יש מנהג שנוהגים בו עד היום: ביום הארבעים ואחד ללידת בן, וביום השמונים ואחד ללידת בת, עולה האב לתורה. זה זכר לקרבן היולדת שהייתה האישה מביאה בזמן שבית המקדש היה קיים. את המנהג הזה מביא הביאור הלכה בסימן קלו, במקום שבו הוא דן בדיני העלייה לתורה ומי קודם למי.
אם חייבים לעלות או לא, זה נושא בפני עצמו. כאן נתבונן בקרבן היולדת עצמו, ונראה כמה יסודות נפלאים אפשר ללמוד ממנו למעשה.
היולדת הייתה מביאה שני קרבנות: עולה וחטאת. כבש לעולה, ובן יונה או תור לחטאת. ואם לא השיגה ידה לקנות כבש, הייתה מביאה שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת.
פעם היה מנהג שהאישה לא הייתה יוצאת מביתה לשום מקום, עד שהלכה תחילה לבית הכנסת להודות לה'. איך הייתה מודה? בעלה היה עולה לתורה ואומר "ברכו את ה' המבורך", והיא הייתה עונה עם הציבור "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". בזה הייתה מודה לה', זכר לקרבן היולדת.
היום כבר לא כל כך נוהגים כך, אבל המנהג מלמד עד כמה רצו להרגיש את חובת ההודיה.
הפוסקים שואלים: איך יוצאים ידי חובת הודיה באמירת "ברכו"? איפה כאן התודה? והם עונים שהודיה וברכה עניין אחד הם. מי שמברך את ה', הוא מודה לו.
על מה צריכה היולדת כפרה? הרי לא חטאה בכלום, להפך, זכתה להביא ילד לעולם.
הכלי יקר מבאר פירוש יפה. צער הלידה נגזר על האישה מאז חטאה של חוה. ומתוך הצער הגדול, אולי הטיחה היולדת דברים כלפי מעלה, ולא קיבלה את הייסורים באהבה. על זה היא מביאה חטאת, כפרה על שלא קיבלה את הצער בלב שלם.
ולמה יש הבדל בין זכר לנקבה, שבזכר מביאים את הקרבן ביום הארבעים ואחד ובנקבה ביום השמונים ואחד? הכלי יקר מסביר שבלידת בן היו שמחים מאוד, ולכן הייתה מתחרטת מהר על מה שאמרה. בלידת בת, שבאותם זמנים היו שמחים בה פחות, לקח לה יותר זמן עד שהתחרטה.
וחז"ל מביאים טעם נוסף, בשם רבי שמעון בר יוחאי: בשעת הצער אולי נשבעה שלא תוסיף ללדת, ועל השבועה הזאת היא צריכה כפרה.
ומה טעם העולה? בספר החינוך כתוב, משורשי המצווה: כדי שתתעורר היולדת מתוך הפעולה לתת הודיה לה' ברוך הוא, שהציל אותה מחבלי הלידה, שהם דבר של נס.
והאברבנאל מאריך יותר, וכותב שהעולה באה כדי שהיולדת תתקרב ליוצרה, אשר עשה עמה פלא והצילה מצרת הלידה ומסכנתה. כלומר, קרבן היולדת הוא בעצם קרבן הודיה לה', שהוציא אותה ואת ולדה מסכנת חיים.
יש כאן דבר מעניין. קרבן תודה, לפי רוב הפוסקים, הוא רשות. אף אחד לא מחייב אדם להביא תודה. ורק כאן, ביולדת, התורה מחייבת להביא קרבן הודיה. אולי משום שנפשה של האישה קרובה מאוד להודיה, וגם כשמחייבים אותה, היא תביא את ההודיה בכל לבה.
ומכאן לעיקר. אם קרבן היולדת הוא הודיה, למה היא לא מביאה קרבן תודה, כמו כל מי שחייב להודות לה'? מכל המקומות בתורה, מי שרוצה להודות מביא תודה. ובאמת אנחנו רואים שיולדת מברכת ברכת הגומל במקומות רבים. אם כן, למה כאן עולה?
הרב נבנצל, בספרו "שיחות לספר ויקרא", מבאר בזה שני ביאורים נפלאים.
כל עניינו של קרבן התודה הוא הודיה מלב מלא שמחה, כמו שנאמר: "אהללה שם אלוקים בשיר, ואגדלנו בתודה". קרבן תודה אינו בא כחובה, כי כל מהותו הוא הרגש החם שפורץ מלב האדם מול חסדי הבורא.
אבל רגש הוא דבר חולף. אדם יכול להכיר טובה לחברו על טובה שעשה עמו, ולאחר זמן כבר קשה לו לזכור אותה. כך גם בחסדי ה': ככל שעוברים הימים, פוחתת ההתפעלות של האדם מן ההצלה שזכה לה.
