← לספר המלא

אודך
כי עניתני
דבר תורה
לחג הפסח
מאת
הרב יהודה טאוב
הגופן בחוברת זו: Frank Ruhl Libre

פסח

אודך כי עניתני

מאכל האמונה

בימי הפסח אנחנו אוכלים מצה. מובא בספרים שהמצה היא "מאכל האמונה". כשאוכלים אותה, מכניסים את האמונה לתוכנו, כדי לחיות חיים של אמונה ושל הודיה לבורא עולם.

ובליל הסדר אכלנו גם מרור, כמו שכתוב:

"ומצות על מררים יאכלהו" (שמות יב, ח).

ובהגדה אמרנו: "מרור זה שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים".

שאלת הצל"ח

הצל"ח, בעל "נודע ביהודה", שואל: בליל הסדר אוכלים קודם מצה ואחר כך מרור. אבל המצה רומזת לגאולה, והמרור לשעבוד. הרי השעבוד קדם לגאולה! היה צריך לאכול קודם מרור ואחר כך מצה.

ועוד: בהגדה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". פותחים ב"עבדים היינו" ומסיימים ב"קרבנו המקום לעבודתו". אם כן גם באכילה היה צריך להיות כך.

השאלה חזקה. כל ליל הסדר בנוי על הסדר הזה: קודם הצער, אחר כך השמחה. קודם עבדות, אחר כך חירות. ודווקא באכילה, שהיא עיקר הלילה, הסדר הפוך.

מדוע אנו מקדימים את המצה למרור?

המרור הוא הגאולה

עונה הצל"ח יסוד גדול: "אדרבה, המרור הוא הגאולה האמיתית, שעל ידי שמררו את חייהם נשלם הזמן".

על עם ישראל נגזרה כמות של שעבוד. אילו השעבוד היה קל, הוא היה נמשך זמן רב יותר, ועם ישראל היה שוקע במ"ט שערי טומאה, עד שלא היה את מי לגאול. רק המרירות, שהכבידה את השעבוד וקיצרה אותו, הביאה את הגאולה.

ואם כן, מה אנחנו עושים כשאנחנו אוכלים מרור? אנחנו לא בוכים על העבר. אנחנו אומרים תודה. תודה על המרירות, שבזכותה יצאנו בזמן. ולכן אין סתירה בסדר: המצה והמרור שניהם הודיה על הגאולה.

היסוד

המרור איננו זכר לשעבוד. המרור הוא הודיה לה' על המרירות, כי בזכותה זכינו לצאת.

"למה הרעתה?"

כך מובנת גם שאלת משה רבנו:

"למה הרעתה לעם הזה... ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה, כב-כג).

משה ראה שמאז שבא, המצב נעשה קשה יותר. אבל אילו לא היה קשה יותר, היו צריכים להישאר זמן רב במצרים, ושוקעים שם. דווקא הכבדת השעבוד הוציאה אותם מהר. וכך כתב האור החיים הקדוש: סגולת הוצאתם הייתה המרירות שמררו את חייהם.

ולכן אנחנו נזהרים כל כך מחמץ. אנחנו זוכרים שה' הוציא אותנו לפני שהחמצנו. עוד רגע אחד, והיינו נשארים שם.

זו הסיבה שהתורה ציוותה לאכול מרור בליל הסדר. לא כדי לזכור את השעבוד, אלא כדי להודות על המרירות. כי לולא המרור, לא היה את מי להוציא ממצרים.

מרור בלי פסח

לפי זה מובנת הלכה נפלאה. כותב הרמב"ם (הלכות קרבן פסח פרק ח הלכה ב): אין מצה ומרור מעכבים. פסח לבדו אפשר, מצה לבדה אפשר. אבל "מרור בלא פסח אינו מצוה, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו".

למה? כי לאכול מרור לבד, ולחשוב שיש בחיים מרירות שאינה מביאה לגאולה, זו מחשבה פסולה. המרור צריך לבוא יחד עם הפסח, כדי לזכור שהוא שהביא את הגאולה.

אין בחיים מרירות שאינה מובילה לישועה. מי שאוכל מרור לבדו, כאילו אומר: יש צער שאין לו תכלית. ומי שאוכל אותו עם הפסח, אומר: גם הצער הזה הוא חלק מן הגאולה.

ועל דרך הדרוש: למה אוכלים דווקא חסה? לזכור שכל המרירות בחיים היא רק מפני שה' חס עלינו.

כל מה דעביד רחמנא

מי שמודה לה' גם על המרירות, יש בזה סגולה עצומה להינצל מן הייסורים. אמרו חז"ל במסכת ברכות שקבלת הייסורים בשתיקה ובאהבה מביאה רחמים.

והמהר"ל כותב ב"נתיב אהבת ה'": לפעמים בא רע לאדם והוא לטובתו. לכן יהיה אדם רגיל לומר "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". וכאשר יאמר על הדבר שנראה רע שהוא לטובה, ובוטח בה', אז יתן ה' את אותו רע לטובה.

זה דבר נפלא. האמונה שהדבר לטובה איננה רק נחמה. היא עצמה גורמת לכך שהרע יתהפך לטובה.

ותהי לי לישועה

כך אפשר לבאר את הפסוק שבהלל:

"אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" (תהילים קיח, כא).

כשאדם מודה לה' על העינוי, ומאמין שהכל לטובה, הוא זוכה ל"ותהי לי לישועה". העינוי עצמו נהפך לישועה. המרור נהפך לפסח ולמצה.

הלקח מן הפסח

בימי הפסח ניקח את המצה ונזכור את חסדי ה', שהוציא אותנו לפני שהחמצנו. נזכור שכל מרירות היא רק "חסה". ונזכור שבלי המרור לא היינו מגיעים אל המצה.

גם ילדים יכולים ללמוד את זה: כשמשהו לא נעים קורה, אפשר לומר בלב "תודה, ה'. אני מאמין שגם זה לטובה". זה הפסח הקטן שלנו בכל יום.

ה' אוהב אותנו תמיד, וכל מה שהוא עושה איתנו הוא רק לטובה. נלמד לומר על הכל תודה רבה, ונזכה לראות איך העינוי נהפך לישועה. יזכנו ה' לזכור בכל רגע שיש לנו אב טוב, שאוהב אותנו עד מאוד.

📚 עוד חומרי לימוד על פסח – חינם, במאגר הקול החמישי: https://www.kol-toda.co.il/chagim/

המאגר המלא: https://www.kol-toda.co.il/

← לספר המלא