. וב"מסילת ישרים" כתב על דוד המלך, שאמר "תרננה שפתי כי אזמרה לך": השמחה התגברה בקרבו עד שהשפתיים עצמן רננו מאליהן.

כמה ה' אוהב אותנו, שהוא עצמו מעורר בנו את התשוקה להודות לו כדי לקרב אותנו אליו! נעשה את ביתנו מקדש, נודה על כל ילד ועל כל טוב, ונזכה במהרה לגאולה השלמה, לימים שכולם הלל והודיה.

חנוכה#64

חנוכה

בחנוכה מודים על הילדים

ארבעים וארבעה

המספר ארבע קשור מאוד להודיה. חז"ל לימדו ש"ארבעה צריכין להודות". וגם בחנוכה המספר הזה חוזר: אם נספור את כל הנרות של שמונת ימי החנוכה, יחד עם השמש של כל לילה, נגיע לארבעים וארבעה נרות.

ומעניין: גם ב"מזמור לתודה", אם סופרים את המילים יחד עם הכתיב והקרי של "ולא אנחנו", יוצאות ארבעים וארבע תיבות.

"מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ. עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה" (תהילים ק, א-ב).

ויש עוד צירופים מעניינים. כשנערך "פנקס ההודיה", פנקס שבו אדם רושם את חסדי ה' איתו, נמצא שנשארו בו לכתיבת ההודיות בדיוק ארבעים וארבעה עמודים. וכששקלו את הפנקס יחד עם המעטפה כדי לשלוח אותו בדואר, הוא שקל ארבעים וארבעה גרם. דברים קטנים, אבל מי שמתבונן רואה איך הקדוש ברוך הוא מנהל הכל בצורה נפלאה.

על הניסים שעשה לנו

הרמב"ם כותב בלשון מפורסמת:

"מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד, וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו" (רמב"ם, הלכות חנוכה).

לכאורה היה צריך לכתוב "שעשה לאבותינו", כמו שאנו מברכים "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם". מדוע כתב "לנו"?

מכאן למדנו שבחנוכה כל יהודי מודה לא רק על הניסים של לפני אלפיים שנה, אלא גם על הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לו עצמו. בחנוכה כל יהודי פותח את "פנקס ההודיה" שלו, ומודה לה' על הניסים שעשה לו, לו ממש: על הבריאות, על הפרנסה, על הבית, ועל כל הישועות הקטנות והגדולות של השנה.

נר לכל אחד ואחד

כמה נרות מדליקים? לפי הרמ"א, המהדרים נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק בעצמו. אבל הרמב"ם כותב אחרת:

"מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד... והמהדר את המצווה מדליק נרות כמניין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד" (רמב"ם, הלכות חנוכה).

כלומר, לפי הרמב"ם, מי שיש לו ארבעה ילדים מדליק חמישה נרות: אחד כנגדו וארבעה כנגד ילדיו. מי שיש לו שבעה ילדים מדליק שמונה.

ונשאלת שאלה: מה הקשר בין חנוכה למספר הילדים? וכי צריך לפרסם בחלון כמה ילדים יש לך?

הגאון רבי אשר וייס מעיר, שהמנהג להדליק נרות שבת כמניין בני הבית לקוח מדברי הרמב"ם האלה בנר חנוכה. ואם כן, מה יש בנר חנוכה שקשור דווקא לבני הבית?

אלמלא הנס, היינו יוונים

התשובה מובאת בספר "שערי תורת הבית". על מה אנו מודים בנרות חנוכה? על כך שהקדוש ברוך הוא הציל אותנו מן היוונים, שרצו "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".

כמו שבליל הסדר "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך בחנוכה צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא עכשיו משעבוד יוון. אלמלא הנס, הרי אנו ובנינו ובני בנינו, כולנו היינו יוונים.

היוונים לא רצו רק להרוג. הם רצו שנשכח את התורה ונעזוב את המצוות, שנהיה כמותם. ואם היו מצליחים, לא היו לנו היום ילדים שלומדים תורה, מתפללים ומברכים. כל ילד יהודי ששומר תורה ומצוות, הוא חלק מנס חנוכה.

היסוד

כשמדליקים נרות חנוכה, מודים לה' עלינו ועל ילדינו, שכולנו זוכים להכיר את בורא העולם, ללמוד תורה ולשמור מצוות. לכן מדליקים נר כנגד כל ילד וילד.

תודה בכל נר

זו עצה נפלאה לכל אחד. כשמדליקים את הנרות, אפשר לכוון לדברי הרמב"ם ולהודות על כל ילד בפני עצמו: בנר הראשון, תודה לה' על בני הבכור שזוכה לשמור תורה ומצוות. בנר השני, תודה על בתי. וכך על כל ילד וילד.

ולכן קורא הרמב"ם למצווה "חביבה עד מאוד". חביב מאוד לפני הקדוש ברוך הוא כשיהודי שמח שזכה להיות בנו, ושניצל מלהתבולל. אבא שרואה את בנו שמח בו ומודה לו, אין לו נחת גדולה מזו.

בנים תלמידי חכמים

"הרגיל בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים" (שבת כג ע"ב).

חז"ל אמרו שיש תלמידי חכמים שאין בניהם תלמידי חכמים, משום שאינם מברכים בתורה תחילה. כשלא מודים על התורה, היא אינה עוברת לבנים.

אבל מי שנזהר בנר, להודות בו על כל ילד וילד שלומד תורה ושומר מצוות, זוכה שבניו יהיו תלמידי חכמים. ההודיה משפיעה שפע עצום. הקדוש ברוך הוא רואה כמה אתה שמח בבן שלו, ושולח לך עוד ועוד שפע של חכמה וילדים צדיקים.

חנוכה של הודיה

ילדים יכולים לנסות את זה כבר הערב: לעמוד ליד החנוכייה ולומר תודה לה' על אבא ואמא, על האחים והאחיות, ועל כך שכולנו יהודים שומרי תורה. והורים יכולים להביט בכל ילד ולהודות עליו בשמו.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו ואת ילדינו אהבה שאין לה סוף. הוא שהציל אותנו מיד היוונים, והוא שנותן לנו את הזכות להיות בניו. נודה לו בכל נר ונר, ונאהב אותו בכל לבנו. חנוכה שמח!

חנוכה#65

חנוכה

להיות מוסיף והולך

הפרות שבלעו ולא נודע

בפרשת מקץ, הנקראת סמוך לחנוכה, חולם פרעה על שבע פרות יפות ושבע פרות רעות. והרעות אוכלות את היפות:

"ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה, ומראיהן רע כאשר בתחלה" (בראשית מא, כא).

יש כאן מסר לחיי אדם. עוברות עליו שנים טובות של ברכה, הצלחה ושמחה. ופתאום באות "שנות רעב": טרדות וייסורים. והוא נעשה עצוב, וחושב שה' עזב אותו חלילה. השנים הרעות "בלעו" את הטובות, ולא נשאר זכר לטוב.

עצת יוסף

מה עשה יוסף? יעץ לפרעה לאסוף אוכל בשנות השובע, לשנות הרעב. וכך כל אדם: כשטוב לך, אסוף ושמור את הטוב.

איך? לוקחים פנקס וכותבים בו את הדברים הטובים שה' עושה לנו. כל מקום שראינו בו את יד ה' ואת אהבתו.

חנוכה הוא אוצר

חז"ל קבעו ימי זיכרון להודות על הטובות. חנוכה מזכיר שה' שמר על הפך הקטן בתוך כל היוונים. וכשבאים ימי גלות וחושך, פותחים את האוצר ומאירים בו את החושך.

מוסיף והולך

בדרך כלל אדם זוכר רק את הטוב האחרון שקרה לו, ושוכח את כל השאר. חבל! כדאי להיות "מוסיף והולך": על כל טוב חדש להודות, ולהמשיך להודות גם על כל הטובות הישנות, לזכור אותן ולספר אותן מדי פעם.

כך נזכור תמיד את אהבת ה' אלינו, גם בימי השובע וגם בימי הרעב. יהי רצון שאור החנוכה ימשיך להאיר לנו את השנה כולה. חנוכה שמח!

חנוכה#66

חנוכה

מזמור לתודה בחנוכה

ארבעים וארבע מילים

יש שהנהיגו שבחנוכה יאמר כל יהודי בביתו "מזמור לתודה", כדי שתעלה לפני ה' נחת רוח מכל ישראל יחד. ויש קשר נפלא בין המזמור הזה לחנוכה.

רמז ראשון: במזמור לתודה יש ארבעים וארבע מילים, כשמונים את הכתיב והקרי של "ולא אנחנו". וזה מניין כל נרות החנוכה עם השמש: שלושים ושישה נרות ושמונה שמשים.

שיר של תודה בירושלים

רמז שני: אומרת המשנה במסכת שבועות שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך, נביא, אורים ותומים, סנהדרין של שבעים ואחד, שתי תודות, ובשיר. ואיזה שיר?

"שיר של תודה, בכנורות ובנבלים ובמצלתים, על כל פינה ופינה ועל כל אבן ואבן שבירושלים" (שבועות טו ע"ב).

ומפרש רש"י: שיר של תודה הוא מזמור לתודה. כשקידשו את ירושלים, אמרו מזמור לתודה. כי ההודיה משרה שכינה, כמו שכתוב: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל" (תהילים כב, ד).

והנה, חנוכה הוא חנוכת הבית. היוונים חיללו את בית המקדש, "ובאו בה פריצים וחללוה", ובחנוכה החזירו לו את קדושתו. ואיך מחזירים קדושה? במזמור לתודה. לכן ראוי לאמרו בחנוכה.

חידה לילדים

היכן רמוז מזמור לתודה במעוז צור?

"מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תכון בית תפלתי, ושם תודה נזבח. לעת תכין מטבח מצר המנבח, אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח".

כשייבנה בית המקדש, "ושם תודה נזבח", נקריב קרבן תודה. אבל מה זה "לעת תכין מטבח מצר המנבח"? הרי המקדש כבר נבנה!

מכאן שגם אחרי הבניין יהיו אויבים מסביב. "צר המנבח" הוא עשו, שנמשל לכלב נובח, ולועג: "אין לכם חלק באלוקי ישראל". כל עוד יש גויים רשעים, אי אפשר לגמור את חנוכת הבית, כי אם ייכנסו למקדש, יחללוהו. רק כשה' יטבח את הצר המנבח, "אז אגמור".

ומה זה "שיר מזמור"? למה לא "מזמור שיר", כלשון "מזמור שיר חנכת הבית"?

הרמז

"שיר מזמור" הוא מזמור לתודה: הגמרא קוראת לו "שיר של תודה", והוא פותח "מזמור לתודה". כשתיגמר חנוכת הבית, נשיר מזמור לתודה.

על העבר, ההווה והעתיד

לכן נאמר מזמור לתודה בחנוכה: על העבר, על כל הניסים ועל חנוכת הבית בימים ההם. על ההווה, כי בימים אלה ה' חונך לנו את ביתנו כמעין מקדש, "זכו, שכינה ביניהם": הבית הוא המקדש והחנוכייה היא המנורה. ועל העתיד, כמו שמבואר בספר "כי אתה עמדי": מי שרואה את חסדי ה' עד היום, ליבו מתמלא אמונה שיעזור לו גם בעתיד, והוא כבר שר על הגאולה.

ועוד, כמו שכתוב בספר "טוב להודות": מזמור לתודה נקרא "שיר", ושיר צריך לשיר. ומי ששר שירה מכל הלב, מוחלים לו על עוונותיו. כל אחד יכול לשיר אותו בניגון שאוהב.

אבינו שבשמיים שוכן בתוך תהילותינו. כשאנו שרים לו תודה, אנו מקדשים את ביתנו ומזמינים אותו לשכון בו. יהי רצון שנזכה בקרוב לשיר יחד "אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח", בבניין בית המקדש. חנוכה שמח ומלא הודיה.

חנוכה#67

חנוכה

מצווה חביבה עד מאוד

ביטוי שלא נאמר על שום מצווה

לפני שנפרדים מאור החנוכה, נתבונן איך לוקחים אותו לכל השנה. כתב הרמב"ם:

"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד" (רמב"ם, הלכות חנוכה פרק ד).

ביטוי כזה לא כתב הרמב"ם על אף מצווה אחרת. רק על נר חנוכה.

מה מיוחד כל כך במצווה הזאת?

מה פירוש "הודאה"?

הגמרא במסכת שבת, אחרי שהיא מספרת על נס פך השמן, מסיימת:

"לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

ובפירוש המילה "הודאה" נחלקו רש"י והרמב"ם. לפי רש"י, "הודאה" היא אמירת "על הניסים", שאנו אומרים בברכת המזון ובברכת "מודים" שבשמונה עשרה.

אבל הרמב"ם, כשהוא מעתיק את דברי הגמרא, כותב כך:

"ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו... ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים... להראות ולגלות הנס" (רמב"ם, הלכות חנוכה ג, ג).

הגמרא אמרה "הלל והודאה", והרמב"ם כותב "שמחה והלל, ומדליקין". על "על הניסים" אין כאן מילה. אם הרמב"ם סובר כרש"י, איך לא הזכיר זאת בשעה שהעתיק את לשון הגמרא?

אומרים המפרשים: הרמב"ם חולק על רש"י. לדעתו ה"הודאה" שבגמרא היא הדלקת הנרות עצמה. זו מצווה שכל עניינה הוא להודות לה' על הניסים.

וכך מפורש בדבריו: "וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו". ההודיה איננה תוספת למצווה. היא גוף המצווה.

למה ההודיה חביבה כל כך?

מבאר בספר "ירח למועדים": אמרו חז"ל במדרש על "בראשית": בשביל הביכורים, שנקראו "ראשית". כל הבריאה נבראה בשביל מה שמונח בביכורים, ההודיה והכרת הטוב. וכתב הרמב"ן בסוף פרשת בא:

"וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה... ואין אל עליון חפץ בתחתונים, מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו".

תכלית הבריאה

ההודיה היא המטרה שבשבילה נברא העולם. ומצוות נר חנוכה, שכל עניינה הודיה, נוגעת בתכלית הזאת עצמה. לכן היא חביבה עד מאוד.

וכפי שהאריך בשו"ת "מנחת שלמה": עיקר הדלקת נר חנוכה הוא כדי להודות ולהלל. מי שמדליק ולא מודה, חסר לו עיקר המצווה.

להמשיך את האור לכל השנה

פסח הוא חג האמונה. אבל לא רק בפסח מאמינים, אלא מפסח שואבים אמונה לכל השנה. כך גם מחנוכה שואבים הודיה לכל השנה.

ואיך? קחו לעצמכם דקה אחת ביום לפחות, ועדיף חמש דקות. שבו והודו לה' על הדברים הטובים שראיתם היום. תמיד תמצאו כמה. את הנפלאים ביותר רשמו בפנקס, ומדי פעם עברו עליהם. כך תראו כמה חסדי ה' יש איתכם, ואיך אתם מוקפים בחסדים מכל צד.

ומי לא רוצה להיות חביב בעיני בורא עולם? הנה ההזדמנות: מצווה שחביבה עד מאוד, בכל יום מחדש.

הברכות של מי שמודה

בספר "חי בתודה" נמנו כאחת עשרה מעלות למתחזק בהודיה. הנה כמה מהן:

אמונה שלמה, כי הוא רואה שה' עושה איתו הכל. אהבת ה', כי הוא רואה כמה חסדים יש איתו. ביטחון, וכך הציע רבי שלמה זלמן אויערבך כדרך לקנות ביטחון.

עין טובה והצלה מלשון הרע, כי הוא מתרגל לראות טוב, "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב". שלום בית, כי הוא מודה גם בבית. זריזות, כמו שכתב ב"מסילת ישרים" שהדרך לזריזות היא להתבונן בחסדי ה'. ושמחה, כי מי שמודה, שמח.

קרוב אליך הדבר

"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא... כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשתו" (דברים ל, יא–יד).

בחמש דקות ביום אפשר לקנות עולם. אבינו שבשמיים מחכה לכל מילת תודה שלנו, כי זה כל חפצו מן הבריאה. נמשיך את אור החנוכה לכל השנה, ונהיה בנים חביבים לאבינו האוהב, שמקיף אותנו בחסדיו בכל רגע.

חנוכה#68

חנוכה

כי לעולם חסדו

ימים של הודיה

ימי החנוכה הם ימים שבהם מתרכזת החובה – והזכות – להודות לקדוש ברוך הוא. הם נקבעו "להודות ולהלל". לכן אומרים בהם הלל, ומוסיפים "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון. ובהלל אנו חוזרים שוב ושוב על הפסוק:

"הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" (תהילים קיח, א).

החסד שממשיך

אחד הביאורים היפים: כשאדם מודה לה' על הטוב, אז "לעולם חסדו" – החסד ממשיך, וממשיך, עוד ועוד. ההודיה אינה סוף של חסד. היא תחילתו של החסד הבא.

משל לילד שחוזר הביתה, ואמא מגישה לו ארוחה. הוא טועם ואומר: "אמא, איזה אוכל טעים! תודה רבה!" ומה אמא עושה? "אתה רוצה עוד?" ומביאה לו עוד מנה. הוא לא ביקש, אולי אפילו לא רצה לבקש – אבל כשאומרים תודה, יש חשק לתת עוד.

כך אבינו שבשמיים. כשאנו מודים לו, מתעורר כביכול רצון למעלה להביא לנו עוד שפע ועוד חסדים.

המנהלת שלא ענתה

והנה סיפור שקרה לפני זמן קצר. אישה אחת הייתה צריכה לארגן פעילות מיוחדת בבית הספר שבו היא עובדת, ולשם כך לתאם עם המנהלת את כל הפרטים.

כמה ימים ניסתה לתפוס אותה ולא הצליחה. התקשרה – אין מענה. חיכתה על הקו – אף אחד לא ענה. שלחה הודעה – אין תגובה. בלי המנהלת אי אפשר להתחיל, והיא הייתה מתוסכלת מאוד.

סיפרה זאת לחברה טובה, וזו אמרה לה: "קבלי על עצמך שאם היא תענה, תודי לה' ותאמרי 'נשמת כל חי'. ותודי כבר עכשיו – גם על זה שהיא לא עונה, ועל העבודה שיש לך, ועל כל מה שיש לך."

היא קיבלה על עצמה. היה זה יום שישי, זמן לחוץ של ערב שבת. כעבור שעה התקשרה אל חברתה בהתרגשות: "את לא תאמיני! כמה דקות אחרי שדיברנו, המנהלת חזרה אליי, אחרי כל כך הרבה פעמים, וסידרנו את כל הפרטים!"

והיא עוד לא הספיקה לומר את ההודיה. היא רק קיבלה על עצמה להודות – וכבר ראתה בחוש את הישועה.

ההודיה פותחת פתחים

כשאדם מכיר בטובות שה' נותן לו, משייך את הכל אליו ומתבונן בהן – זה פותח פתחים רבים של ישועות. כמה וכמה אנשים נושעו רק בזכות הדבר הקטן הזה: שאמרו תודה.

ובפרט בימי החנוכה. כמו שבימים ההם הישועה הייתה מעל הטבע, כך גם בזמן הזה אפשר לקבל ישועות מעל הטבע.

בקשה מתוך הודיה

לכן נבקש מה' את כל בקשותינו – אבל מתוך הודיה. זעקה מן הלב יש לה ערך גדול מאוד. אבל בקשה שבאה מתוך תודה, ערכה גדול עוד יותר.

היסוד

"ריבונו של עולם, תודה רבה לך על כל מה שנתת לנו, וגם על מה שעדיין לא – כי הכל לטובה." תפילה כזאת מעוררת חסדים גדולים למעלה, ופותחת פתחים של ישועות.

ילדים יכולים לנסות: לפני שמבקשים משהו מה', לומר קודם תודה על דבר אחד שכבר יש להם.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו כמו אמא שמגישה לבנה עוד מנה, ומחכה לשמוע מאיתנו "תודה". נודה לו בכל לבנו, ויאיר עלינו אור ההודיה מן הימים האלה לכל השנה, עד שנזכה להודות לו בשיר חדש, בבניין בית המקדש, במהרה בימינו, אמן.

חנוכה#69

חנוכה

נס חנוכה בזכות פך השמן הטהור

קושיית הבית יוסף

הגמרא במסכת שבת מספרת שהחשמונאים מצאו רק פך אחד של שמן טהור, שהיה בו כדי להדליק יום אחד. ונעשה נס, והדליקו ממנו שמונה ימים.

שואל הבית יוסף: ביום הראשון השמן היה מספיק גם בלי נס. למה קבעו שמונה ימים ולא שבעה?

על השאלה הזו נאמרו תירוצים רבים, ויש ספר שלם שאסף יותר ממאתיים מהם. ואולי נוכל להוסיף עוד תירוץ אחד, נפלא ויקר.

הנס שלא הונצח

ב"על הניסים" אנו מודים: "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך".

עיקר הנס היה שהמעטים ניצחו את המרובים. מובא שהחשמונאים היו רק שלושה עשר, מתתיהו ובניו, מול מעצמה אדירה. נס שאין כדוגמתו.

ובכל זאת, חז"ל לא קבעו על הנס הזה מצוה או סעודת הודיה. סעודות חנוכה, כפי שכתוב בשולחן ערוך, הן רשות בלבד.

למה כל הזיכרון של חנוכה סובב דווקא סביב פך השמן?

טומאה הותרה בציבור

ונראה לומר: הניצחון הבלתי נתפס הזה בא בזכות פך השמן הטהור.

יש הלכה ש"טומאה הותרה בציבור": כשכל הציבור טמא, מותר לעבוד במקדש גם בטומאה. בזמן המלחמה כל ישראל היו טמאים, ומעיקר הדין אפשר היה להדליק בשמן טמא.

אבל החשמונאים מסרו נפש לחפש דווקא שמן טהור. בזה גילו לנו את סוד ההצלחה: הם שמרו על טהרתם, על ההשקפה הנכונה, על הנקיות.

סוד הניצחון

לא הכוח הצבאי ניצח, אלא מסירות הנפש על הטהרה, בלי שום תערובת.

מלחמה על הנשמה

המלחמה הקשה באמת הייתה ברוחניות. היוונים רצו "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". הם גזרו על שבת, על החודש ועל המילה, ורבים מישראל התייוונו ונמשכו אחרי תרבותם.

אבל מתתיהו ובניו שמרו על עצמם מכל תערובת, אפילו הקטנה ביותר, של התרבות הזרה. לא התבלבלו, ומסרו נפש למען קיום התורה בישראל.

מי שראה אז שלושה עשר אנשים יוצאים מול צבא יוון, היה אומר: משוגעים! אבל הם יצאו בזכות פך השמן הטהור, וזה הביא את הניצחון.

הפך שלנו היום

את זה קבעו חז"ל לדורות: יכלו להדליק בשמן טמא, אבל אמרו "לא". כי זה סוד קיומו של עם ישראל.

וגם היום יש ניסיונות כאלה: לא להכניס לתוכנו "תרבות יוון", ולשמור על הבית והנפש נקיים. אלה ימים לעמוד על המשמר ולשמור על פך השמן הטהור שלנו.

שמונה ימים של שמן טהור

ומכאן תירוץ לקושיית הבית יוסף. השמן הטהור דלק שמונה ימים, עד שהספיקו להכין שמן טהור חדש. ואילו היה הדבר לוקח מספר ימים אחר, היה דולק כמספר הימים שנדרש.

שמונת ימי החנוכה אינם רק זכר לכך שיום אחד נעשה שמונה. הם זכר לעצם ההדלקה בשמן טהור, שמונה ימים שלמים, כולל היום הראשון. כי ההתעקשות על הטהרה עצמה היא סוד ההצלחה.

ולכן נקבעו הימים האלה להלל ולהודות לה'. הקדוש ברוך הוא אוהב את עמו ונלחם לו כשהוא שומר על טהרתו. יזכנו ה' לשמור על פך השמן הטהור שבלבנו ובביתנו, להודות לו כראוי, ולזכות לגאולה השלמה במהרה.

חנוכה#70

חנוכה

פנינים לחנוכה

להודות לשם קדשך

יש פסוק שאנו אומרים בתפילה שלוש פעמים: בקטע של "הודו", אחרי "ה' מלך, ה' מלך", ובנוסח ספרד גם אחרי שיר של יום:

"הושיענו ה' אלוקינו וקבצנו מן הגויים, להודות לשם קדשך, להשתבח בתהילתך" (תהילים קו, מז).

אלפיים שנה היה עם ישראל בגלות, ואמר: קבץ אותנו מן הגויים. לא ביקשו בפסוק הזה שייבנה בית המקדש. רק שנהיה כאן ולא בין הגויים, וזה כבר מספיק כדי להודות לשם קדשו.

ואם כן, אנחנו שזכינו להיות בארץ ישראל, כמה עלינו להודות על כך בכל יום!

להיות יהודי משובח

הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן, בספר "ימלא פי תהילתך", מדייק: לא נאמר "לשבח תהילתך", אלא "להשתבח בתהילתך". זה כמו שאומרים בהגדה: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח". הוא עצמו נעשה אדם משובח.

כך גם כאן: כשאנחנו מהללים ומשבחים את בורא עולם, אנחנו עצמנו נעשים יהודים משובחים.

היריד של ההודיה

בספר חדש על ההודיה כתוב: במשך השנה יש "ירידים". בפסח, יריד של אמונה. בשבועות, יריד של מתן תורה. בסוכות, יריד של שמחה. ובחנוכה, יריד של הודיה.

מי שפותח קצת את לבו בחנוכה להודיה, זוכה למעיינות של הודיה. מחנוכה הוא "מתחנך" להודות לבורא עולם כל השנה.

הגוף והנשמה

מדוע בפורים תיקנו סעודה ומשתה, ובחנוכה רק להודות ולהלל?

התשובה הידועה: בפורים גזרו על הגוף, ובחנוכה גזרו על הנשמה. ויש בזה עומק. בפורים נותנים תענוג לגוף, ותענוג הגוף הוא לאכול ולשתות. בחנוכה נותנים תענוג לנשמה. ומה תענוג הנשמה?

"כל הנשמה תהלל י-ה, הללויה" (תהילים קנ, ו).

הנשמה שמחה כשהיא רואה את חסדי ה' ומודה עליהם. זה המעדן של חנוכה: המעדן של הנשמה הוא להודות לקדוש ברוך הוא.

ולכן, כדברי המהר"ל, יש בחנוכה שמונה ימים. שבע הוא הטבע הגשמי, ושמונה הוא מה שלמעלה מן הטבע, הדבר הרוחני. בחנוכה מתגלה אור הנשמה.

חידת הסופגנייה

הרמח"ל פותח את "מסילת ישרים" ביסוד:

"שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו" (מסילת ישרים, פרק א).

מה הקשר בין זה לסופגנייה? "סופגניה" אותיות "סוף גן י-ה". סופו של כל יהודי, בעזרת ה', להיות בגן של בורא עולם ולהתענג עליו.

סבתא שהודתה על עשר שנים

הגאון רבי שלמה לוינשטיין מספר, מתוך ספר זיכרונות, על סבתא יהודייה ברוסיה הקומוניסטית. היא אמרה לבנה: "אם לא תמול את בנך, לא אגע בו." הבן ענה: "עשי מה שאת רוצה, על אחריותך." כשיצאו בני הזוג לחופשה והשאירו אצלה את התינוק, הזמינה מוהל ועשתה לו ברית.

הבן נבהל מן המשטרה, והגיש בעצמו תלונה נגד אמו. השופט, יהודי מלידה, לעג לה: "בוודאי גם לי עשו מום כזה!" והיא ענתה: "נכון, וזה לא הפריע לך להיות גוי ככל הגויים. גם לתינוק זה לא יזיק, יוכל להיות קומוניסט כשר כמוך."

השופט זעם: "נשלח אותך לעשר שנים!" והזקנה הרימה עיניה לשמיים: "אני מודה לך, ריבונו של עולם! חשבתי שנשארו לי שנה או שנתיים לחיות, והנה השופט מבטיח לי עוד עשר שנים!"

כל הנוכחים פרצו בצחוק. עורך הדין טען: "ראיתם אדם ששמח כשגוזרים עליו עשר שנים? היא אינה שפויה." והיא נגזרה לשנתיים בלבד.

היסוד

כשמהללים את ה', הנשמה מתענגת והאדם נעשה משובח. וההודיה נותנת כוח לעמוד גם בגזירות הקשות ביותר.

להודות ולהלל

יהי רצון שנזכה לגדל את בנינו בדרך התורה, ולקחת מן היריד של חנוכה הודיה לכל השנה. ילדים יכולים לנסות בכל ערב ליד הנרות לומר תודה על דבר אחד, ולהרגיש איך הנשמה שמחה.

אבינו שבשמיים אוהב אותנו אהבה עצומה. הוא קיבץ אותנו מן הגויים, שומר על נשמותינו, ומחכה לנו בסוף הדרך בגן שלו. נאהב אותו בכל נשמתנו, ונקיים בשמחה "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול".

חנוכה#71

חנוכה

קבעו שיר ורננים

אב ובנו מול הנרות

אב ובנו מדליקים נרות חנוכה, כל אחד את המנורה שלו. האב מדליק ראשון. מתי יאמר "הנרות הללו"? מיד, ואחר כך ידליק הבן? או שיחכו ששניהם יסיימו, וישירו יחד פעם אחת?

המשנה ברורה מבאר שאומרים "הנרות הללו" בעוד שמדליקים: מיד כשגמר את הנר הראשון, עוד לפני הנר השני. אם אפילו את הנר השני לא מחכים, קל וחומר שלא יחכה עד שהבן יגמור. לכן האב ישיר מיד, ואחר כך ידליק הבן.

אמנם המשנה ברורה מביא שגם מי שאומר "הנרות הללו" רק אחרי כל ההדלקה עושה כראוי. אבל מעיקר הדין ראוי לומר אותו מיד אחרי הנר הראשון. ונשאל: מה דחוף כל כך?

אבל בכל המצוות מקפידים לא להפסיק באמצע המצווה! בבדיקת חמץ לא מדברים עד סוף הבדיקה. למה כאן מתחילים לשיר באמצע ההדלקה?

עוד שתי שאלות

לא מצאנו בשום מצווה שכל עם ישראל שר ורוקד מיד אחריה. לא אחרי אכילת מצה, לא אחרי נטילת לולב ולא אחרי קריאת המגילה. ובחנוכה, בכל מקום, מיד אחרי ההדלקה שרים ורוקדים. למה?

ובעל הצל"ח זועק: "אוי ואבוי, מה נאמר ומה נדבר, אני וכיוצא בי לא קיימנו מימינו מצוות חנוכה". איך יכול גדול כזה לומר שלא קיים מצוות חנוכה?

"בהלל והודאה"

הגמרא שואלת "מאי חנוכה?", ומספרת על פך השמן שדלק שמונה ימים. ומה קבעו?

"לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא ע"ב).

תשאל כל אדם מה זה חנוכה, ויענה: הדלקת נרות. והנה הגמרא לא מזכירה את הנרות כלל! וגם ב"על הניסים" אומרים "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול", ולא "להדליק נרות".

על מה קובעים חג?

מובא בשם המהר"ל יסוד גדול: לא קובעים חג רק משום שזכו לקיים מצווה. מי שמצא מצה בליל הסדר, לא יקבע על כך יום טוב. חג של הודיה קובעים על הצלה, כשעם ישראל ניצל.

לכן עיקר חנוכה הוא הניצחון על היוונים. הם שלטו בנו, לא נתנו לנו לשמור את התורה, והרגו בנו רבים. על ההצלה הזאת אנו מודים.

ואם תאמר: הרי היה גם נס בשמן! נכון, אבל לא קובעים חג לדורות רק משום שהיה שמן להדליק את המנורה. החג נקבע על כך שעם ישראל ניצל ונשאר עם של תורה.

אם כן, למה הנרות?

אילו קבעו חג על ניצחון במלחמה בלבד, היו אומרים: המכבים היו גיבורים, והם ניצחו. כך באמת קורה היום לצערנו: "מכבי" נעשה שם של קבוצת ספורט, ושרים על "הניסים אשר חוללו המכבים", ושוכחים מי עשה את הניסים.

לכן חכמים קבעו את ההודיה סביב הנרות. בנס השמן אף אחד לא יכול לכפור. אבל כשמדליקים, הכוונה העיקרית היא להודות על נס המלחמה. וכך מובא ב"הליכות שלמה": כוונת הלב בהדלקה תהיה בעיקר להודות לה' על ניסי המלחמות.

הודיה צריכה מעשה

ועוד: לומר לאדם סתם "תודה", זה לא תופס. ההודיה צריכה מעשה שתיאחז בו. כך במצוות ביכורים: לא פותחים סידור, אלא עולים לירושלים, נותנים את הפירות לכהן, ואז אומרים:

"הגדתי היום לה' אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" (דברים כו, ג).

מי שרוצה להודות כראוי, יקשור את ההודיה במעשה. כך בחנוכה: המעשה הוא הדלקת הנרות, אבל המטרה היא ההודיה.

היסוד

הנרות הם הכלי, ובהם אי אפשר לכפור בנס. ההלל וההודיה הם עיקר החנוכה.

עכשיו הכול מובן

עכשיו נבין שהנר הוא כמו סל הביכורים. כמו שהחקלאי לא בא לבית המקדש רק להביא פירות, אלא להודות לה' עליהם, כך אנחנו לא מדליקים רק כדי שיהיה אור, אלא כדי להודות.

לכן אומרים "הנרות הללו" מיד אחרי הנר הראשון. ההודיה אינה הפסק באמצע המצווה. היא המצווה עצמה! כל ההדלקה היא בשביל ההודיה, ולכן אסור שיהיה ביניהן הפסק.

ולכן כל עם ישראל שר ורוקד מיד אחרי ההדלקה, מה שלא מצאנו בשום מצווה. כי מטרת הנרות היא לשיר ולהודות.

וזו כוונת הצל"ח. ודאי שהדליק נרות כהלכה. אבל עיקר המצווה הוא הלב: שהאדם יתמלא כולו הודיה לה' על הנס. והצדיק שאל את עצמו: האם הלב שלי באמת התמלא כולו תודה?

במה צריך להיזהר

כותב הרמב"ם:

"מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו" (רמב"ם, הלכות חנוכה ד, יב).

ודאי שמקפידים על שמן טוב ועל מקום הנר. אבל עיקר הזהירות הוא להרגיש הודיה גדולה. היוונים רצו להוריד לאט לאט את כל היהדות מעם ישראל. ואלמלא הנס, לא היה נשאר כלום.

ומי שחושב לרגע מה היה קורה בלי הנס, מבין כמה יש לו להודות. אילו לא ניצחו החשמונאים, אולי גם אנחנו היינו היום רחוקים מן התורה, בלי שבת ובלי תפילה, כמו שאר העמים.

כל מה שאנחנו זוכים היום לבית יהודי, לבית קדוש, לילדים שלומדים תורה, הכול בזכות אותו נס. ועל זה אנחנו מודים.

קבעו שיר ורננים

אחרי ההדלקה אנו שרים ב"מעוז צור": "בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים". לא כתוב "קבעו להדליק נרות", אלא "קבעו שיר ורננים". כל מטרת החנוכה היא לשיר ולהודות לה'.

השנה, כשנעמוד ליד הנרות, ננסה לעצור רגע. לא רק להדליק ולשיר מהר, אלא לחשוב: על מה אני מודה? ילדים יכולים לומר לה' בלב תודה אחת חדשה בכל ערב, ומבוגרים יכולים להיזכר בכל הניסים הקטנים של השנה.

הנרות הדולקים מזכירים לנו שאבינו שבשמיים נלחם בשבילנו ושמר עלינו. נאהב אותו בכל לבנו, נמלא את הלב בהודיה ליד הנרות, ונשיר לפניו בשמחה, "בימים ההם בזמן הזה".

חנוכה#72

חנוכה וראש חודש

הנשמה היתרה

שלוש שאלות

ראש חודש טבת חל בתוך ימי החנוכה. וזו הזדמנות לשאול שלוש שאלות:

א. מדוע אומרים הלל בראש חודש? איזה נס קרה בו? שום נס מיוחד. ומדוע אומרים בו "ברכי נפשי"?

ב. היוונים גזרו על שבת, חודש ומילה. את השבת והמילה אפשר להבין – הן ברית בינינו לבין ה'. אבל מה הפריע להם ראש חודש?

ג. "מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה'" (תהילים צב). מדוע דווקא בשבת "טוב להודות"?

"שמונה" – אותיות "נשמה"

היוונים רצו להרוג את ה"שמונה" שלנו. המילה "נשמה" כלולה באותיות "שמונה". וליהודי יש נשמה טהורה, כמו שאומרים בתפילה:

"ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל, לבד הנשמה הטהורה שהיא עתידה ליתן דין וחשבון לפני כסא כבודך".

לכן ביטלו היוונים את ברית המילה, שנעשית ביום השמיני – ברית עם ה"שמונה". וביטלו את השבת, שבה יש לנו נשמה יתרה. כל דבר שיש בו תוספת נשמה רצו להרוג.

נשמה יתרה בראש חודש

ובספר "להודות ולשבח" מובא בשם הגר"א: בכל יום שיש בו מוסף, יש לאדם נשמה יתרה. ובראש חודש יש מוסף! אם כן, גם בראש חודש יש תוספת נשמה.

וכן מובא בזוהר בשם רבי שמעון שראש חודש ושבת בדרגה אחת, שנאמר:

"והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, יבוא כל בשר להשתחות לפני, אמר ה'" (ישעיהו סו, כג).

עכשיו מובן: היוונים רצו לבטל כל מה שקשור לנשמה – המילה, השבת וגם ראש חודש.

תענוג הנשמה

ומה תיקנו לנו חכמים בחנוכה? ימי הודיה והלל. כי תענוג הנשמה הוא להודות ולהלל למלך מלכי המלכים. זו מהותה של הנשמה.

לכן בכל מקום שיש תוספת נשמה, מיד מוזכרת ההודיה. בשבת יש נשמה יתרה – ולכן "טוב להודות לה'", ולכן מוסיפים בשבת פרקי שירה ו"נשמת כל חי". וכך גם ביום טוב.

ובתפילה עצמה: אחרי "לבד הנשמה הטהורה" אנו ממשיכים: "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך ולשבחך". למה "לפיכך"? כי יש לנו נשמה טהורה, ונשמה – מודה.

הלל בלי נס

יש שתי סיבות לומר הלל. האחת – בגלל נס, כמו בחנוכה. והשנייה – בלי נס. בסוכות לא קרה נס מיוחד בכל יום, ובכל זאת אומרים הלל בכל ימי החג. למה? כי בחג יש ליהודי נשמה גדולה, והנשמה רוצה להלל.

וכך בראש חודש: יש בו תוספת נשמה, אנחנו קרובים יותר לה', ולכן אומרים הלל ו"ברכי נפשי".

היסוד

בכל מקום שיש תוספת נשמה – שבת, חג, ראש חודש – יש הודיה והלל. וכל דבר של נשמה ניסו היוונים לבטל.

שמונה לשונות

בסוף ההלל אומרים: "וכל עמך בית ישראל ברנה יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך". נספור (בנוסח אשכנז): שמונה לשונות! כי עם ישראל קיבל "שמונה" – נשמה, ובה הוא מהלל את ה'.

פעמיים נשמה

ראש חודש בתוך חנוכה – פעמיים תוספת נשמה. ביום כזה אפשר להודות ולהלל הרבה יותר. "לא המתים יהללו י-ה" (תהילים קטו, יז) – כל זמן שאנחנו חיים, זו הזכות שלנו.

ילדים יכולים לנסות: כשאומרים הלל, לחשוב על המילים "יודו ויברכו", ולהוסיף בלב תודה אחת משלהם.

אבינו שבשמיים נתן לנו נשמה טהורה, והוסיף לנו ממנה בשבתות, בחגים ובראשי חודשים, כדי שנוכל לאהוב אותו ולשבח אותו יותר. נאמר בכל לבנו: "כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך". חודש טוב וחנוכה שמח!

חנוכה#73

חנוכה

וקבעו שמונת ימי חנוכה להודות

מהות הימים

בסוף "על הניסים", אחרי שמפרטים את נס המלחמה והדלקת הנרות, אנו אומרים:

"והדליקו נרות בחצרות קדשך, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".

מהות ימי חנוכה היא הלל והודיה. לכן תיקנו חז"ל לומר הלל גמור בכל שמונת הימים.

כותב הבן איש חי: "ויזהר בהלל של חנוכה, כי אפילו בחג המצות אין אומרים הלל גמור", חוץ מן היום הראשון ומליל הסדר, "וכאן אומרים הלל גמור שמונה ימים. על כן יאמר אותו בכוונה ובשמחה רבה".

רק הלל והודיה

בחנוכה לא נקבעו מצוות נוספות מלבד הדלקת הנרות, שהיא פרסום הנס. אין סעודה מיוחדת, וכבר כתב הרמ"א שהסעודות הן סעודות רשות, אלא אם כן אומרים בהן דברי תורה. את הימים קבעו בעיקר להלל ולהודיה.

היסוד

עצם ההזדמנות להודות לה' היא שמחה גדולה, סעודה גדולה ומצווה יסודית, יותר מכל הסעודות.

מזמור שיר חנוכת הבית

אחרי הדלקת הנרות נוהגים לומר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". דוד לא בנה את בית המקדש, אבל הכין את כל צרכיו, וברוח קודשו הכין גם את המזמור. ובו הוא מודה לא רק על הבית, אלא על כל חייו:

"ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת איבי לי. ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני. ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור" (תהלים ל, ב-ד).

כשמודים על דבר אחד, מודים על הכל. לכן בימי חנוכה, כשמתכנסים ועושים מסיבות, זה הזמן להודות על כל הטובות, הכלליות והפרטיות. ונאמר את ההלל ואת "על הניסים" בכוונה, כי תודה בלי כוונה חסרה את עיקרה. ואם אפשר, גם בניגון.

וזו גם הסיבה שאנו שרים "מעוז צור". בתיו מקיפים את כל הדורות: מצרים, בבל, פורים ויוון. כי כשמודים על חנוכה, מודים על כל הניסים, שהיו, שישנם ושעוד יהיו: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

המילה הראשונה: מודה

מדגיש הרב פינקוס בספרו "נפש שמשון": המילה הראשונה שיהודי אומר כשהוא מתעורר היא "מודה", ולא "אני". בטבע הדברים אדם רואה קודם את עצמו, אבל חז"ל תיקנו להתחיל בהודיה. ובשם רבי אלימלך מליז'נסק: באמירת "מודה" נכנס האדם לעולם של תהילה, ששם אין קטרוגים.

ומובא בספר "יוסף תודה", שכתבו המקובלים שה' שומר את הנשמה בלילה שלא תתחלף באחרת. לכן אומרים "שהחזרת בי נשמתי", הנשמה שלי. וכן מבאר ה"בני יששכר" מדוע מברכים בכל יום "שלא עשני גוי": כי בכל לילה הייתה הנשמה יכולה להתחלף, ואנו מודים שה' שמר עליה.

איך ניגשים אל המלך

על פי הרמב"ם, סדר התפילה הוא שבח, בקשה והודיה. ובספר "הליכות שלמה" מובא בשם רבי שלמה זלמן אויערבך שנשים יוצאות ידי הודיה בבוקר באמירת "מודה אני", ואישה הטרודה בילדיה תאמר לכל הפחות "מודה אני", תבקש בקשה, ושוב תודה בקצרה.

ובספר "לקט רשימות" מובא בשם המשגיח דלייקווד: אי אפשר סתם לגשת אל המלך. "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל". קודם מכירים בגדולתו, אחר כך מבקשים, ושוב מודים. צורת הדברים בונה את הקשר.

כשאנו פותחים כל בוקר במילה "מודה", ומקדישים את ימי החנוכה להלל ולהודיה, אנו בונים קשר של אהבה עם אבינו שבשמים. יהי רצון שנזכה להידבק בו, ולהדליק את נרות המנורה בחנוכת בית המקדש, בקרוב במהרה בימינו.

📚 עוד חומרי לימוד על חנוכה – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

חנוכה#74

חנוכה

מיליון דולר על כל נר

אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה

שלמה המלך אומר: "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח, טו). איזו שמחה? אומרת הגמרא: שמחה של מצווה. ומוסיפה:

"ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה" (שבת ל ע"ב).

מה הקשר בין השמחה במצווה לבין השראת השכינה?

תכלית המצווה

התכלית של כל מצווה היא שהאדם יתקרב לה', ויהיה כביכול מרכבה לשכינה. והשכינה שורה רק מתוך שמחה. ממילא, בלי שמחה אי אפשר להגיע לתכלית המצווה. לכן חייבים לעשות את המצווה בשמחה.

לא אנוס, אלא שמח

הרמב"ם כותב בהלכות לולב שהשמחה בעשיית המצווה עבודה גדולה היא. ובביאור דבריו נאמר: אין ראוי לעשות את המצוות כמי שמוכרח ואנוס בהן, אלא לעשותן בשמחה.

החיוב עצמו צריך לשמח אותנו. איזו זכות, שמלך מלכי המלכים מחייב אותנו לעשות את רצונו! לא כל אחד זוכה לשמש את המלך.

השורש שהכל נשען עליו

רבי חיים ויטאל כותב בהקדמה לשער המצוות:

"השורש שהכל נשען עליו, שיהיה שמח בעשיית המצוות... בשמחה שאין לה קץ, מלב ומנפש, בחשק גדול".

וזה סוד הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דברים כח, מז). השמחה במצווה צריכה להיות גדולה מכל טוב שבעולם.

נתאר לעצמנו שלפני כל מצווה היו אומרים לאדם: אם תעשה אותה, תקבל מיליון דינרי זהב, מיליון דולר. כמה היה שמח! כך צריך לעשות כל מצווה, כאילו על כל אחת מקבלים מיליונים.

השמחה גדולה מן המצווה

החיד"א, בספרו "עבודת הקודש", מחדש: השמחה היא הידור מצווה, ועליה מקבלים שכר גדול יותר מן המצווה גופה. והוא מפרש כך את דברי חז"ל "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" (ברכות ח ע"א): מי שנהנה ושמח במצווה, גדול ממי שעושה אותה רק מיראת שמים, בלי שמחה.

היסוד

השמחה היא השורש שהכל נשען עליו. מצווה שנעשית בשמחה מביאה את השכינה אל האדם.

להדליק כמו מי שמקבל אוצר

לכן, כשניגשים להדליק נרות חנוכה, ההכנה הנכונה היא להתכונן לשמחה. על כל נר שמדליקים, כאילו מקבלים מיליון דולר. על כל ברכה, עוד מיליון. ובאמת אנחנו עשירים מאוד: יש לנו כל כך הרבה מצוות בכל יום!

ילדים יכולים לנסות כבר הערב: לפני ההדלקה לעצור רגע ולחשוב, אני מקבל עכשיו מתנה גדולה מה'. ומבוגרים יכולים לגשת כך לכל מצווה, גם הקטנה.

ובפרט נרות חנוכה, זכר למנורה שבמקדש, שבו שרתה השכינה. כשמדליקים אותם בשמחה, זוכים להשראת שכינה ולדבקות בה'.

אבינו שבשמיים נתן לנו את המצוות לא כעול, אלא כמתנה וכדרך להתקרב אליו. נאהב אותו בכל לבנו, נשמח בכל מצווה, ונדליק את הנרות בשמחה שאין לה קץ, עד שנזכה לראות את המנורה דולקת שוב בבית המקדש, במהרה בימינו.

חנוכה#75

ראש חודש

שמחת ראש חודש

על מה השמחה?

למה אומרים הלל בראש חודש? בחגים ברור: יצאנו ממצרים, קיבלנו את התורה, היו ענני כבוד, היו ניסי חנוכה. אבל בראש חודש, מה קרה? הלבנה נולדה מחדש. וכי זה מאורע?

ובכל זאת ראש חודש הוא יום של שמחה. התורה מונה אותו יחד עם המועדים:

"וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם, ותקעתם בחצצרת" (במדבר י, י).

ונפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תיט) שמצווה להרבות בסעודת ראש חודש. ודורשי רשומות אמרו שמספר הסימן, תי"ט, הוא ראשי תיבות "תאכל יותר טוב".

וגם בנביאים ראש חודש עומד לצד השבת והמועד: "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני" (ישעיהו סו, כג). בעלה של השונמית שאל אותה: "מדוע את הלכת אליו היום, לא חדש ולא שבת" (מלכים ב ד, כג). ובימי שאול המלך, "מחר חדש" (שמואל א כ, יח), היו עורכים בראש חודש סעודה וזבח משפחה.

ובפסיקתא דרב כהנא מובא שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ ממה שמוציא בשבתות, בימים טובים ובראשי חודשים. אם כן, על מה שמחים?

הלבנה הקטנה

עם ישראל נמשל ללבנה. השמש תמיד שלמה, והלבנה עולה ויורדת, כמו עם ישראל. ללבנה אין אור משלה, וכל אורה מן השמש; וכך אנו יודעים שכל כוחנו מאת ה'.

אבל אם שמחים על הלבנה, למה לא בט"ו, כשהיא מלאה? למה דווקא כשהיא קטנה מאוד?

כי יהודי אינו מחכה להודות עד שהכול מאיר. אם נחכה לכך, נודה רק בגאולה. אנחנו מוצאים נקודה קטנה, דבר אחד טוב, וכבר שמחים ומהללים. מי שמחכה לשלמות, לעולם לא יודה.

ילד שקרא את המילה הראשונה שלו, אדם שהיה לו יום טוב אחד בתוך תקופה קשה, כבר יש להם על מה לומר תודה. מי שלומד מן הלבנה הקטנה, מוצא את האור כבר בהתחלה.

מלכות בית דוד

המהרש"א במסכת סנהדרין מבאר שמלכות בית דוד נמשלה לירח. הירח מתחיל להאיר באחד בחודש, מתמלא בט"ו, ויורד עד שנעלם ביום השלושים.

וכך עם ישראל: אברהם, יצחק, יעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, שלמה. מאברהם אבינו עד שלמה המלך עברו חמישה עשר דורות, ובימי שלמה, אומר המדרש, "נתמלא הדיסקוס". ומשם ירדה המלכות, עד שבדור השלושים, בימי צדקיהו, נחרב בית המקדש.

אור הגאולה

בקידוש הלבנה אנו אומרים:

"וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה, ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו".

כמו שהלבנה מאירה שוב אחרי החושך, כך יתחדש עם ישראל בגאולה. ועל כך אנו שמחים: גם כשחושך, יודעים שיבוא האור, ועל סמך האמונה הזאת כבר אפשר להודות.

מי שעומד בסוף החודש, כשהלבנה אינה נראית כלל, יכול לחשוב שאבדה. אבל אנחנו יודעים שבעוד יום או יומיים היא תופיע שוב ותלך ותגדל. החושך אינו סוף הסיפור, וכל ראש חודש מזכיר לנו את זה מחדש.

