היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבים, תיקנו לו חז"ל לברך:
ולכאורה קשה: וכי לא היה ראוי הרבה יותר לברך כאשר האילן כבר גדל יפה, וכשיש עליו פירות גדולים? עכשיו הוא רק מלבלב! נחכה שיפרח ויגדל, ואז נודה.
ונתבונן הלאה. יש לנו מצווה בתורה, מצוות ביכורים. כיצד מפרישים ביכורים? יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר. הוא קושר אותו ואומר: "הרי אלו ביכורים". את הפרי הראשון שצמח הוא מביא לבית המקדש.
ושוב קשה: וכי לא היה ראוי שיחכה עד שהעץ יתמלא פירות גדולים, ואז יביא ביכורים? למה דווקא עכשיו, על פרי ראשון קטן?
וכך גם בפדיון הבן. התורה מחברת את פדיון הבכור יחד עם ראשית הביכורים: "וְכֹל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה", ובהמשך "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא": ראשית פרי האדמה, ראשית הבהמה, וראשית בני האדם. וכמו שכתב ספר החינוך, גם זו מצווה מצד ההודיה לה'. אדם מביא את הילד הקטן הראשון שלו, בן שלושים יום, כמו ביכורים, בהודיה לה'.
וגם כאן נשאל: וכי לא היה מתאים יותר שיחכה עד שהבן יגדל ויפרח, עד שיהיו לו עשרה ילדים, ואז יביא הודיה לה'? למה דווקא עכשיו, כשהוא עוד תינוק קטן, עושים מצוות הודיה?
ומודים מתוך אמונה שלמה, שמי שהתחיל לתת ודאי ימשיך הלאה, וימשיך להצמיח ולהפריח. לכן באילנות מברכים מיד כשהם מלבלבים. בביכורים מביאים את הפרי מיד כשהוא צומח. ובילד הקטן הזה, מיד כשנולד, מתחילים להודות עליו.
וכמובן שעם ההודיה הזאת צריך להמשיך כל החיים. רגש ההודיה צריך ללוות אותנו כל הזמן, בכל שלב ושלב בגידולו של הילד.
אבינו שבשמיים, שהתחיל לתת לנו את המתנה היקרה הזאת, ודאי ימשיך להשפיע עליה טוב. ומתוך רגשי ההודיה, יפרח הילד ויצמח, ויתקיים בו: