יש לנו מצווה מן התורה, מפורסמת מאוד: להשאיר פאות בראש. כל גבר שהולך להסתפר צריך לדאוג להשאיר לעצמו פאות. הפאות הן במקום שמסוף המצח ועד מעל האוזן, אחת בצד ימין ואחת בצד שמאל. ולפי הפוסקים די להשאיר שיער קצר מאוד, כשיעור שאפשר לכוף את ראש השערה לעיקרה, מעט מילימטרים בלבד. אבל אסור לגלח את המקום לגמרי. צריך שיישאר משהו.
וכן יש מצווה נוספת: "ולא תשחית את פאת זקנך". מותר לגזוז את שיער הזקן, אבל אסור להשחית אותו לגמרי, כך שלא יישאר ממנו כלום.
ובעניין הזה נעמוד על שלוש שאלות.
שאלה ראשונה: מה טעם המצווה? כשרוצים לשכנע אדם להקפיד במצווה, להשאיר את הפאות עד סוף האוזן ולא להשחית את הזקן, הרבה יותר קל לשכנע כשיודעים את הטעם.
שאלה שנייה: מנהג ישראל לגדל לילדים את השערות עד גיל שלוש, ואז עושים "חלאקה": גוזזים את השיער ומשאירים פאות, ועושים סעודה גדולה ושמחה גדולה. מה מיוחד דווקא בגיל שלוש?
שאלה שלישית: מדוע לנשים אין מצווה להשאיר פאות הראש? שיער ראש יש להן, ובכל זאת אין להן את המצווה.
ולגבי השאלה השנייה, יש להקדים: איך מקיימים בכלל מצוות הנחת פאות? הרי לא עושים שום מעשה. כך אומר האר"י ז"ל: כשאדם יושב להסתפר ואומר "תשאיר לי את הפאות", ומכוון להשאיר אותן לשם מצווה, בזה הוא מקיים מצוות עשה מן התורה. ולכן בחלאקה, כשגוזזים את שערות הילד ומשאירים את פאותיו, מקיימים את המצווה.
וצריך לדעת: כל מה שהקדוש ברוך הוא ברא, יש בו טעמים נפלאים. ואם זוכים להבין, הרי זה מתוק מאוד.
מטרת היהודי בעולמו היא לבנות לב טהור. "רחמנא ליבא בעי", הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב. כך כותב המסילת ישרים: העיקר הוא שיהיה הלב טהור לעבודתו יתברך. וכך כתוב בתורה:
אבל לבנות לב כזה איננו דבר קל כלל. יש על הלב ערלה גדולה, כמו שכתוב "ומלתם את ערלת לבבכם". לא קל לאדם לבנות לב שאוהב את ה' בכל לבו ובכל נפשו. וגם "ואהבת לרעך כמוך", שהוא כלל גדול בתורה, תלוי בלב. וכשיש את זה, יש הכל, כי כל המצוות מטרתן להגיע לכך.
מה עושים? איך מלים את ערלת הלב? נתן לנו הקדוש ברוך הוא תורה. התורה מטרתה שלאט לאט המוח ישפיע על הלב. אדם לומד תורה, והאור שבמוח יורד לאט לאט ומשפיע על הלב, כמו החמה המאירה על הלבנה.
ומובא בספרים דבר נפלא: כדי שהאור שבמוח ירד אל הלב, נתן לנו הקדוש ברוך הוא שערות, בראש ובזקן. השערות חלולות, והן כמו צינורות שמורידים את השפע מן המוח אל הלב. ולא לחינם נקראת "שערה", מלשון "שער", שער לפתוח את הלב. על ידי השערות יורדת ההשפעה שבמוח לאט לאט אל הלב. השערות יורדות מן הראש אל הזקן, והזקן יורד עד הלב.
זו מטרת השערות: הן צינורות שהקדוש ברוך הוא ברא, להוריד את ההשפעה מן המוח אל הלב.
ולכן אומרת התורה: היזהר מאוד שלא להקיף ולא להשחית את השערות. כשאדם משחית לגמרי את השערות, הוא כורת כביכול את ההשפעה שבין המוח ללב. הוא מסיר את הצינורות, ואין השפעה. הוא יכול ללמוד הרבה תורה ולדעת דברים רבים, אבל הכל יישאר במוח, ולא ירד אל הלב. יהיה מסך מבדיל בין המוח ללב.
ואולי לכן נוהגים החסידים לגדל פאות ארוכות וזקן גדול. התורה ציוותה לא להשחית לגמרי, ולהשאיר משהו. אבל הם רוצים שיהיו להם צינורות גדולים ורחבים, להשפיע הרבה הרבה מן המוח אל הלב, ולבנות לב טהור לאלקים.
ומעתה מובן למה לאישה אין מצווה להשאיר פאות ולא להשחית זקן. האישה נבראה מטבעה עם לב פתוח. וכך גם אין לה מצוות מילה, כי אין לה ערלה. כביכול הקדוש ברוך הוא לא ברא לה ערלה על הלב.
לגבר יש ערלה רבה על הלב. רואים זאת במציאות: עד שגבר מתפעל, עד שהוא מודה לקדוש ברוך הוא מכל לבו, לא פשוט. חכמים ונבונים יש הרבה, אבל לספר, להתרגש, זה לא קל להם. וכמו שאומרים בהגדה: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים... מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". הסיפור הוא שפועל על הלב.
הנשים אוהבות לספר, והסיפור פועל על לבן. לאישה יש לב כמו שהקדוש ברוך הוא רוצה, לב טהור בלי הרבה ערלה. עם מעט התבוננות בחיים, מעט הודיה, מעט רגש, היא כבר שרה לבורא העולם. היא לא צריכה שהמוח ישפיע על הלב בדרכים עקיפות. בדיבור פשוט מן הלב היא מגיעה ישר אל בורא העולם.
הגבר אינו יכול כך. יש לו ערלה גדולה על הלב, "ומלתם את ערלת לבבכם", "ומל ה' אלקיך את לבבך". הוא צריך הרבה "מילה". לכן נתן לו הקדוש ברוך הוא את התורה, ונתן לו צינורות, כדי שהמוח ישפיע לאט לאט על הלב. ולכן דווקא לגבר יש מצוות פאות: הוא צריך את הצינורות מן המוח אל הלב.
ועכשיו נבין את החלאקה בגיל שלוש. בפרשת קדושים כתוב:
ומובא בספרים: "כי האדם עץ השדה". כמו העץ ששלוש שנים הוא ערלה, כך גם הילד היהודי, שלוש שנים ראשונות הוא כעין "ערלה". בשלוש השנים הראשונות הלב סגור, והוא אינו יכול עדיין לקיים תורה ומצוות. בשנה הרביעית נפתח הלב.
וכשנפתח הלב, מה עושים? צריך לברוא לו צינורות מן המוח אל הלב. לכן כשמגיעה השנה הרביעית עושים לו חלאקה. בזה שאנו נזהרים לא לגזוז את הפאות, ומשאירים אותן לשם מצווה, אנו בונים לו את הצינורות. ומעתה יכול הילד היהודי להשפיע מן המוח אל הלב, ולהתחיל להאיר את לבו.
ואיך מאירים את הלב? כמובן, לימוד תורה משפיע מאוד. אבל יש עוד דבר חזק מאוד מאוד, שבו זוכה האדם ללב טהור. אומרת התורה: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'". בשנה הרביעית, כשהערלה נגמרת, לוקחים את הפירות, עולים לירושלים, ומודים ומהללים לקדוש ברוך הוא.
כשנפתח הלב, מה עושים? "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה י-ה". כשנפתחים השערים, מודים. ההודיה לה' היא שפותחת את שערי הלב. כל מי שינסה יראה זאת בחוש: כשאדם יושב מעט לבדו ומתחיל להודות לקדוש ברוך הוא על כל הטוב שיש לו, על כל מה שנתן לו ה' יתברך, שערי הלב נפתחים.
וכך אנו אומרים בברכת אהבה רבה: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול... להודות לך וליחדך באהבה". איך קירבת אותנו אליך? על ידי ההודיה. על ידי ההודיה זוכה האדם שלבו נפתח.
וכך אומרת התורה: "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום... בפיך ובלבבך לעשותו". כשהפה מחובר ללב, דיבורים שנובעים מלבו של האדם, לא רק מה שכתוב בסידור אלא מה שיוצא מן הלב, זה בונה לאדם לב כמו שצריך.
ולא לחינם נקרא הדיבור "מילה". המילים שהאדם מוציא מפיו, מתוך לבו, הן שמלות את ערלת הלב. כשאדם מודה לקדוש ברוך הוא בכל לבו, זו מילת הלב.
למדנו דבר נפלא. נתן לנו הקדוש ברוך הוא מצווה לשמור על פאות הראש והזקן, שהן הצינורות להשפיע מן המוח אל הלב. מטרתנו בעולם היא לב טהור לעבודת ה'. ומגיעים לכך בשתי דרכים: באור התורה, היורד מן המוח אל הלב, ובמילים של תודה שהאדם מוציא מפיו. בגיל שלוש, כשנגמרת "הערלה" ונפתח הלב, אנו בונים לילד את הצינורות, ומשאירים לו פאות לשם מצווה.
יהי רצון שיהיו לילד הזה צינורות גדולים, ושירד בהם שפע רב מן התורה אל הלב. שיזכה ללב טהור, מלא אהבת ה' ויראת ה', ומלא גם אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך", שהוא כלל גדול בתורה. כי מי שאוהב את חברו, קל לו מאוד לאהוב את ה'. ויזכה לומר בכל יום מתוך לב פתוח תודה לאבינו שבשמיים, שברא אותו באהבה ונתן לו את כל הטוב. "לב טהור ברא לי אלקים, ורוח נכון חדש בקרבי".