כשמגיעה שמחת נישואים, נוהגים בכל קהילות ישראל לכבד את החתן בעלייה לתורה. בין כל החיובים שנרשמים בבית הכנסת, ובהם בעלי יארצייט, אבי הבן ובר מצווה, החתן הוא אולי החיוב הגדול ביותר. האשכנזים נוהגים להעלותו בשבת שלפני החתונה, הספרדים בשבת שאחריה, ויש שנוהגים גם בשבת שלפני וגם בשבת שאחרי.
מה העניין בזה? למה דווקא עלייה לתורה היא הדרך לכבד את החתן?
מובא בספרים טעם יפה: כשאדם זוכה לשמחה, עליו לתת הודיה לה' על השמחה עצמה. וכשהחתן עולה לתורה ואומר "ברכו את ה' המבורך", הוא מודה בזה לקדוש ברוך הוא על כל החסדים שעשה עמו, ובראשם על כך שזכה להיות חתן. ומאותו טעם נוהגים שמי שנולד לו ילד מכבדים אותו בעלייה לתורה, וכשהוא מברך הוא מודה לה' על הבן או על הבת. יש עניין מיוחד להודות לקדוש ברוך הוא דווקא על ידי התורה, שהתורה עצמה תהיה הכלי שדרכו מודים.
אבל כאן מתעוררת שאלה פשוטה. נקשיב היטב למה שהחתן אומר כשהוא עולה לתורה: "ברכו את ה' המבורך", ואחר כך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". איפה הוא מודה על החתונה? הוא לא אמר שום מילה על כך! הוא מודה על התורה, על שבחר בנו. אבל על שמחת החתן עצמה, לכאורה לא אמר כלום.
יהודי אחד שכתב ספר שלם על "מזמור לתודה", ובו ארבעים ביאורים על המזמור, שאל פעם שאלה מפתיעה: "עבור על המזמור, וחפש בו אפילו פעם אחת את המילה תודה".
נתחיל לקרוא: "הריעו לה' כל הארץ. עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה. דעו כי ה' הוא אלוקים...". איפה התודה? בכותרת כתוב "מזמור לתודה", אבל בגוף המזמור אין בקשה להודות ואין מילת תודה. מה פשר הדבר?
התשובה טמונה בחג אחד מיוחד. חנוכה הוא החג היחיד שבו מצוותו נעשית בחוץ, לעיני כל. בשום חג אחר לא מעמידים את המצווה ברחוב. למה דווקא בחנוכה? כי חנוכה הוא החג של ההודיה, "להודות ולהלל לשמך הגדול", ובו מתגלה יסוד גדול: יש דרך נוספת להודות לה', מלבד לומר תודה.
כאשר קורה לאדם דבר טוב, והוא מלא אהבת ה' והכרת הטוב, הוא גורם לכך שכולם יכירו את ה' ויודו לו. זו דרך ההודיה: לפרסם את חסדי ה' עד שכל העולם יהלל.
וזו גם התשובה על מזמור לתודה. "הריעו לה' כל הארץ" – זו התודה עצמה! מי שמודה באמת, אינו מסתפק בכך שהוא לבדו אומר תודה. הוא קורא לכל הארץ להריע, לעבוד את ה' בשמחה ולדעת שה' הוא האלוקים.
והראיה מן התפילה. בסוף ברכת מודים אנו אומרים: "ועל כולם יתברך ויתרומם שמך מלכנו תמיד לעולם ועד, וכל החיים יודוך סלה". לכאורה מה עניין "כל החיים יודוך" לברכה שבה אני מודה על החסדים שלי? אלא שזו דרך ההודיה: אני מודה כשאני גורם שכל החיים יודו.
עכשיו נחזור אל החתן. הוא עומד ליד ספר התורה, וכל הקהל מסביבו. ובמקום לומר "תודה" בשם עצמו בלבד, הוא כאילו אומר: אני חייב הכרת טוב גדולה, ומה אעשה? כולכם, ברכו את ה'! הוא מעורר את כל הציבור לברך את ה', וכולם עונים אחריו "ברוך ה' המבורך לעולם ועד".
זו ההודיה של החתן. כשהוא גורם לכל הקהל לברך את ה', הוא מודה בדרך הנעלה ביותר. וכך מודה גם אבי הבן ואבי הבת: לא בדברים ארוכים, אלא בכך שהוא מביא את כל עם ישראל שבבית הכנסת לברך את ה' בגללו.
מכאן לימוד לכל אחד מאיתנו. כשקורה לך דבר טוב, אל תסתפק בתודה בלב. חפש דרך להרבות כבוד שמיים: לספר את חסדי ה', לפרסם את הנס, לעורר אחרים לברך ולהודות. כל דבר שגורם לכך שעוד אנשים יברכו את ה' הוא אחת הדרכים היפות ביותר לומר לו תודה.
במזמור לתודה אין אפילו מילת תודה אחת, ובכל זאת הוא "מזמור לתודה". כי התודה האמיתית היא "הריעו לה' כל הארץ": לגרום שכולם יהללו את ה'. וזה מה שהחתן עושה בעלייתו לתורה. הוא אומר "ברכו את ה' המבורך", וכל הקהל עונה ומברך. בשמחה של החתן, כל בית הכנסת מודה לה'. יהי רצון שגם כל ימי חייהם של החתן והכלה יהיו כך: שמכל טוב שיזכו לו, יתרבה כבוד שמיים בעולם.
ה' אוהב אותנו ומעניק לנו שמחות, וכל מה שהוא מבקש הוא שנשתמש בהן כדי שעוד ועוד לבבות יכירו בטובו. יזכנו ה' להודות לו כך תמיד, עד שיתקיים "וכל החיים יודוך סלה, ויהללו את שמך באמת".