סעודת הודיה להולדת בת אינה מנהג בעלמא. יש לה מקור גדול בש"ס ובפוסקים.
בגמרא במסכת בבא קמא מוזכרת סעודה שהיו הולכים אליה, הנקראת "ישוע הבן". ומבארים התוספות: היו עושים סעודת הודיה על שהוולד נושע ונמלט ממעי אמו. הוולד היה כביכול בבית האסורים. וארבעה צריכים להודות, ואחד מהם הוא היוצא מבית האסורים. הוולד היה סגור במעי אמו, עבר דברים לא פשוטים עד שיצא לאוויר העולם, וברוך ה' יצא בשלום. ועל כך עשו סעודת הודיה.
ואומרים הפוסקים: אם כך, ראוי לעשות סעודה כזאת גם בהולדת הבת. גם היא נולדה ברוך ה' בשלום, ועברה את הכל.
ויש שהביאו לכך סמך גם מן הנאמר בסוף הברית: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". מדוע אומרים זאת דווקא בסוף הברית? כי מודים לה' כאחד מארבעה החייבים להודות, כיוצא מבית האסורים. כולנו היינו בבית האסורים, וברוך ה' יצאנו בשלום. זהו מקור ראשון ונפלא לסעודת הודיה בהולדת הבת.
ועוד נראה דבר יקר, שכל ימי חיינו עלי אדמות אנחנו מודים על כך שנולדנו בשלום. בכל יום אנו מברכים ברכת "אשר יצר", ואומרים בה:
וקשה: מה פירוש "אפילו שעה אחת"? הרי אדם יכול לסגור את הפה לרגע, ואפילו להחזיק את הנשימה זמן מה, ונשאר בחיים.
ויש שביארו פירוש מעניין מאוד. כאשר הוולד יוצא ממעי אמו, מתרחשת באותם רגעים פעולה מדהימה. העובר, כל עוד הוא במעי אמו, מקבל את כל צרכיו דרך הטבור. וכשהוא יוצא, באותו רגע ממש, הטבור מפסיק לפעול, ומערכת הנשימה מתחילה לעבוד. לכן התינוק בוכה: באותו רגע הריאות שלו מתמלאות באוויר, והוא מתחיל לנשום בכוחות עצמו.
וזהו "אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת": אילו לא היה נפתח הפתח באותו רגע, והתינוק לא היה מתחיל לנשום, לא היה מתקיים. נמצא שכל ימי חיינו אנו מודים בכל יום על אותו רגע של לידה, שנולדנו בשלום. ועל אחת כמה וכמה כשנולדת בת, ראוי מאוד להודות לבורא עולם, שיצאה בשלום, ושהתרחש הפלא המופלא, ובן רגע התחלף הכל והיא נושמת בכוחות עצמה.
ועוד ראוי להוסיף דבר נפלא. בתהילים נאמר:
ומפרש המלבי"ם פירוש נפלא. כאשר אדם מתבונן בפה של התינוק ובאופן שבו הוא יונק, הוא רואה פלאים. עד היום מנסים לחקות את חלב האם, ואיש לא הצליח ליצור חלב מוצלח כמוהו. אי אפשר לחקות את מה שברא בורא עולם.
ולא רק זה. בתחליפי החלב יש סוג לגיל כזה, וסוג לגיל אחר, ושוב סוג לגיל אחר. ואצל האם הכל משתנה מעצמו, בכל פעם לפי מה שהתינוק צריך.
ובבקבוק צריך כל פעם להחליף את הפטמה: אחת לגיל קטן, אחת לשלושה חודשים, אחת לחמישה חודשים. ואצל האם הכל מתחלף לבד, הכל מתאים בדיוק: לא רחב מדי ולא צר מדי, לא חונק ולא חלש מדי. הכל בדיוק כפי שצריך, בכל רגע ורגע.
אומר המלבי"ם: זהו פירוש הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". כשנתבונן בזה, הדבר ישבית את כל האויב והמתנקם, שרוצה לעורר בלבנו ספקות באמונה. נתבונן ונראה: מי ברא חלב נפלא כזה, שאי אפשר לחקות אותו, הטוב ביותר שיכול להיות, מותאם לכל גיל ומשתנה בכל שעה? כשאדם רואה את זה, משתתק כל אויב ומתנקם.
ועל כך אנו עושים סעודת הודיה: כדי להתבונן בנפלאותיו של הבורא ולראות את חסדי ה'. ובשביל סעודת הודיה כזאת, כדאי אפילו לבטל מעט מדברי תורה.
וכמו שמובא בשם הרב פינקוס, ששאל בספרו: מדוע עשה ה' שכל אברך יקר, הלומד תורה בהתמדה, יצטרך מדי פעם לצאת מן הלימוד לצרכיו? מדוע לא יוכל ללמוד שש שעות רצופות? והסביר: ההתבוננות בחסדי הבורא מעוררת את האדם מאוד ליראת שמיים, ולפעמים גם באמצע הלימוד צריך התעוררות מיוחדת. לכן יוצאים, ומברכים "אשר יצר", ונזכרים ורואים: "ומפליא לעשות".
וכשנולדת בת, נעשה סעודת הודיה, ונתבונן בחסדי הבורא ובפלאים שהוא עושה עמנו בכל רגע. נתמלא יראת ה' ואהבתו, ונראה בעינינו מיהו "רופא כל בשר ומפליא לעשות". אבינו שבשמיים, שהכין לתינוקת הקטנה כל מה שהיא צריכה עוד לפני שנולדה, ימשיך לשמור עליה ולגדל אותה בבריאות ובשמחה, לתורה, לחופה ולמעשים טובים.