ומבואר במהרש"א שגם בראש חודש עצמו מאיר ניצוץ של גאולה. בגמרא (בבא מציעא פה ע"ב) מסופר שאליהו הנביא היה רגיל לבוא לישיבתו של רבי, ופעם אחת, בראש חודש, איחר. אמר שהיה צריך להעיר את האבות אחד אחד, כי אם יקומו כולם יחד ויתפללו, יביאו את הגאולה לפני זמנה.

סוד המספר חמש עשרה

המשכן נבנה מחמישה עשר דברים. בתהילים מאה וחמישים מזמורים, וחמישה עשר שירי המעלות. בבית המקדש היו חמש עשרה מעלות שעליהן שרו הלויים. כמעט כל החגים בט"ו בחודש. בברכת כהנים חמש עשרה מילים.

נאמר "כי בי-ה ה' צור עולמים": העולם הזה נברא באות ה"א, והעולם הבא באות יו"ד. יו"ד וה"א עולות חמש עשרה. כשהשכינה יורדת ושורה בעולם הזה, העולם הבא מתחבר עם העולם הזה, ותמיד יופיע חמש עשרה.

לכן אמרו "איש ואשה, זכו שכינה ביניהם": באיש יו"ד ובאשה ה"א. וחזקיהו המלך, שקיבל על עצמו לשאת אשה, זכה לתוספת של חמש עשרה שנה, ושמו חזקיהו: חיזק את שם י-ה.

כשיהודי מודה

כאשר יהודי מודה ושר לה', הוא כביכול מוריד את השכינה אליו. לכן בכל מקום של הודיה יש חמש עשרה: תהילים, שירי המעלות, חמישה עשר השבחים שבברכת "ישתבח", שהמשנה ברורה (סימן נג) מזהיר לא להפסיק ביניהם, וחמש עשרה המעלות שבהגדה של פסח.

כשיהודי משבח, הקדוש ברוך הוא בא ומתקרב לשמוע את דבריו, כמו שכתוב "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל". וכך מבאר רש"י על מעלת הסומך גאולה לתפילה: אחרי שיהודי משבח את בורא עולם, ורק אחר כך מבקש, ה' כביכול בא אליו ושומע את דבריו.

מתחילים ללכת אל ה'

בט"ו בחודש השכינה בשיא התגלותה, ולכן החגים בט"ו. משם והלאה, כשהלבנה מתמעטת, מתרחקים כביכול. מובא בספרים בשם כתבי האר"י שבחסרון הלבנה מתגברים הדינים, ולכן נוהגים שלא לשאת אשה אלא במילוי הלבנה. ובראש חודש, כשהלבנה מתחדשת, הופכים את הפנים ומתחילים ללכת אל ה', יום אחר יום.

והמהר"ל כותב על ההולך לבית הכנסת:

"וידוע כי המתנועע אל דבר, הוא דבקות גמור יותר ממי שהוא קרוב אליו כבר".

היסוד

עיקר עניינו של אדם בעולם הוא ללכת אל ה'. ובראש חודש מתחילים ללכת, ועל זה השמחה.

שלושה טעמים

נאסוף את הדברים. הטעם הראשון: יהודי אינו מחכה לשלמות, ועל נקודה קטנה של טוב הוא כבר שמח. הטעם השני: חידוש הלבנה הוא סימן לגאולה, ובראש חודש עצמו מאיר ניצוץ שלה. הטעם השלישי: ראש חודש הוא רגע התפנית, היום שבו מתחילים ללכת אל ה', לכיוון החמש עשרה, לכיוון השראת השכינה.

אדם יכול להרגיש שהחודש שעבר היה חודש של ירידה. בא ראש חודש ואומר לו: אינך צריך להיות כבר שם. די שתסתובב ותתחיל ללכת. ההליכה עצמה היא הדבקות. וכמו שאמרו: בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

אבינו שבשמיים שמח כבר בצעד הראשון שלנו אליו, כמו אב שרואה את בנו מסתובב והולך לקראתו. הוא יושב ומצפה לשמוע את שבחנו. יזכנו ה' לשמוח בכל ראש חודש, להודות ולשיר לו, ללכת אליו בכל יום קצת יותר, עד שתתחדש הלבנה במלואה בגאולה השלמה. חודש טוב!

חנוכה#76

חנוכה

עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו

תכלית הבריאה

"עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו" (ישעיהו מג, כא).

הנביא מגלה לנו בשביל מה ברא ה' את עם ישראל: כדי שיספרו את שבחו, ויפרטו כל דבר ודבר שהוא נותן להם ועושה להם. ובזה מתגדל כבוד ה' בעולם.

וכך אנו אומרים בברכת "רפאנו": "רפאנו ה' ונרפא, הושיענו ונושעה, כי תהלתנו אתה". איננו אומרים "כדי שנהיה בריאים", ואפילו לא "כדי שנלמד תורה ונעשה מצוות". אנחנו אומרים: כדי שנשבח אותך. וגם התורה והמצוות מביאות את האדם להתבונן, עד שהוא כולו מודה ומשורר לה'.

יושב תהלות ישראל

"ואתה קדוש, יושב תהלות ישראל" (תהלים כב, ד).

אנשים אומרים: "פלוני יושב על מיליונים", "ההוא יושב על הרבה דירות". על מה, כביכול, יושב הקדוש ברוך הוא? הוא לא צריך את העולם, וגם לא אותנו. אבל עיקר הנחת רוח שלו הוא בתהלות ישראל, בכך שבניו משבחים אותו.

נתאר לעצמנו אב ששומע את בנו הקטן, שבקושי מדבר, אומר "תודה" בשפה שלו, עם כל השיבושים. איזו שמחה יש לו! ואנחנו בנים לה'. איזו נחת רוח יש לו כשהוא שומע אותנו משבחים.

יושב: מחכה

ואפשר לפרש "יושב" מלשון עכבה, כמו שפירש רש"י במקום אחר: "אין ישיבה אלא לשון עכבה". ה' כביכול מתעכב ומחכה לשמוע את תהלות ישראל. כל אחד יכול לומר תודה, אבל איך? כמה הוא מפרט את כל מה שה' עושה לו?

היסוד

ה' מחכה לשבח שלנו. לא רק תודה כללית, אלא תודה שמתבוננת בכל פרט ופרט.

ימי הודיה והלל

בימי החנוכה מוסיפים "על הניסים" בתפילה ובברכת המזון, ואומרים הלל. כל עניינם שבח והודיה. ובאמת כל יהודי פותח את יומו ב"מודה אני", והשם "יהודי" עצמו הוא מלשון הודיה.

לכן נתחזק בימים האלה לשבח ולהתבונן בכל הטוב שה' נותן לנו, לכל אחד ולכולנו יחד. אי אפשר לספר את הכל, אבל לפחות בנוסח שתיקנו חז"ל, במודים, בהלל וב"על הניסים", נאמר אותם בשמחה רבה.

וכתוב בספרים שכשיהודים מספרים את שבחו של ה', זה מעורר חסדים גדולים ומביא ישועות לפרט ולכלל.

אבינו שבשמים מקשיב לנו כאב לבנו הקטן. יהי רצון שנזכה להודות לו תמיד בשמחה ובזמרה, ונזכה כולנו להודות לו בשיר חדש בגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.

📚 עוד חומרי לימוד על חגים ומועדים – חינם, במאגר הקול החמישי: kol-toda.co.il/chagim
המאגר המלא: kol-toda.co.il