וכך גם להלכה. מי שקרה לו נס מברך ברכת הגומל, ולכתחילה עליו לברך בתוך שלושה ימים. וזה כל כך חשוב, שעדיף לוותר על המנהג לברך בשעת קריאת התורה, ובלבד שיברך בתוך שלושת הימים. למה? כי רגש ההצלה מתפוגג אחרי זמן. כדי שההודיה תהיה ספוגה ברגש, היא צריכה לבוא מיד.
והיולדת אינה יכולה להביא קרבן מיד. היא מחוסרת כפרה, ואינה יכולה להיכנס למקדש עד שימלאו ימי טהרתה, ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה. כמו שכתוב: "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה". אחרי ימים רבים כל כך, סביר שכבר פג רושם הנס. כוח ההרגל עשה את שלו. אולי כבר נשכחו הפחדים והחששות שלפני הלידה, ונשכחה ההקלה הגדולה שהרגישה מיד אחריה. וממילא חסר היסוד שבכל קרבן תודה, התפעמות הלב. לכן אמרה התורה: לא תביא תודה, אלא עולה.
כל המפרשים דנים למה מי שמביא קרבן תודה צריך להביא עמו ארבעים לחמים. מי יאכל כל כך הרבה, ועוד ביום אחד? ואמרו: כדי שיצטרך להזמין רבים לסעודה, ויספר לפניהם את הנס. "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". צריך לספר את חסדי ה' לפני כולם.
כל זה טוב באיש. אבל אצל אישה אין זה מדרך הצניעות, לעמוד במרכזו של אירוע גדול המיועד לרבים. אדרבה, "כל כבודה בת מלך פנימה". לא ייתכן שהתורה תדרוש, או אפילו תעודד, את יציאתה של האישה אל רשות הרבים. לכן לא חייבה אותה התורה בקרבן תודה, שיש בו כבש גדול וארבעים לחמים וסעודה לכל העם.
ומאותו טעם נהגו נשים רבות שאינן מברכות ברכת הגומל אחרי לידה. מסתבר שחז"ל לא יחייבו אישה בברכה שצריך לומר אותה בפני עשרה גברים, ובהם שני תלמידי חכמים. יש מי שכתב שאולי תברך בפני עשר נשים, אבל רבים מן הפוסקים חלקו על כך. ויש שנהגו שהיולדת מברכת כשבאים רבים לבקר אותה, או בשעת הברית. ובכל אופן, כמו בברכת הגומל, כך בקרבן התודה: התורה לא חייבה בו את האישה.
היום אין לנו מקדש. יש הנוהגים לעלות לתורה ביום הארבעים ואחד לזכר וביום השמונים ואחד לנקבה. וגם מי שאינו עולה, טוב מאוד שיקרא את פרשת קרבן היולדת שבפרשת תזריע. ויש לזה רמז נפלא בתורה עצמה.
הקושיה זועקת. למה כתוב "זאת תורת היולדת" באמצע הפרשה, לפני "ואם לא תמצא ידה"? הרי הפרשה עוד לא נגמרה!
אמרו חז"ל על "זאת תורת העולה" ו"זאת תורת המנחה": כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וכל העוסק בתורת מנחה כאילו הקריב מנחה. ועכשיו נשאל: עני שקורא את פרשת היולדת, איזה חלק עליו לקרוא, את קרבן העני או את קרבן העשיר?
התשובה בפסוק: "ונשלמה פרים שפתינו". כשמקריבים בשפתיים, בקריאה, כולנו עשירים. כל אחד יכול להקריב פרים! לכן "זאת תורת היולדת" כתוב מיד אחרי קרבן העשיר: עד כאן קוראים. את "ואם לא תמצא ידה" אין צורך לקרוא, כי בקריאה כולנו עשירים. רמז נפלא שראוי לקרוא את פרשת היולדת.
היולדת הביאה עולה וחטאת. החטאת, כפי שכתב הכלי יקר, על שמתוך צערה אולי לא קיבלה את הייסורים באהבה. והעולה, כפי שכתבו החינוך והאברבנאל, היא הודיה לה' על הנס שהציל אותה ואת ילדה. ולמה לא קרבן תודה? כי התודה צריכה לבוא מיד, כשהלב עוד בוער, והיולדת יכולה להביא רק אחרי ארבעים או שמונים יום. ועוד, שהתודה באה בסעודה גדולה ובפרסום, ו"כל כבודה בת מלך פנימה". והיום, זכר לקרבן, עולים לתורה ביום הארבעים ואחד והשמונים ואחד, וקוראים את פרשת היולדת, שבה כולנו עשירים.
כל ילד שנולד הוא נס גדול, ומתנה מאת אבינו שבשמיים שאוהב אותנו. יזכנו ה' להודות לו בלב שלם על ילדינו, שהם "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים", ולראות מהם הרבה נחת.