בפרשת וירא מסופר על אברהם אבינו:
כפי שמבאר רש"י, "הגמל" הוא לסוף עשרים וארבעה חודש, שנתיים אחרי שנולד יצחק. ביום שנגמל מן החלב, עשה אברהם משתה גדול. לכבוד מה?
בספר שכל טוב מבואר: "ויעש אברהם משתה גדול" – כדי לפרסם מפעלות ה'. כל המלכים והגדולים נזמנו אל המשתה, ואמר להם אברהם: שרה אשתי הייתה עקרה, וה' פתח את רחמה והולידה. והיו רואים את יצחק, ומודים ומשבחים לקדוש ברוך הוא.
הנה לנו מקור מן התורה לסעודת הודיה: אברהם אבינו עושה סעודה כדי לפרסם לכולם את מפעלות ה' ולהודות עליהן.
אבל כאן מתעוררת שאלה. נתאר לעצמנו אדם שמזמין אותנו לקידוש. שואלים אותו: מה קרה? והוא עונה: נולדה לי בת לפני שנתיים. מה היינו אומרים לו? טוב שלא נזכרת בחתונה שלה! סעודת הודיה עושים מיד כשנולד התינוק. למה אברהם אבינו חיכה עשרים וארבעה חודשים?
תירוץ נפלא מופיע בחידושי הגרי"ז (סימן כט). הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו שתי הבטחות:
"וברכתי אותה" ו"גם נתתי ממנה לך בן" – שני דברים. וכפי שמבאר רש"י, אחת הברכות היא שתוכל שרה להניק. יש כאן שני ניסים. נס אחד – שנולד יצחק. אבל אין זה מספיק. אברהם אבינו יודע שאם שרה לא תוכל להניק את יצחק, לא ייצא מזה "יצחק אבינו".
למה? כי בחלב של האם לא עוברת רק תזונה. עוברת בו כל מהותה של האם: מידותיה הטובות, אמונתה, אהבת ה' שבלבה. הכל עובר דרך החלב. וכך מצינו בתוספות (עבודה זרה) שהחלב משפיע על התינוק.
החלב משפיע הרבה מאוד. כשם שחלב טהור מטהר, כך חלב שאינו טהור מזיק. ולכן משה רבנו לא רצה לינוק מן המצריות, כמו שאמרו חז"ל: פה שעתיד לדבר עם השכינה, יינק דבר טמא? וכך נפסק להלכה ברמ"א, שצריך להקפיד בזה.
אם כן, אברהם אבינו יודע: מה יועיל לו ששרה תלד, אם חס ושלום לא תוכל להניק? איזו שמחה תהיה לו? איך יצמח מכאן ילד עובד ה'? לכן הבטיח לו הקדוש ברוך הוא שני דברים: "וברכתי אותה" – שתוכל להניק, "וגם נתתי ממנה לך בן". וכך אמרה שרה: "מי מלל לאברהם – היניקה בנים שרה" ו"כי ילדתי בן לזקוניו" – שני ניסים שנעשו לה.
ומבאר הגרי"ז: לכן מתי עשה אברהם אבינו את הסעודה? "ביום הגמל את יצחק" – כאשר נשלמו שני הניסים, גם נס הלידה וגם נס ההנקה. יצחק אבינו זכה לינוק רק משרה, ולא ממקום אחר. עכשיו יש לאברהם שמחה עצומה. עכשיו יש כאן ילד מוכן להיות אב לאומה הישראלית, ילד קדוש וטהור. ואז עושה אברהם אבינו את המשתה הגדול. זו הסיבה שחיכה שנתיים.
ויש עוד דבר נפלא בפרשה. כתוב:
מה הכפל? יש שביארו על פי דברינו: "וה' פקד את שרה" – שנכנסה להריון. "ויעש ה' לשרה כאשר דבר" – שיכלה להניק את בנה. שתי ההבטחות, שני הניסים.
ואת הפרשה הזו אנו קוראים בראש השנה. למה? כי אמרו בגמרא שבראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה. ויש בזה יסוד עצום שכדאי לחזור עליו הרבה: כשאדם מודה לקדוש ברוך הוא על נס, כל האורות שהיו באותו זמן מתעוררים שוב. כך מבואר בזוהר הקדוש (פרשת בא). אם אנו רוצים שגם בראש השנה הזה ייפקדו רבות ויהיו ניסים רבים, נקרא ונודה על הנס שהיה אז, וזה יעורר את הנס מחדש.
מעשה ביהודי שחמש עשרה שנה לא נפקד בילדים. בראש השנה נסע לבית מלון, ושם אמר לו המשגיח: דע לך, הקריאה בראש השנה "וה' פקד את שרה" היא סגולה טובה מאוד – אם קוראים בכוונה ומודים לקדוש ברוך הוא, זה מעורר את אותו השפע מחדש.
והנה בבית המלון בקושי היה מניין. אותו יהודי נכנס לפעולה בהתלהבות עצומה, התלהבות שלא הייתה לו זמן רב. דאג שיגיעו כולם, הביא את ספר התורה למקום, עשה הכל כדי שיהיה מניין ויקראו בתורה כראוי "וה' פקד את שרה". ובזכותו היה מניין, וקראו בתורה. ורחמי שמיים עליו – באותה שנה זכה, ואשתו נפקדה.
מכאן למדנו דברים נפלאים. דבר ראשון: יש מקור לסעודת הודיה מן התורה. אברהם אבינו עושה סעודה ומודה לקדוש ברוך הוא על בן הראוי להיות צדיק.
ודבר שני: כל פעם שקורה לנו דבר טוב, כדאי לזכור אותו, לרשום אותו, ולהודות עליו גם במשך שנים. עד היום אנו זוכרים את מה שה' פקד את שרה ומודים עליו. קל וחומר שכל אחד מאיתנו יזכור את הניסים והנפלאות שעשה לו הקדוש ברוך הוא במשך חייו, ירשום אותם, ויודה עליהם מדי פעם, עוד ועוד. ההודיה מעוררת את אותו השפע שוב ושוב.
"ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" – זה המקור לסעודת הודיה: לפרסם את מפעלות ה'. ולמה חיכה אברהם שנתיים? כי הובטחו לו שני ניסים – הלידה וההנקה – והסעודה באה כשנשלמו שניהם. ומכאן נלמד שאפשר וראוי להודות גם אחרי זמן רב, ושההודיה על נס מעוררת את אורו מחדש.
יזכנו ה' לזכור תמיד את חסדיו עמנו ולהודות עליהם עוד ועוד. אבינו שבשמיים, שפוקד אותנו ברחמיו ומשפיע עלינו טוב בכל יום, שמח בהודייתנו, וכל תודה שלנו פותחת שערים לחסדים חדשים.